סמכות מקומית בעידן האינטרנט

מבוא

לא רבות הן הפעמים בהן ניתן לראות באופן ברור ובהיר את השפעת הטכנולוגיה על עולם המשפט. לכאורה, מדובר בתחומים שונים לחלוטין, מקבילים, אם לא נפרדים, אך התבוננות מקרוב על נושאים שונים בתוך עולם המשפט, חושפת נקודות השקה מעניינות בין הטכנולוגיה למשפט. כך קורה למשל, בכל הנוגע לשאלת הסמכות המקומית, וגישת בתי המשפט בשנים האחרונות לסוגיה, כאשר ההתקדמות הטכנולוגית בכלל והאינטרנט בפרט מביאים למעשה לצמצום (עד כדי ביטול לעיתים) השימוש שעושים בתי המשפט בכללי הסמכות המקומית.

במאמר זה נציג את גישת בתי המשפט, אשר פעמים רבות ממאנים לקבל טענות סמכות מקומית על אף שתקנות הסמכות המקומית עומדות בעינן. כך למשל, למן הרגע בו נכנס האינטרנט ככלי מסחר מרכזי, החלו בתי משפט רבים במגמת ביטול כללי הסמכות המקומית בתביעות בעלות זיקה מובהקת לאינטרנט.

האם יש הצדקה לגישה קיצונית זו, המבטלת את כללי הסמכות המקומית כשמדובר באינטרנט, וזאת לעומת תיקים הנוגעים לבתי עסק העוסקים במסחר באמצעות כלי תקשורת אחרים? האם צודק לראות באינטרנט כמקרב מחוזות עד כדי איון הגבולות, בשונה מכל דרך התקשרות אחרת?

חקיקה

במקור, נועדו כללי הסמכות המקומית המפורטים בתקנות סדר הדין האזרחי להקל על נוחיות המתדיינים ולנתב את התיקים באופן יעיל בין בתי המשפט השונים בארץ.

התקנות העיקריות הקובעות את כללי הסמכות המקומית ורלוונטיות לענייננו הינן תקנות 3-5 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד-1984 (להלן: "תקסד"א" ו/או "התקנות").

תקנה 3 קובעת, כי תובענה שאינה במקרקעין יכול ותוגש לבית המשפט שבו מתקיימים אחד מהבאים:

1. מקום המגורים או מקום העסק של הנתבע.
2. מקום יצירת ההתחייבות.
3. המקום שנועד להיות כמקום יצירת ההתחייבות.
4. מקום מסירת הנכס.
5. מקום המעשה או המחדל בגינו מוגשת התביעה.
6. כשלתובע סניף שנמצא במקום מגוריו או עסקו של הנתבע על התובע להגיש את התביעה שם (במטרה להקל על הנתבע).
7. כשיש מספר נתבעים- לכל בית משפט שניתן להגיש את התביעה כנגד אחד מהם.

תקנה 4 מתייחסת לתובענות במקרקעין אשר יוגשו באזור השיפוט בו מצויים המקרקעין.

תקנה 5 מתירה לבעלי הדין להתנות על מקום השיפוט בעזרת הסכם שיפוט- סעיף בחוזה בין הצדדים ובו נקבע אזור השיפוט או בית המשפט הספציפי בו הם מעוניינים להתדיין במידה ויצטרכו לפנות לערכאות משפטיות.

פיחות במעמד הסמכות המקומית

החל משנות השמונים של המאה ה-20 החלו בתי המשפט לנקוט במגמה חשדנית כלפי טענות בדבר חוסר סמכות מקומית. הרציונאל שעמד מאחורי פסיקות בית המשפט, הדוחות טענות סמכות מקומית, הוא ייעול הדיון תוך שימת הדגש על גודלה של ארץ ישראל ועל התחבורה הזמינה והמפותחת, אשר ייתרה את רציונאל נוחות המתדיינים והעדים העומד בבסיס תקנות הסמכות המקומית כאמור. (ראה: ע"א 775/75 נתן צרקלביץ נ' נזאם עבד אלרחים אלנבולסי; בר"ע 501/84 "הסנה" חברה ישראלית לביטוח נ' רוטבן; רע"א 6920/94 לוי נ' פולג; בש"א 569/08 ד.ד. ואח' נ' השם לענייני ירושה). בפרשתמפעל הפיס נכתב:

"נדמה לעיתים, כי העלויות המושקעות בהתדיינות בנושאי הסמכות המקומית ובהעברתו של תיק מטיפולו של בית משפט שהחל לדון בו אל משהו שבמחוז שיפוט אחר, נעדרות הצדקה מהותית".^[1]

מפסיקות אלה ניתן ללמוד, כי בתי המשפט נוטים להתייחס לדיונים בטענת סמכות מקומית כנטל המאריך ומסרבל את ההליך, יותר מאשר כדיון חיוני ומהותי, ולכן מתייחסים בגמישות יחסית לכללי הסמכות המקומית.

