נרקומן לשעבר ניצח את "עמידר" ויישאר בדירת אביו המנוח

תביעת פינוי שהגישה החברה הממשלתית לשיכון נגד האיש נדחתה בשתי ערכאות, לאחר שפרשנותה להוראת מעבר ביחס לרציפות המגורים עם האב לא התקבלה

מכור לסמים לשעבר יוכל להמשיך ולגור בדירת "עמידר" של אביו המנוח – כך קבע לאחרונה בית המשפט המחוזי בירושלים. השופט אביגדור דורות דחה את הערעור שהגישה עמידר נגד פסק הדין בו נדחתה עתירתה לפנות את האיש, אחרי שמצא כי יש לפרש הוראת מעבר בחוק ההסדרים ככזו שמעניקה לו מעמד של "דייר ממשיך", ולא באופן ששולל ממנו את הסטטוס והופך אותו לפולש.

המשיב, שלדבריו היה מכור לסמים במשך ארבעים שנה וכנגד כל הסיכויים הצליח לשקם את חייו, התגורר יחד עם אביו המנוח בדירת עמידר שהוקצתה לאב. במהלך 2016 עבר האב לדיור סיעודי ובהמשך הלך לעולמו. לאחר פטירתו, הוועדה המוסמכת מטעם עמידר והוועדה העליונה של משרד הבינוי והשיכון קבעו כי בנו, המשיב, אינו זכאי למעמד של "דייר ממשיך" המקנה אפשרות להמשיך לגור בדירה.

לאור זאת, עמידר ראתה במשיב כפולש והגישה נגדו תביעה לפינוי. ברקע התביעה ניצב שינוי חקיקתי שבוצע ב-2009 כחלק מחוק ההסדרים, ולפיו זכות הדייר הממשיך להתגורר בדירה מותנית בהוכחת זכאותו האישית לדיור ציבורי. לצד זאת נקבעה הוראת מעבר שלפיה השינוי לא יחול על מי שביום 1.8.09 "התגורר עם זכאי בדירה ציבורית אם התגורר כאמור במשך ארבע שנים לפחות, בין אם קודם למועד האמור ובין אם לאחריו, וברציפות, עד למועד שבו נפטר הזכאי או עבר למוסד סיעודי".

עמידר טענה שכניסה לגדר הוראת המעבר מחייבת מגורים רצופים עם הדייר הציבורי החל מהמועד הקובע (אוגוסט 2009) ועד לפטירתו או מעברו לדיור סיעודי, אך עמדתה נדחתה בבית משפט השלום. מכאן הערעור שהוגש למחוזי באוקטובר 2022 במסגרתו ביקשה עמידר לקבל את הפרשנות שהיא מציעה.

לשיטתה, דרישת הרציפות חייבת להתקיים, וזאת גם אם יחלפו שנים רבות מהמועד הקובע ועד לפטירת הזכאי. כך, לטענתה, אם דייר ציבורי נפטר למשל ב-2030 משמעות הדבר היא שעל בנו, המבקש לקבל מעמד של "דייר ממשיך", לגור עמו ברציפות במשך 21 שנה (מהמועד הקובע ב-2009 ועד לפטירה).

פרשנות הנוגדת את תכלית החקיקה

אלא שהשופט דורות קבע כי פרשנות המשיב, לפיה הרציפות הנדרשת בהוראת המעבר היא ל-4 שנות מגורים בלבד, הגיונית יותר. הגם שמבחינה לשונית ניתן לפרש את ההוראה לכאן ולכאן, העובדה שאחרי המילה "וברציפות" מופיע פסיק, מרמזת שהיא מתייחסת לחלק הראשון של המשפט. כלומר, שההוראה לא חלה על מי שהתגורר בדירה 4 שנים ברציפות בתקופה שלפני אוגוסט 2009.

יתרה מכך, בחינת תכלית הוראת המעבר מלמדת שהיא נועדה להתחשב במי שכבר התגורר בדירה במשך תקופה ממושכת (לפחות 4 שנים) בעת תיקון החוק בשנת 2009, ולמנוע העברת דיירים רבים ממעמד של דיירים "בזכות" למעמד של "פולשים".

בהקשר לכך ציין השופט כי גם חברי הכנסת אשר דנו בהצעת החוק פעלו ברוח זו, כשהסכימו לצמצם את דרישת המגורים ברציפות, שעמדה בתחילה על שבע שנים, לארבע בלבד. 

השופט כתב כי "הדברים האמורים תומכים בפרשנות המשיב ומעוררים קושי ביחס לפרשנות עמידר", שכן לשיטתה כדי לזכות במעמד של דייר ממשיך ייאלץ בן משפחתו של הדייר הציבורי להוכיח מגורים רצופים עמו בדירה לתקופות ממושכות מאוד, ולעתים להרבה יותר משבע שנים.

בנסיבות אלה השופט דחה את הערעור וחייב את עמידר לשלם למשיב, שנשאר לגור בבית אביו, הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך 10,000 שקל.

• ב"כ עמידר: עו"ד צבי מועלם
• ב"כ המשיב: עו"ד עמירם בוגט

בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין