1. האם פסק חוץ האוסר על חברה ישראלית לשווק בארצות הברית מוצרים ישראליים באמצעות אתר אינטרנט הוא פסק אכיף כמשמעות הדברים בחוק אכיפת פסקי חוץ, תשי"ח-1958?
זוהי השאלה המתעוררת בבקשה שהוגשה על-ידי המבקשת,AHAVA (USA) INC ("המבקשת") נגד המשיבה, ג'. דבליו. ג'י. בע"מ J.W.G. LTS)) ("המשיבה"), להכריז על פסק דין שניתן בבית המשפט הפדראלי במחוז הדרומי של מדינת ניו-יורק ארצות הברית כפסק אכיף. המדובר בפסק-דין המבוסס על שני פסקי דין חלקיים, האחד מיום 18.6.03 בו הוצא צו מניעה קבוע נגד המשיבה, והאחר מיום 23.10.03 בו חוייבה המשיבה בתשלום פיצוי כספי למבקשת ("פסק הדין").
סיפור המעשה
2. המבקשת היא חברה שמאוגדת במדינת דרום קרוליינה בארצות הברית. היא רוכשת מוצרים לטיפוח העור והיופי המיוצרים בישראל, על-ידי מעבדות ים המלח בע"מ ("מעבדות ים המלח"). חברה אחרונה זו היא חברה ישראלית, המתמחה בייצור מוצרים המופקים מחומרים מים המלח. המוצרים משווקים תחת הסימן המסחרי "AHAVA".
הסימן המסחרי היה רשום בארצות הברית על שמה של מעבדות ים המלח. למבקשת ניתן תחילה זיכיון להפיץ את מוצרי ים המלח ולהשתמש בסימן המסחרי. ביום 18.12.03 הועברו כל הזכויות בסימן המסחרי "AHAVA" למבקשת.
3. המשיבה היא חברה הרשומה בישראל אשר מפעילה אתר ברשת האינטרנט כדי למכור לצרכנים ברחבי העולם מוצרים המיוצרים בישראל. משרדי המשיבה, כתובתה וחשבון הבנק שלה נמצאים בישראל. אתר המשיבה מצוי על גבי שרת בפתח תקווה. הוא החל לפעול בחודש אוגוסט 01'. המשיבה מציגה באתר כ-2,000 מוצרים. אחת הקטגוריות באתר היא Dead Sea Cosmetics. בקטגוריה זו כלולים גם מוצרי AHAVA של מעבדות ים המלח. המשיבה רוכשת את המוצרים בישראל, ושולחת אותם, באמצעות חברות שיגור או בדואר, לקונים ברחבי העולם, לרבות קונים בארצות הברית.
4. ביום 29.1.03 הגישה המבקשת תביעה נגד המשיבה בבית המשפט הפדראלי במחוז הדרומי של מדינת ניו-יורק ארצות הברית ("בית המשפט הפדראלי"). בתביעה נטען שהמשיבה פועלת בניגוד לחוק סימני המסחר ולחוקי המכס והיבוא של ארצות הברית ושל מדינת ניו-יורק. המבקשת גם הגישה בקשה להוצאת צו מניעה זמני נגד המשיבה. הדיון בבקשה לסעד הזמני נקבע ליום 28.2.03. המשיבה התגוננה. ואולם, היא הסמיכה את בא כוחה "לייצג את המשיבה בארצות הברית אך ורק על מנת לטעון לחוסר סמכות בינלאומית של בית המשפט האמריקאי" (תגובת המשיבה, סעיף 21). בהתאם לכך, המשיבה הגישה את תשובתה לתביעה ולצו המניעה ביום 13.2.03. היא התייצבה לדיון בעניין צו המניעה ביום 28.2.03. בית המשפט הוציא, בהחלטה מנומקת מיום 17.3.03, צו מניעה זמני נגד המשיבה (תגובת המבקשת, נספח ז). ביום 18.3.03 הודיע בא-כוח המשיבה על התפטרותו מהייצוג.
המשיבה לא שעתה לצו המניעה הזמני.
5. ביום 18.6.03 נעתר בית המשפט הפדראלי לבקשה להוציא "פסק-דין בהעדר הגנה", וזאת לאחר שהמשיבה "לא שכרה שירותיו של עורך דין חדש עד ליום 25.4.03". בפתח פסק דינו קבע בית המשפט הפדראלי כי יש לו הסמכות העניינית לדון בתביעה "הנובעת מחוקי זכויות היוצרים של ארצות הברית" (בקשת המבקשת, נספח א'). בפסק עצמו נאסר על המשיבה "לייבא, לשווק או למכור מוצרי יופי וטיפוח הבריאות הנושאים את סימן AHAVA", עוד נאסר על המשיבה "לפגוע במוניטין העסקי של התובעת [המבקשת] על-ידי החוזה המיוחד של התובעת". בית המשפט הפדראלי גם הורה למשיבה להמציא למבקשת דיווח בכתב המפרט את הצורה והאופן בו צייתה לצו המניעה.
המשיבה הפרה את הוראות פסק הדין. בשל כך נפתחו נגדה הליכי ביזיון בית משפט (בקשת המבקשת, נספח ב'). בית המשפט הפדראלי קבע ביום 18.8.03 כי המשיבה אכן ביזתה את צו המניעה הקבוע "בכך שהמשיבה למכור מוצרי AHAVA ללקוחות בארצות הברית...". בית המשפט חייב את המשיבה לשלם קנס בשיעור של 1,000 דולר ליום, אם לא תציית להוראות שנקבעו בצו. גם צו זה לא גרם למשיבה לציית לפסק הדין.
6. ביום 20.10.03 ניתן פסק דין חלקי נוסף, בהעדר הגנה, בנושא הסעד הכספי. פסק הדין ניתן על ידי פקיד בית המשפט, בהתאם להוראה של השופט שדן בתיק, ולפיו חויבה המשיבה בתשלום פיצוי בסכום של 57,488.34 דולר.
7. המשיבה התעלמה מפסק-הדין. מכאן בקשת המבקשת להכריז כי פסק החוץ, על שני מרכיביו, הוא אכיף. המשיבה התנגדה לבקשה. עיקר חיצי התנגדותה כוונו אל סמכותו הבינלאומית של בית המשפט הפדראלי ואל תוכנו של הפסק הפוגע, לשיטת המשיבה, "פגיעה קשה בזכויות היסוד של המשיבה, ביניהן זכות הקניין וזכות חופש העיסוק" (תשובה, סעיף 26). טענות המבקשת ידונו אחת לאחת, אך תחילה, על רגל אחת, יפרשו העקרונות הכלליים הנוגעים לחוק אכיפת פסקי חוץ, תשי"ח-1958 ("חוק האכיפה").
כללי
8. אכיפת פסק חוץ נועדה לשים קץ להתדיינות בין צדדים ולכבד את זכויותיהם. "בתי-משפט, כל-כולם לא נועדו הם אלא לעשות צדק בין תובע לבין נתבע. יחסי המדינות אינם נוגעים, מעיקרם, ליחסים אלה שבין פרטים, ביניהם-לבין-עצמם; אשר-על-כן - אומר כב' השופט חשין - ראוי כי נכיר בזכויות ונאכוף חיובים בתיתנו דעתנו אך ורק לצידי הזכות והחובה של הצדדים המתדיינים (ובכפוף לחריגים מסוימים)" (ע"א 970/93 היועמ"ש נ' אגם, פ"ד מט (1) 561, בע' 571). האכיפה גם מעודדת את שיתוף הפעולה בין מערכות המשפט השונות ותורמת להרמוניה ביניהן (שפירא, "הכרה ואכיפה של פסק חוץ" עיוני משפט ה' (תשל"ו) 38). פועל יוצא מכך הוא שהדיון בהליך האכיפה איננו מקביל לדיון מחדש, והוא אינו מאפשר פרימה של יריעת המחלוקת מיסודה. העילות לתקיפה מוגבלות ומוגדרות, בעיקרן, בסעיפים 3 ו-6 של חוק האכיפה. חובת ההוכחה כי התקיימו התנאים הקבועים בסעיף 3 לחוק האכיפה, שענינו "תנאים לאכיפה", רובצת על מי שמבקש את אכיפת פסק-החוץ. ואילו, מי שטוען טענת הגנה כאמור בסעיף 6 - עליו הראיה (ע"א 541/77 רוזנשיין נ' ספרטוס, פ"ד לב (2) 701). נטיית בית המשפט היא "לכבד את הפסק כמות שהוא ולא להרהר אחר מידותיו" (ע"א 221/78 עובדיה נ' סלומון, פ"ד לג(1) 293). בית המשפט האוכף איננו בבחינת ערכאת ערעור על בית המשפט הזר. בית המשפט האוכף גם לא יטה לבחון את מידת התבונה שביסוד פסק החוץ, וברגיל טענה כללית "על דבר היותו של פסק החוץ מוטעה או גורם אי צדק לא יהיה די בה" (ע"א 1137/93 אשכר נ' היימס, פ"ד מח(3) 641).
ועתה, לטענות המשיבה.
תקנת הציבור
9. סעיף 3 של חוק האכיפה קובע שפסק חוץ יאכף אם "תכנו של הפסק אינו סותר את תקנת הציבור". הוראה זו, כמוה כהוראות אחרות בדין, נועדה למנוע אכיפתם של חיובים, אשר אולי השתכללו מבחינה פורמאלית, אך מבחינה מהותית הם פוגעים פגיעה של ממש בערכי היסוד של התפיסה המשפטית (ע"א 294/61 חברת קדישא קהילת ירושלים נ' קסטנבאום, פ"ד מו(2) 464, בע' 531). המסננת של "תקנת ציבור" מאפשרת לעקר תוצאות בלתי צודקות העלולות לנבוע מהחלת דין זר. תקנת הציבור מתייחסת לפגיעה באינטרס כבד משקל. לכן, ההנחה היא ש"רק לעיתים נדירות נדחה מפניה [של תקנת הציבור] פסק חוץ" (ע"א 1137/93 אשכר נ' היימס, פ"ד מח(3) 641, בע' 652).
10. מהי אותה תקנת הציבור? מדובר במונח מסגרת, ביטוי "גמיש ובלתי ניתן להגדרה ממצה" (ע' שפירא, "הכרה ואכיפה של פסקי חוץ" עיוני משפט ד (תשל"ה) 509, בע' 530); שקית שלא תעמוד עד שלא יוכנס לתוכה משהו. אותו "משהו" הוא ערכי היסוד של השיטה. על כן לא כל החלטה השונה מזו המתחייבת לפי הדין הפנימי נוגדת את תקנת הציבור (Loucks V. Standard Oil Co. of New York, 224 NY 99, p. 111 (1918)). יש המדגישים את האופי המקומי של תקנת הציבור. "תקנת הציבור - אומר שפירא - היא במהותה מוצר מקומי טיפוסי של החברה בה עסקינן. היא נובעת מהצרכים ומשרתת את האינטרסים של החברה הנדונה, מבטאת את השלכותיה ומגוננת על ערכיה. כל מדינה מטפחת, אפוא, תקנת ציבור היא שלה" (שם, בע' 530). אך נראה כי דרישות יסוד של הדין, ובהן "תום לב", "הגינות", "זכויות אדם" אינן נושאות תעודות זהות מדיניות, ואינן מתנדפות בתחנות הגבול. ההכרה בתפיסה זו התחזקה עם הכרסום שחל "במובנו הארכאי של עקרון הסוברניות והרחבת הפתח בחומות הריבונות הטריטוריאליות שבין שיטות המשפט" (קנאור, "המשפט הבינלאומי הפרטי וערעור הריבונות בעידן הגלובליזציה - החלת משפט ציבורי זר על חוזים עבר-לאומיים", עיוני משפט כ"ז 489 (2003), בע' 491). תהליך זה הרחיב את המונח תקנת ציבור, והקנה לו אופי של תיקון עולם במובן המילולי, באופן שתכנים ראויים מתוך המשפט הפרטי והציבורי של שיטות משפט זרות מוחלים בפורום המקומי, במקרה המתאים. בקשר לכך ניתן אף לזהות כללים מנדטוריים בינלאומיים, אשר גם צדדים לחוזה שהינו "מקומי טהור" אינם יכולים להשתחרר מהם (קנאור, בע' 513). הנטייה להחיל כללים של תקנת ציבור "עולמית" תגבר ככל שנחלשת הזיקה בין החוזה לבין המשפט המקומי. חלק מתקנת ציבור כוללת זו הוא עצם הצורך לאכוף פסקים זרים. כך, נהג בית המשפט של הקהילה האירופית ביחס שבין מדינות השוק האירופאי ב- Case 7/98 Krombaci and Bamberski [2000] ECR I-1935. באותו מקרה, בעל דין בגרמניה התנגד לאכיפת התוצאות האזרחיות של פסק דין פלילי צרפתי בגרמניה. לטענתו, אין מקום לאכוף את פסק הדין הצרפתי שניתן בהעדר הגנה. בית המשפט הגרמני הפנה את השאלה לבית המשפט של הקהילה נוכח הסתירה בין התפיסה הצרפתית המאפשרת אכיפה של פסק כזה לבין הגישה הגרמנית. בית המשפט של הקהילה קבע, כי הבחינה תעשה לפי "תקנת הציבור האירופית", ושיקול הדעת של בתי המשפט של המדינות צריך להיבחן לפי אמת מידה זו. הוא העיר (בפסקה 22):
Consequently, while it is not for the Court to define the content of the public policy of the contracting state, it is none the less required to review the limits within which the courts of a contracting state may have recourse to that concept for the purpose of refusing recognition to a judgment emanating from a court in another contracting state.