השופטת (בדימ') א' פרוקצ'יה:
1. זו בקשת רשות ערעור מטעם המדינה המופנית כנגד החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופט ע' בנימיני) בה הוחלט לדחות את בקשתה לסלק על-הסף תביעת נזיקין שהגיש נגדה המשיב, מוסטפה דיראני (להלן: המשיב או דיראני).
2. בקשת רשות הערעור נסבה על שאלה מרכזית אחת, והיא - האם יש לשלול את זכות הגישה לערכאות השיפוט בישראל מאדם אשר תבע את המדינה בגין עוולות שבוצעו בו, לטענתו, בעת שהיה נתון בחקירה ומעצר בישראל, וזאת מן הטעם שלאחר שחרורו מן המשמורת, ובעת שהתביעה בישראל היתה תלויה ועומדת, שב להתגורר במדינת מוצאו שהיא בגדר "מדינת אויב", ואף חזר למעורבות בפעילות עוינת נגד המדינה.
יש להבהיר כבר עתה, כי במהלך הדיון בתביעה בבית המשפט המחוזי התקבל חוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה) (תיקון מס' 7), התשס"ה-2005 (להלן: תיקון מס' 7), הנותן מענה חקיקתי לשאלה העולה בהליך זה. אלא שתחולתו של אותו תיקון מבחינת הזמן אינה מתפרשת על נסיבות הענין הנדון לפנינו. הסוגיה העומדת לדיון מתמקדת, אפוא, במצב המשפטי שקדם לתיקון לחוק.
3. לאור המימד העקרוני והחשיבות הציבורית של השאלה, ומאחר שהיא טרם הוכרעה בערכאת שיפוט בישראל, החלטנו לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות ערעור, והוגש ערעור על-פי הרשות שניתנה.
הרקע
4. דיראני הוא אזרח לבנוני שהוחזק במשמורת בישראל בין השנים 1994 ל-2004, מעת שהובא אליה בידי כוחות הביטחון הישראליים, ועד ששוחרר במסגרת עסקת חילופי שבויים שהמדינה היתה צד לה. דיראני היה ועודנו פעיל בארגוני טרור: בין השנים 1984 ל-1988 הוא שימש כקצין הביטחון של תנועת אמ"ל, ארגון טרור שנלחם בישראל; באמצע שנות השמונים הוא הקים את ארגון "ההתנגדות המאמינה" כזרוע הצבאית של התנועה, וכראש הארגון היה אחראי, בין היתר, לכליאתו ולהחזקתו בשבי של הנווט הישראלי רון ארד; בשנת 1988 פרשו דיראני ואנשיו מתנועת אמ"ל, וארגון "ההתנגדות המאמינה" הפך לארגון טרור עצמאי ששיתף-פעולה עם החיזבאללה. במסגרת תפקידיו השונים היה דיראני אחראי לפעילות עוינת אינטנסיבית נגד כוחות צה"ל וצד"ל, והיווה סיכון ביטחוני ממשי למדינת ישראל.
5. בשנת 1994 נלכד דיראני בלבנון על-ידי כוחות הביטחון של ישראל, והובא לישראל לצורך חקירתו. התכלית העיקרית לחקירתו נועדה לדלות פרטים בעניינו של הנווט השבוי רון ארד, ונתונים על פעילות הטרור שבה היה מעורב. בתום חקירה שנמשכה מספר שבועות, נותר דיראני במעצר בישראל בשל מסוכנותו לביטחון המדינה. במשך כשמונה שנים הוא הוחזק במעצר מינהלי על-פי צווים שהוצאו על-ידי שר הביטחון מכוח חוק סמכויות שעת-חירום (מעצרים), התשל"ט-1979, והחל משנת 2002 ועד לשחרורו בשנת 2004, הוא הוחזק במעצר מכוח הוראות חוק כליאתם של לוחמים בלתי חוקיים, התשס"ב-2002. מעצר דיראני הוארך מעת לעת, ואושר במסגרת הביקורת השיפוטית העיתית שנערכה מכוח החוק, תוך שנקבע כי שחרורו עלול להסב נזק ממשי לביטחון המדינה ולשלום תושביה (ראו למשל: עמ"מ 5652/00 שיח' עובייד נ' שר הביטחון, פ"ד נה(4) 913, 923 (2000)).
6. בשנת 2000 הגיש דיראני לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו תביעת נזיקין נגד המדינה, בה טען כי במהלך חקירתו בישראל, בסמוך לאחר הבאתו לארץ, הופעלו כלפיו עינויים קשים על-ידי כוחות הביטחון, ובכלל זה בוצעו בו, בהוראת חוקריו ועל-ידם, מעשה אינוס ומעשי סדום. בגין הנזקים שנגרמו לו, לכאורה, כתוצאה ממעשים אלה, תבע דיראני מהמדינה פיצוי בסך של 6 מיליון ש"ח.
7. בחודש ינואר 2004, בעוד התביעה תלויה ועומדת, הוחזר, כאמור, דיראני ללבנון במסגרת עסקת חילופי שבויים. מספר ימים קודם לכן, לבקשת דיראני ולאור שחרורו הצפוי, הורה בית המשפט המחוזי על שמיעת עדותו המוקדמת טרם צאתו מן הארץ. בהמשך, הוא נחקר בחקירה נגדית על תצהירו, והתיק נקבע להמשך הוכחות.
זמן קצר לאחר שובו ללבנון, הודיע דיראני על התמזגות תנועתו עם ארגון החיזבאללה, והעמיד עצמו לרשות הארגון.
8. על רקע התפתחויות אלה, פנתה המדינה בחודש נובמבר 2004 לבית המשפט המחוזי בבקשה לסלק את התביעה על-הסף. לב טענתה היה כי, העיקרון המקובל שלפיו "אין מבררים תביעתו של אויב", בצירוף שיקולים שונים הנעוצים במדיניות משפטית ראויה ועקרונות משפטיים מקובלים, מובילים למסקנה כי אין מקום לברר את תביעתו של דיראני בישראל, בהיותו תושב מדינת אויב, ומשהוא אינו מצוי עוד בשטח המדינה, וחזר לפעול נגדה עם יציאתו ממנה.
בית המשפט המחוזי דחה, כאמור, את הבקשה לסילוק על-הסף, והתביעה נותרה בעינה. על החלטה זו נסב הליך הערעור שבפנינו.
החלטת בית המשפט המחוזי
9. בית המשפט המחוזי בחן, ראשית, את שאלת סיווגו של דיראני כ"אויב מדינת ישראל". נקבע, כי מהוראות החוק הרלוונטיות, ומתשתית הנתונים הקיימת ביחס לדיראני ולארגון החיזבאללה שאליו הצטרף, מתחייבת המסקנה כי דיראני לא רק משתייך לארגון טרור המהווה אויב של מדינת ישראל, אלא הוא עצמו עונה להגדרת "אויב". לדבריו, די בפעילות המשיב כבכיר בארגון החיזבאללה, המהווה "ארגון טרוריסטי" או "ארגון מחבלים" הפועל נגד ישראל, כדי להופכו ל"אויב", וגם פעילות פוליטית, ארגונית או תעמולתית הנעשית במסגרת ארגון טרור, מהווה חלק מן הפעילות הטרוריסטית נגד מדינת ישראל.
שנית, בית המשפט דחה את טענת דיראני לפיה המדינה מנועה מלטעון כנגד זכותו להמשיך בניהול התביעה נוכח השתהותה בהגשת הבקשה. צוין, כי הכלל לפיו "אין מבררים תביעתו של אויב" הפך רלוונטי רק מעת שדיראני יצא מישראל, שב ללבנון, וחזר לפעול משם נגד ישראל. נראה כי הצטרפות דיראני לשורות החיזבאללה לאחר שחרורו, ולאו-דווקא עצם היותו נתין לבנוני, היא שעמדה ביסוד בקשת המדינה לסילוק התביעה על-הסף. לכן, אין לראות בהתנהגות המדינה משום שיהוי היוצר מניעות או השתק.
10. לגופם של הדברים, ציין בית המשפט קמא כי בקשת המדינה מעלה שתי שאלות שונות המחייבות הכרעה: האחת, האם נשללת זכות המשיב להמשיך בתובענה בשל היותו תושב מדינת אויב או בשל היותו אויב של ישראל; והשנייה, האם נשללת זכותו לקבל פיצוי כספי, לאור האיסור הקיים בחוק הישראלי על העברת כספים לתושבי מדינות אויב.
בשאלה השנייהקבע בית המשפט כי האיסור על מסחר עם האויב הקבוע בפקודת המסחר עם האויב, 1939 (להלן: פקודת המסחר עם האויב או הפקודה) אכן עשוי למנוע העברה ללבנון של כספי פיצויים אם ייפסקו לטובת דיראני, אם, וככל, שיזכה בתביעה. הוסבר, כי הפקודה נועדה למנוע כל העברה של כספים וטובות הנאה העשויים לסייע לאויב במלחמתו נגד ישראל, ומטרה זו מוגשמת על-ידי הקפאת אפשרותם של נתיני מדינת אויב לממש זכויות לכספים ונכסים המגיעים להם בישראל כל עוד נמשך מצב המלחמה. משנקבע כי דיראני הוא תושב מדינת אויב, ואף מי שמוגדר כאויב, הרי שככל שייפסק לזכותו סכום כסף כלשהו במסגרת התביעה, לא ניתן יהיה להעבירו אליו כל עוד נמשך מצב המלחמה בין ישראל ללבנון. ואולם, אין בכך כדי להפוך את הדיון בתביעה לתיאורטי. התביעה נועדה לברר האם נפגעו זכויות המשיב, האם הוא זכאי לפיצוי, ומה שיעורו. גם אם לא יזכה המשיב לממש את זכותו לפיצוי, ככל שייפסק לטובתו פיצוי כזה, כל עוד שורר מצב מלחמה בין ישראל ללבנון, אין להסכים כי אדם הטוען לפגיעות חמורות בגופו ובכבודו בהיותו במעצר בישראל לא יוכל למצות את בירור טענותיו בקשר לכך בבית משפט בישראל.
אשר לשאלה הראשונה, הנסבה על טענת המדינה לפיה אין לאפשר לדיראני להמשיך בניהול התובענה משעה ששב להיות תושב מדינת אויב ומהווה אויב בעצמו, קבע בית המשפט כי בענין זה מתעוררת שאלה האם יש תחולה בישראל לכלל האנגלו-אמריקאי השולל היזקקות לתביעת אויב בערכאות המדינה, כדי למנוע ממנו קבלת פיצוי כספי שעלול לסייע לאויב במלחמתו. לגישת בית משפט קמא, בדין הישראלי, בניגוד לדין בארצות-הברית, אין הוראת חוק השוללת מתושב מדינת אויב, או אף מאויב ממש, את זכות הגישה לערכאות בישראל. כן אין בדין הישראלי, בניגוד לדין האנגלי, כל הלכה פסוקה הקובעת כלל כזה. משכך, אין מקום לשלול את זכות הגישה לערכאות מדיראני, ודי בכך כדי להביא לדחיית בקשתה של המדינה. יתר על כן, פגיעה בזכויות יסוד החורגת מהתכלית הראויה של מניעת סיוע לאויב עלולה להיחשב גם בלתי מידתית, אולם לא נדרש להכריע בכך בענין זה. עוד נקבע, במענה לטענת המדינה לפיה מטרת התביעה היא "להוציא את דיבת הארץ רעה", כי אינטרס המדינה הוא לברר עד תום את הטענות הקשות שהעלה דיראני כלפי הרשויות הציבוריות, כדי שאלה לא תמצאנה "מנסרות בחללו של עולם". הפסקת התובענה בשלב זה, מבלי שניתן לטענות דיראני כל מענה מצד המדינה, עלולה להתפרש כהעדר נכונות אמיתית להתמודד עם טענותיו, ובכך יש כדי לפגוע בתדמית המדינה.