זכות הגישה לערכאות וקורבנותיה

מבוא

"זכות הגישה לערכאות" ופתיחת שערי המשפט לכל דכפין, הוכרה במערכת המשפט בישראל, כזכות על, הרואים בה, ובצדק, זכות חוקתית מזכויות היסוד של האדם, אף שאינה כתובה עלי ספר. כך היה לפני חקיקת חוקי היסוד וכך גם היום.

רבות נאמר ונכתב על חשיבותה ומרכזיותה של הזכות לפנות לבית המשפט וכתרים רבים נקשרו לה. אמרו עליה שהיא "אבן הפינה של שלטון החוק" (בג"צ 910/86) החשיבו אותה ל"צינור החיים של בית המשפט" (ע"א 733/95) וכך נולד הכלל, כי שערי בית המשפט לא יינעלו בפני מי שמבקש סעד מרשות שיפוטית, אלא מטעמים כבדי משקל, כלשונו של השופט ריבלין: "תפקידם של בתי המשפט הוא להכריע בסכסוכים, והכלל הוא כי איןלנעול את שערי בית-המשפט בפני תובע המבקש סעד, אלא מטעמים כבדי משקל" (ע"א 2452/01).

המציאות בשטח מראה כי זכות הגישה לערכאות בבתי המשפט בישראל, מנוצלת היטב ע"י בעלי דין מכל גווני הקשת, אולי אפילו יותר מכל זכות אחרת המוכרת בחוק, (ראו לדוגמא את שאלת זכות הגישה לערכאות בפרשת מוסטפה דיראני - אזרח לבנון שהיה ועודנו פעיל טרור, שנדונה לאחרונה בבתי המשפט העליון - רע"א 993/06) והעומס על המערכת המשפטית כבד מנשוא.

ביום 29.08.2011 פורסם הדו"ח החצי שנתי של מערכת בתי המשפט, למחצית הראשונה של שנת 2011. הדו"ח אומנם מתהדר בעובדה כי קיימת ירידה משמעותית במלאי התיקים הקיים במערכת בתי המשפט, וכי מלאי התיקים לתאריך 30.06.2011 הוא הנמוך ביותר בעשר השנים האחרונות, אך העובדה המדאיגה בדו"ח מתייחסת לכמות התיקים שנפתחו רק בחצי השנה הראשונה של שנת 2011, העומדת על 357,168 תיקים, לא כולל את התיקים שנפתחו בבית המשפט העליון ותובענות שנפתחו בלשכת ההוצאה לפועל. בהערכה גסה, ניתן לומר על פי הנתון האמור, כי מדי שנה, אחד מכל 5 אזרחים מעורב בהליך משפטי.

בד בבד עם הרחבת השערים, מסתננים לבתי המשפט בעלי דין כשבידיהם תביעות סרק, תוך שהם רומסים בכניסתם לבית המשפט את זכויותיהם הבסיסיות של יריביהם, וכך נוצר מצב בלתי נמנע, בו אנשים רבים המנהלים שגרת חיים עמוסה של עבודה ובית תוך דאגה לבני משפחתם ולמחייתם, מוצאים את עצמם נגררים בעל כורחם לערכאות שונות, בניסיון להתגונן מפני הליכי סרק שנפתחו נגדם, ממניעים שונים ומשונים ע"י אלו המנצלים את אותו "צינור החיים של בית המשפט" להגשמת מטרות פסולות, שאינם בהכרח מימוש כנה של זכויותיהם. חמורה מכל היא העובדה, כי עורכי דין רבים מייצגים בעלי דין שפותחים הליכי סרק ודומיהם מתוך כוונות פסולות, ואף מעודדים זאת, בשעה שהיה עליהם אולי, מתוקף חובת הנאמנות המשולשת המוטלת עליהם, להימנע מייצוג שכזה. הנתבעים האומללים שנפלו קורבן, מוצאים את עצמם חסרי אונים, בתוך מערכת שאינה מוכרת להם, מפחידה ומאיימת. הדבר מטריד את מנוחתם, גוזל מהם את שלוות השגרה לה הם רגילים, משחית את זמנם ואת ממונם.

פעמים רבות, כאשר מתברר לבית המשפט כי התביעה היא אכן תביעת סרק או שמדובר בתביעה שהוגשה תוך ניצול לרעה של הליכי משפט, כבר מאוחר מידי והקורבנות הישירים - בעלי הדין שכנגד והקורבנות העקיפים – כלל הציבור הנאלץ לשאת בתוצאות העומס על המערכת, שילמו את המחיר.

דוגמא להליך סרק

כך שילמה את המחיר זוכה שניהלה במשך כ-3 שנים הליכי הוצאה לפועל לביצוע שטר שחולל כנגד חייב. אותו חייב שלא רצה לפרוע את חובו, חפץ לצאת מן הארץ, אך הדבר נמנע ממנו בשל עיכוב יציאה שהוצא נגדו בתיק ההוצאה לפועל. על פי פסק הדין החייב לא הגיש התנגדות לביצוע שטר במשך כ-3 שנים ואף חתם בעבר הסכם פשרה עם הזוכה. לאחר למעלה מ-3 שנים של נקיטת הליכים נגד החייב, פנה החייב לעו"ד שהגיש עבורו בקשה לסעד הצהרתי לפיו החייב כביכול אינו החייב בתיק.

הזוכה הגישה ללא דיחוי בקשה לסילוק על הסף, תוך הצגת הטענות המשפטיות כגון שיהוי, השתק ומעשה בית דין וכן את טענותיה העובדתיות הדוחות את טענות החייב ומוכיחות כי בקשת החייב רצופה בחוסר אמת ובחוסר תום לב. בית המשפט דחה את בקשת הזוכה לסילוק על הסף כדי "לתת לחייב את יומו בבית המשפט" ואף הורה על עיכוב הליכי ההוצאה לפועל עד להכרעה לגופו של ענין.

בתום ההליך לגופו, אשר כלל כמה ישיבות קד"מ, הוכחות וחקירות ממושכות, דחה בית המשפט את תביעתו של החייב, באותן עילות שטענה הזוכה עוד בבקשת הסילוק על הסף, ופסק הוצאות בסך 3,000 ₪ לטובת הזוכה. הואיל וממילא החייב לא שילם לזוכה את הכספים שהוא חב לה בתיק ההוצאה לפועל, גם הוצאות המשפט האמורות לא שולמו לזוכה והם נוספו לחוב בהוצאה לפועל שלא נפרע .

במקביל להליכים אלו, בעוד הבקשה לסעד ההצהרתי תלויה ועומדת, הגיש החייב בעצת עורך דינו, תביעה בבית המשפט לתביעות קטנות בגין אותה עילה ובגין אותן עובדות. הזוכה שנאלצה להגיש כתב הגנה ולהתייצב לדיון בבית המשפט לא זכתה להחזר הוצאותיה גם בתביעה זו שנדחתה (ת"ק 7419-09-10), חרף הטרדתה בפעם השנייה על ידי התובע. 

גישת בתי המשפט לתביעות סרק

פתיחת תובענות סרק, הן ע"י בעלי דין והן ע"י עורכי דין, אינם נדירים במחזותינו. הפסיקה רצופה פסקי דין והחלטות הקובעות כי היה מוטב שההליך נשוא פסק הדין לא היה מוגש, והטיל על בעל הדין שהגישו הוצאות, תוך שאינו מסתיר את מורת רוחו מבזבוז זמנם היקר של בית המשפט, בעל הדין שכנגד והציבור.

בבתי המשפט לתביעות קטנות, ניתן לזהות ביתר שאת את הקלות של הגשת תובענות קנטרניות, המעלות גיחוך של ממש למשמע העובדות ו/או העילות אשר בגינן הוגשה התביעה.

כך למשל ארע במקרה של גבר, שיצא עם בחורה לתקופה של מספר חודשים, שבסופם החליטה הבחורה לסיים את הקשר הזוגי. הבחור הפגוע הגיש נגדה תביעה בבית המשפט לתביעות קטנות בטענה כי הבחורה ריכלה עליו בפני חברותיו לשעבר ופגעה בשמו הטוב. במקרה זה פסק בית המשפט:

"מחובת תום-הלב הדיוני נגזר האיסור על ניצול לרעה של הליכי משפט. תכליתו של איסורזה כפולה: במישור הציבורי, מטרתו לשמור על התקינות והטוהר של ההליך השיפוטי ולמנועמבעל-דין להשתמש לרעה בבתי-המשפט ובכך לפגוע בהשלטת הצדק. במישור הפרטי, מטרתולמנוע תוצאות בלתי הוגנות בין בעלי-הדין המתדיינים בפני בתי-המשפט. (ראו והשוו: דברי השופטת דורנר בע"א 513/89Interlego A/S   נגדExin-Line Bros. S.A. ואח',פ"ד מח(4) 133, פיסקה 10).

השאלה מהו שימוש לרעה בהליך השיפוטי, אינה ניתנת לתשובה אחידה וממצה. קשה להגדיר מראש מתי תעלה התנהגות של בעל-דין כדי ניצול לרעה של ההליך השיפוטי; קל יותר לזהותאת הפסול שבהתנהגות זו כאשר נתקלים בה. בדומה לעקרון תום-הלב, אף האיסור על ניצוללרעה של הליכי-משפט מבוסס בעיקרו על אמת-מידה אובייקטיבית, הנבחנת בהתאם לנסיבותיושל כל מקרה לגופו. כוונותיו הסובייקטיביות של בעל-הדין והשאלה האם פעל בזדון עשויותלהשליך על המסקנה האם עשה שימוש לרעה בהליכי משפט; עם זאת, עיקרו של המבחן בענייןזה הינו סבירות והגינות, קרי- כיצד היה נוהג בעל דין סביר והגון בנסיבות העניין. התפיסה שבבסיס אמת-המידה האמורה הינה כי השמירה על האינטרס האישי של בעל-דין צריכהלהיעשות תוך התחשבות בציפיות הדיוניות המוצדקות של הצדדים האחרים להליך, ותוך מילויחובותיו של בעל-הדין כלפי בית-המשפט".

בהמשך קבע בית המשפט: "הנה כי כן, מוצאת אני כי במקרה שבפניי עשה התובע שימוש לרעה בהליכי משפט הן בהגשת התביעה והן באופן ניהולה ומשכך מוצאת אני לנכון לחייבו בתשלום 1,000 ₪ הוצאות לנתבעת" (ת"ק  23417-06-09 זלוואס נגד גרינברג)

אומנם בתי המשפט פוסקים הוצאות לטובת בעל הדין הנפגע, אך לעיתים קרובות, שיעורן אינו משקף נכונה את היקף הנזק הממוני והנפשי שנגרם לאותו בעל דין, ואף חמור מזה, בעל הדין לא תמיד מקבל את כספו והוא נאלץ לפנות להליכי הוצאה לפועל ממושכים עד שיזכה, אם בכלל, לראות מעט מהכספים שנפסקו לזכותו.

סיכום

הרחבה אין סופית של זכות הגישה לערכאות, עלולה לאפשר, בקלות רבה וכמעט ללא מאמץ, להפוך את בתי המשפט ככלי להגשמת אינטרסים פסולים לניגוח בעלי דין, בחוסר תום לב ועשיית שימוש לרעה בהליך משפטי.

אל מול האינטרס הציבורי והפרטי בשמירה על תקינות ההליך השיפוטי, ניצבים זכויות ואינטרסים נוגדים, ובהם זכות הגישה לערכאות וזכותו של בעל-דין לקבל הזדמנות מלאה לבירור עניינו בבית-המשפט. כדי לשמור על האיזון בין האינטרס המובהק של זכות הגישה לערכאות ובין הצורך החיוני למנוע מצב של עשיית שימוש לרעה בזכות זו, קיימת בידי בית-המשפט סמכות טבועה למתן סעד דיוני והטלת הוצאות בגין שימוש לרעה בהליכי משפט. סמכות זו הינה חלק מהסמכויות הנתונות בידי בית-המשפט בשל עצם אופיו של המוסד השיפוטי.

מומלץ לבעלי דין ועורכי דין, להיזהר בטרם יכנסו בשעריה של זכות הגישה לערכאות, גם אם הם מאמינים בצדקת דרכם, ולוודא היטב שהתביעה כנה ובעלת סיכויים להוכחתה ונובעת ממניעים אמתיים ותמי לב, כפי שפסק בית המשפט בתא"מ 27343-11-10:

"יש להרתיע מפני הגשת תביעות סרק, כשם שיש להרתיע מפני התגוננות מפני תביעות בטענות סרק. בהקשר זה חשוב להדגיש שתביעה עשויה להיות תביעת סרק, גם במקום שבו מלכתחילה, התביעה נעדרת סיכוי להוכחתה. אפילו תובע בטוח ומאמין בצדקתו, לא די בכך. כדי שתובע יוכל לפנות אל בית המשפט ולנצל את זכות הגישה לערכאות, עליו להימצא במצב שבו הוא יכול להוכיח את טענותיו. אם אינו יכול להוכיחן, כי אז אפילו הוא מאמין בצדקתו ובטוח בתביעתו, עדיין עשויה תביעתו להיות תביעת סרק, אם אין ברשותו ראיות קבילות להוכחת טענותיו. כך גם באשר לנתבע המאמין בצדקתו, שאין בידיו אפשרות לסתור את התביעה, אם אמנם הוכחה, או שאין ברשותו ראיות קבילות להוכחת טענות ההגנה שלו. בכל מקרה, בעל-דין שעמדתו נדחתה, צריך לשאת בהוצאותיו של בעל הדין שכנגד, לבל יימצא שמי שזכה בדינו ייצא בחסרון כיס."

לסיכום –

חשוב מאד לממש את זכות הגישה לבית המשפט, אך חשוב לא פחות לא לסתום את אותו "צינור חיים של בית המשפט" בהליכי סרק מיותרים.

לפסקי הדין שאוזכרו במאמר:

עא 2452/01 דרור אורן, עו"ד נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ

רעא 993/06 מדינת ישראל נ' מוסטפה דיב מרעי דיראני

הפ (ת"א) 4388-09-10 גלעד כהן נ' פאר לי שווק פירות וירקות בע"מ

ת"ק  23417-06-09 זלוואס נגד גרינברג

תאמ (י-ם) 27343-11-10 נסים אשורי נ' נאסר נאפז אבו אדבעאת

* כותבת המאמר הינה עורכת דין, העוסקת במתן ייעוץ משפטי לחברות בתחום האזרחי מסחרי, לרבות חוזים והתקשרויות, תביעות כספיות, הוצאה לפועל וגבייה.

** המידע המוצג במאמר הנו מידע כללי בלבד , ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/או חוות דעת משפטית. המחבר ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.

בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין