זלוואס נ' גרינברג

פסק דין

בפניי תביעה לפי חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה – 1965 לפיצוי בגובה 22,000 ₪ בשל כך שהנתבעת, שהיתה בת זוג לתובע במשך מספר חודשים, לאחר שנפרדו פגעה בתובע משהסיטה שתי ידידות שלו כנגדו.

בכתב התביעה לא פרט התובע מהן המילים שנאמרו המהוות אותה לשון הרע שנאמרה בגנותו והסתפק בתיאור "במהלך קשר זה "טפטפה" הנתבעת לגב' XXXXX סיפורים אשר טיבם הינו שקר מוחלט ובדיה פרי מוחה של הנתבעת... ,וזאת על מנת להסיט את גב' XXXXX כנגד התובע." על אותו תיאור חזר בהקשר לשתי נשים שונות, כן כלל, תיאורים על יצירת קשרים כאלה ואחרים בין הנתבעת לבין חברותיו לשעבר של התובע וטענות ביחס לכך שסיפרה להן כל מיני סיפורים אודותיו.

התובע פרט את טענותיו ביחס לנזקים, לכאורה, בגין אובדן זמן וכן כאב וסבל שנגרמו לו כביכול בגין אותם "סיפורים, שהושמעו באוזני חברותיו לשעבר.

הנתבעת ביקשה לסלק את התביעה על הסף מן הטעם שכתב התביעה אינו מראה עילה ובשל היות התביעה קנטרנית וטורדנית, הכחישה את טענותיו של התובע ושפכה אור על השתלשלות האירועים שבמהלכה פרסם התובע תמונותיה של הנתבעת בעירום והפיץ עליה לשון הרע.

בדיון, לא הביא התובע בפניי כל ראיה לגבי הדברים שנאמרו כביכול ולגבי אופן אמירתם, אם הם נאמרו כהבעת דעה או הצגת עובדה. כמו כן, לא הובאה כל התייחסות לאמירה מסויימת מבחינת בידוד אירוע פרטני שניתן להתייחס אליו. די בכך כדי לדחות את התביעה שעה שהתובע לא הרים את הנטל הרובץ עליו להוכיח תביעתו.

יש לציין כי הנתבעת הביאה בפני בית המשפט מידע אודות הליך בבית משפט השלום בתיק 17447-02-09 שם ניתן תוקף של פסק דין להסכם גישור בו נקבע, בין השאר, שעל התובע לשלם לנתבעת פיצוי בגין הנזקים אשר גרם לה עקב פרסום לשון הרע עליה וכן לכתוב מכתב התנצלות.

הן מכתבי הטענות והן מהדיון שנערך בפניי הגעתי לכלל מסקנה, כי במידה רבה טענות התובע לוקות בחוסר תום לב.

מחובת תום-הלב הדיוני נגזר האיסור על ניצול לרעה של הליכי משפט. תכליתו של איסור זה כפולה: במישור הציבורי, מטרתו לשמור על התקינות והטוהר של ההליך השיפוטי ולמנוע מבעל-דין להשתמש לרעה בבתי-המשפט ובכך לפגוע בהשלטת הצדק. במישור הפרטי, מטרתו למנוע תוצאות בלתי הוגנות בין בעלי-הדין המתדיינים בפני בתי-המשפט. (ראו והשוו: דברי השופטת דורנר בע"א 513/89Interlego A/S  נגד Exin-Line Bros. S.A. ואח', פ"ד מח(4) 133, פיסקה 10).

השאלה מהו שימוש לרעה בהליך השיפוטי, אינה ניתנת לתשובה אחידה וממצה. קשה להגדיר מראש מתי תעלה התנהגות של בעל-דין כדי ניצול לרעה של ההליך השיפוטי; קל יותר לזהות את הפסול שבהתנהגות זו כאשר נתקלים בה. בדומה לעקרון תום-הלב, אף האיסור על ניצול לרעה של הליכי-משפט מבוסס בעיקרו על אמת-מידה אובייקטיבית, הנבחנת בהתאם לנסיבותיו של כל מקרה לגופו. כוונותיו הסובייקטיביות של בעל-הדין והשאלה האם פעל בזדון עשויות להשליך על המסקנה האם עשה שימוש לרעה בהליכי משפט; עם זאת, עיקרו של המבחן בעניין זה הינו סבירות והגינות, קרי- כיצד היה נוהג בעל דין סביר והגון בנסיבות העניין. התפיסה שבבסיס אמת-המידה האמורה הינה כי השמירה על האינטרס האישי של בעל-דין צריכה להיעשות תוך התחשבות בציפיות הדיוניות המוצדקות של הצדדים האחרים להליך, ותוך מילוי חובותיו של בעל-הדין כלפי בית-המשפט.

לצד האיסור על שימוש לרעה בהליך השיפוטי, מסורה בידי בית-המשפט סמכות טבועה למתן סעד דיוני בגין שימוש לרעה בהליכי משפט. (ראו והשוו: דברי השופט ש' לוין בע"א 539/78 לואל ואח' נ' לויס ואח', פ"ד לד(4) 286, פיסקה 7; רע"א 6339/97 רוקר נ' סלומון, פ"ד נה(1) 199, בפיסקה 19 לפסק-דינו של השופט חשין; עוד ראו: י' זוסמן סדרי הדין האזרחי (1995) 400). סמכות זו הינה חלק מהסמכויות הנתונות בידי בית-המשפט בשל עצם אופיו של המוסד השיפוטי.

יודגש כי הפעלת סמכותו של בית-המשפט לשם הגנה על הגינותו של ההליך השיפוטי ומניעת ניצולו לרעה, אינה נעשית בחלל ריק. הגינות ההליך השיפוטי ותקינותו אינם ערכים מוחלטים ויש לאזנם עם זכויות ואינטרסים מתחרים (ראו והשוו: ע"פ 5121/98 ישככרוב נ' התובע הצבאי הראשי (טרם פורסם), בפיסקה 68 לפסק-הדין). אל מול האינטרס הציבורי והפרטי בשמירה על תקינות ההליך השיפוטי, ניצבים זכויות ואינטרסים נוגדים, ובהם - זכות הגישה לערכאות וזכותו של בעל-דין לקבל הזדמנות מלאה לבירור עניינו בבית-המשפט.

כידוע, זכות הגישה לערכאות מהווה זכות יסודית וחשובה בשיטתנו המשפטית, אשר יש הרואים בה זכות חוקתית על-חוקית (ראו: ע"א 733/95 ארפל אלומיניום בע"מ נ' קליל תעשיות בע"מ, פ"ד נא(3) 577, בפיסקאות 6 ו- 10 לפסק-דינו של השופט גולדברג ובפיסקה 31 לפסק-דינו של השופט חשין; ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה בירושלים, פ"ד נז(5) 433, בפיסקה 12 לפסק-דינה של השופטת פרוקצ'יה ומכלול האסמכתאות המובאות שם). מרכזיותה של זכות הגישה לערכאות בשיטתנו המשפטית נגזרת מהצורך להבטיח כי מי שטוען, כי הוא זכאי לסעד משפטי, יוכל להביא את עניינו בפני הערכאות השיפוטיות, על-מנת שאלה תוכלנה להכריע בדבר (ראו: דברי השופט גרוניס בע"א 1480/04 מליבו ישראל בע"מ נ' מדינת ישראל-משרד הבינוי והשיכון (טרם פורסם)). בהתחשב במרכזיותה של הזכות האמורה, נפסק כי בית-המשפט ייזהר מנעילת שעריו בפני בעל-דין בגין התנהלות חסרת תום-לב, פן תיפגע יתר על המידה זכותו היסודית של בעל-דין לגישה חופשית לערכאות. ובלשונו של השופט ריבלין: "תפקידם של בתי המשפט הוא להכריע בסכסוכים, והכלל הוא כי אין לנעול את שערי בית-המשפט בפני תובע המבקש סעד, אלא מטעמים כבדי משקל". (ראו: דברי השופט ריבלין בע"א 2452/01 דרור אורן, עו"ד נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נח(1) 577).

בהתחשב בכך, על דרך הכלל, לא יסרב בית-המשפט להידרש להליך שהוגש בפניו מן הטעם של שימוש לרעה בהליכי משפט, ויעדיף מתן סעדים אחרים כגון: זקיפת חוסר תום-הלב לחובתו של בעל-דין (ראו: בש"א 2236/06 חממי נ' אוחיון ואח' (טרם פורסם), בהחלטת השופטת פרוקצ'יה; רע"א 7474/06 לוי נ' בנק לאומי לישראל בע"מ ואח' (טרם פורסם), בהחלטת השופט ג'ובראן) או השתת הוצאות על בעל-הדין בגין התנהגותו האמורה (ראו: ע"א 2722/06 גינות לאה בע"מ ואח' נ' בנק המזרחי בע"מ (טרם פורסם), בפיסקה 10 להחלטתה של השופטת נאור; רע"א 1514/06 תדיראן מוצרי צריכה בע"מ נ' שאול (טרם פורסם), בהחלטתו של השופט גרוניס).

הנה כי כן, מוצאת אני כי במקרה שבפניי עשה התובע שימוש לרעה בהליכי משפט שעה הן בהגשת התביעה והן באופן ניהולה ומשכך מוצאת אני לנכון לחייבו בתשלום 1,000 ₪ הוצאות לנתבעת שישולמו תוך 30 יום.

התביעה נדחית.

פסק הדין יועבר לידיעת הצדדים באמצעות המזכירות.

ניתן היום, בהעדר הצדדים.