מהו מקום השיפוט הראוי בעולם הוירטואלי ?

חידושים בתחומי הטכנולוגיה, התחבורה והתקשורת הפנים ארצית והעולמית הציבו בפני בתי המשפט אתגרים לא פשוטים בשלל תחומים וביניהם גם תחום הסמכות המקומית.

למן כניסתו של האינטרנט לחיי המסחר כגורם מרכזי ופעיל, חל פיחות נוסף במעמד טענת סמכות מקומית כשבתי משפט נוטים שלא לקבל טענות סמכות מקומית כשמדובר בעסקים הפועלים דרך האינטרנט.

חברות רבות מקימות עסקים באמצעות האינטרנט כשכל פעילותן מתרחשת ברשת ומקום מושבן הפיסי בעת ההתקשרות לא תמיד ידוע. נראה, כי כיום, מייחסים בתי המשפט משמעות לכך שהעוולות בוצעו בעולם שהוא כביכול, חסר מיקום מוחשי.

בפסיקת בתי המשפט נקבע, כי ככלל, בתביעות הנוגעות להתקשרות באמצעות האינטרנט הסמכות המקומית מוקנית לכל בית משפט בישראל שכן בהיות האינטרנט חסר מיקום פיזי ספציפי, הסמכות היא כלל מדינתית.^[2]

יש לציין, כי טרם יצאה תחת ידו של בית המשפט העליון הלכה כלשהי בנושא.

יצוין, כי איון כללי הסמכות המקומית בתביעות להן זיקה לאינטרנט נעשית כשמדובר בתביעות בעלות דפוס אינטרנטי מובהק (ראה: פרשת דפוס שלומי גרפיקס.^[3]).

הרציונאל לביטול סמכות מקומית בתביעות אינטרנט – ציפיית הנוחות

במקרים רבים, הזמנה באמצעות האינטרנט נעשית משיקולי נוחות. הצרכן יודע שאינו צריך לצאת מהבית כדי לרכוש את המוצר, ומזמין אותו באמצעות הרשת. הטענה העולה בבתי המשפט בהקשר זה הינה, כי ציפיית הנוחות חלה גם על מקרה בו יש מחלוקת כלשהי, היינו, אינטרס הנוחות צריך להמשיך לכל אורך הדרך. לא ייתכן, כך על פי הטענה, כי צרכן אשר ביצע עסקה באינטרנט, ידרש, במקרה של מחלוקת, לתבוע את החברה רק במקום מושבה היא, במיוחד כאשר מדובר במרחק משמעותי.^[4]

בפרשת לחמי סער קבע השופט אריה אטיאס : "לדעתי ספק המציע למכירה סחורה באינטרנט צריך להיות ער לכך שסחורתו עשויה להגיע למעשה לכל מקום, ובוודאי לכל מקום בארץ ולפיכך הוא עשוי להידרש להתדיין במקומות בהם אמורה להתבצע ההתחייבות או אמור להיות מסופק הנכס (...) הציפייה הסבירה של צרכן המסתייע בשירותי המבקשת היא שכשם שהשירות אותו היא מספקת מגיע לביתו, כך גם במקרים של מחלוקת, יתאפשר לו לפעול באופן סביר לפתרונה."^[5] 

בבש"א אופק יאכטות נ' יניב נקבע, כי אין כל הגיון בהעלאת הטענה, כי חברה אשר מוכנה במסגרת שירותיה להגיע לכל מקום בארץ בכדי לספק מוצר, לא תוכל להגיע לכל מקום בארץ במקרה של סכסוך משפטי.^[6]

האם מוצדק לבטל את כללי הסמכות המקומית בתביעות אינטרנט ?

לדעת כותבי מאמר זה, ביטול כללי הסמכות המקומית בתביעות אינטרנט אינו מוצדק ואין לו אחיזה בחוק.

ביטול כללי הסמכות המקומית במקרים אלו, מחייב למעשה את ביטולם לגבי תביעות הנוגעות לכל המדיות הפרסומיות, המאפשרות לצרכן להתקשר בעסקאות עם עסקים בכל רחבי הארץ מבלי לצאת מביתו – פקס, טלפון וטלוויזיה (כפי שאכן נקבע בת"ק 470/08 אורן נ' אלון; ת"ק 1966/09 מזור נ' חברת גולן טרוניקס) .

במובן זה, רשת האינטרנט היא כלי תקשורת נוסף, בדומה לכל מדיה אחרת: טלוויזיה, עיתון, רדיו, טלפון, פקס וכיוב' ואין לראות בה יותר מאשר מדיית שיווק ופרסום, בדומה למדיות דומות שהיו קיימות לפני עלייתה לאוויר.

להלן דברי השופט (בדימוס) בועז אוקון, בה.פ. (מחוזי י-ם) 3137/04 אהבה יו.אס.אי אינק. נ. דבלין ג' בע"מ:

"...האינטרנט אינו הופך את המשפט לוירטואלי, כאילו אכן שבר או כאילו חדלו חוקי הכובד של המשפט לחול על כלי זה, באופן שהוא גורר אותנו למצב דמדומים של קיום מעשה או מחדל שאין עליהם תגובה משפטית מתאימה. השימוש באינטרנט טומן בחובו יתרונות גדולים וכולל אפשרויות הנראות 'נארניות'. אך, הוא אינו יכול לשבור את ה'מצור' הרגיל של הדין. המתכון הנכון מצוי בהגיונם של הכללים הרגילים של הדין."

בפסה"ד בעניין גיל לנדאו נ' בני חסון נקבע כך:

"ניתן להשליך על כך שהפרסום באינטרנט כמוהו כפרסום בעיתון".

לדעתנו, כפי שמובן כי לא ניתן לתבוע חברה שפרסמה עצמה במדריך טלפוני ו/או במדיית פרסום כלשהי, על פי רצון התובע בלבד, ללא כל התחשבות בתקנות סדר הדין האזרחי, כך לא ניתן ליתן לתובע את הזכות לתבוע בכל מקום שהוא מבלי להתחשב בתקנות כאשר מדובר בחברה שפרסמה את עצמה ברשת האינטרנט, שהרי כל פירוש אחר ירוקן מתוכן את סמכות השיפוט המקומית לחלוטין, וליתר דיוק יבטל את הוראות סעיף 3 לתקסד"א.

נראה, כי כל עוד המחוקק לא אמר את דברו, הדרך הנכונה וההגיונית לבחון טענת סמכות מקומית, בין אם מדובר על אינטרנט ובין אם בכל עניין אחר, הינה ע"י הפעלת ההוראות שבתקנות סדר הדין האזרחי.

קביעת בתי המשפט שבמהותה אומרת כי הדין הקיים אינו חל על רשת האינטרנט תביא לביטול וריקון מתוכן של הוראות סעיף 3 לתקסד"א לאור טענות הנסמכות על המצאות האינטרנט בכל מקום ומקום.

מצב בו לתובע פררוגטיבה לתבוע בתביעה הנוגעת לאינטרנט בכל מקום שיעלה על רוחו פוגעת לא רק בלשון התקנות אלא גם במהותן – היינו, במאזן הנוחות ובעקרון נוחיות הנתבע. יתירה מכך, ראיית האינטרנט כמדיה שונה ומובחנת מאמצעי תקשורת אחרים כגון פקס או טלפון, נראית מעט מלאכותית, שהרי המדובר בדרכי התקשרות שמטרתן זהה- ליתן מענה לצרכן ולספק לו סחורה, לעיתים בכל רחבי הארץ. נהיר וברור, כי לכל אתר אינטרנט יש מקום מוחשי, פיסי, שם יושבים משרדיו או שרתיו, ולפיכך ניתן בהחלט להחיל במקרה של תביעה כנגדו, את תקנות סדר הדין האזרחי.

כאמור, לדידנו, אין להתייחס לאינטרנט כאל מקרה מיוחד. וכדברי עו"ד יהונתן בר שדה בספרו "האינטרנט והמשפט המסחרי המקוון" (הוצאות פרלשטיין גינוסר בע"מ; מהדורת נובמבר 1998; שם בעמ' 101 ואילך):

"אם בתי המשפט יתייחסו לאינטרנט כאל מקרה מיוחד הדורש עקרונות והליכי משפט מיוחדים, עלול כל הבסיס לסמכות השיפוט המקומית להתמוטט ולגרור לתוצאות בלתי רצויות במערכת המשפט. עדיף לאמץ ולהתאים ככל האפשר, את עקרונות המשפט הקיימים אל המרחב האלקטרוני והפעילות המסחרית המתבצעת בו, בלי שיופרו זכויותיהם המהותיות של בעלי הדין. ...זוהי הגישה הנכונה ביותר היכולה להבטיח את ודאות המשפט ההכרחית לקידום הפוטנציאל המסחרי שבאינטרנט. גישה הפוכה, כפי שתובעים אגרסיביים מנסים להחיל ושבתי משפט מסוימים אימצו, לפיה די בפעילות אלקטרונית הנגישה במדינת הפורום כדי להעניק סמכות שיפוט מקומית, יש בה כדי לפעול כבומרנג ולשתק את הפעילות המסחרית באינטרנט בגלל הסיכון הגבוה הכרוך בפעילות מעין זו."^[7].

גם הפרסום ברדיו ובטלוויזיה הביא את המרכולים והעסקים ישירות לבתי הלקוחות, וכיום ניתן לרכוש כמעט כל מוצר ו/או שירות באמצעות הטלפון - האם משום כך ניתן לתבוע בכל מקום בארץ?

תקנות סדר הדין, בין השאר בדבר הסמכות המקומית, הנן דבר "חי ובועט", המיושם מדי יום ביומו בכל ערכאות השיפוט בארץ, כאשר לנגד עיניהן מטרה ברורה – מאזן הנוחות אשר אמור לנטות לכיוונו של הנתבע. ההחלטות השיפוטיות שהחריגו את האינטרנט ממדיות אחרות, נובעות אך ורק משום המחשבה שהאינטרנט הביאה למהפכה בעולם המשפט, ולא כך הוא.

אין ספק כי לרשת אינטרנט יתרונות רבים, אך אין בה (עדיין) כל חידוש מבחינת נוכחותו הפיזית של האדם ו/או היכולת שלו להגיע ממקום גיאוגרפי אחד למשנהו – שאלה מהווים את המהות לקיומה של הסמכות המקומית, שכן מאחורי כל מחשב יש אדם שנוכח פיזית בכתובת ידועה, ושפעולותיו ו/או מחדליו נעשים ממקום גיאוגרפי פיזי זה.

לסיכום:

התפתחות התחבורה, גודלה של מדינת ישראל וקיומה של תחבורה ציבורית ענפה, הביאו זה מכבר לפיחות במעמדם של כללי הסמכות המקומית. ההתפתחויות הטכנולוגיות ובעיקר האינטרנט, הביאו לפיחות נוסף בכללים אלו, כך שנראה כי הגישה כיום היא, כי בתביעות הנוגעות להתקשרות באמצעות האינטרנט תחול סמכות מקומית כלל ארצית, לכל בתי המשפט בארץ.

כאמור, לגישת כותבי מאמר זה, רשת האינטרנט הנה כלי תקשורת נוסף, בדומה לכל מדיה אחרת טלוויזיה, לרדיו, טלפון, פקס וכיו"ב, ואין ליתן לה מעמד שונה ממעמדם של כל כלי התקשורת האחרים. כפי שלא ייתכן שמי שהזמין מוצר באמצעות הטלפון יוכל לתבוע בכל מקום העולה על רוחו ובהתעלם כליל מכללי הסמכות המקומית, כך גם מי שהזמין מוצר באמצעות האינטרנט מחוייב להתחשב בכללים אלה. חשוב לזכור, כי כללי הסמכות המקומית לא בוטלו ולא נס ליחם. מטרתם- ליצור איזון בין הצדדים המתדיינים בנטייה להתחשב במקום מושבו של הנתבע, בין היתר בכדי להקל על הדיון ולייעלו ולמנוע התעמרות בבעל דין יריב באמצעות הגשת תביעות לבית משפט מרוחק.

לפיכך, עד אשר המחוקק יאמר את דברו, יש לפעול על פי כללי הסמכות המקומית בכל התביעות באופן שוויוני, גם כשמדובר בתביעות הנוגעות למרחב ה"וירטואלי".

לפסקי הדין המאוזכרים במאמר:

בש"א 569/08 ד.ד. ואח' נ' השם לענייני ירושה

רע"א 188/02 מפעל הפיס נ' אלי כהן

תק 2075/07 טלי נ' רשת הולידי אין;

בש"א (שלום י-ם) 8033/06 חיים לוי נ' אלון שטיינברג;

בש"א 884/02 גיל לנדאו נ' בני חסון;

2841/03 רעות אלקטרוניקה ורכיבים בע"מ נ' מראות אימג' בע"מ

בש"א 2994/07 דפוס שלומי גרפיקס נ' חברת ספקטרום דפוס ו/או קשת הפקות.

ת"ק (ירושלים) 4137/05 חקיקיאן אסף נ' הדקה ה-90

בש"א 5331/06 לחמי סער נ' אלקטרו שופ בע"מ

בש"א 21/08 אופק יאכטות נ' יניב.

ת"ק 470/08 אורן נ' אלון;

ת"ק 1966/09 מזור נ' חברת גולן טרוניקס

ה"פ 3137/04 אהבה יו.אס.אי אינק. נ. דבלין ג' בע"מ

* עו"ד שחר ולנר, שותף במשרד אלטשולר-ולנר ועורך תחום מדור אינטרנט ומחשבים באתר המשפט הישראלי פסקדין; עו"ד יעל גורליק, עורכת תוכן באתר המשפט הישראלי-פסקדין.

** כל המוצג במאמר זה הינו מידע כללי בלבד ואין בו כדי להוות יעוץ ו/או חוות דעת משפטית כלשהי. המחבר ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.

בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין