האישה רכשה את הדירה יחד עם בעלה לשעבר, מסבתו, ב-1981. 30 שנה אחר-כך התגלה כי עורך הדין לא דאג שהדירה תירשם על שמם. יורשי הסבתא המנוחה טענו להתיישנות, אך נדחו.
ב-1981 מכרה קשישה את דירתה שבתל אביב לנכדה ואשתו. בני הזוג, שגרו בדירה עוד קודם לכן בשכירות, התחייבו לשלם לסבתא 300,000 שקלים ישנים עבור הדירה. בפועל, הם שילמו רק 250,000 שקלים לאחר שנטלו הלוואת משכנתה בסכום זה.
השנים חלפו ויחסי הזוג עלו על שרטון. ב-1995 הם חתמו על הסכם הגירושין בו העביר הנכד לאשתו את מלוא הזכויות בדירה.
ב-2009 בעקבות בעיה שהתעוררה מול אחד השכנים בבניין ביקשה האישה לרשום את הדירה על שמה אך נדהמה לגלות שהיא עדיין רשומה על שם הסבתא ושעורך הדין שטיפל בעסקת המכר לא העביר אותה על שמה ועל שם בעלה לשעבר עד היום.
מאחר שבינתיים הסבתא הלכה לעולמה הגישה האישה תביעה נגד יורשיה – בתה, נכדיה וכלתה – ודרשה להצהיר שיש לרשום את הדירה על שמה ועל שם בעלה לשעבר (על מנת שלאחר מכן תוכל לפעול ולהעביר את הרישום על שמה בלבד בהתאם להסכם הגירושין).
היורשים מצדם טענו שהתביעה התיישנה והאישה אינה יכולה לשנות את הרישום כיום על סמך הסכם מלפני 30 שנה. בנוסף הם הגישו תביעה כספית נגדית בה טענו שעל האישה לשלם להם את יתרת התמורה שלא שולמה לסבתא שמגיעה לטענתם כיום ל-127,000 שקל.
בתגובה טענה האישה שהיא ובעלה לשעבר שילמו את יתרת התמורה לסבתא. לחילופין היא טענה שהסבתא לא פעלה לאורך השנים לגביית החוב מאחר שוויתרה עליו בין היתר מתוך רצון לסייע לנכדה בשל הנסיבות הטראגיות של פטירת אביו.
יחסי אמון מיוחדים
השופטת ורד שביט פינקלשטיין מבית המשפט למשפחה בתל אביב התייחסה בראשית הדברים לטענת ההתיישנות. השופטת הזכירה את פסק הדין המכונן בנושא בעניין צימבלר שלפיו בין מוכר דירה לבין קונה יש מערכת יחסים של נאמנות קונסטרוקטיבית כך שמרוץ ההתיישנות מתחיל רק מהרגע שבו המוכר (שמתפקד כנאמן לעניין הרישום) מכחיש את התחייבותו להעביר את הדירה על שם הקונה.
היא הוסיפה שאמנם נסיבות מקרה צימבלר שונות שכן שם שולמה למוכר מלוא התמורה אך לדעתה העקרונות שהתוו בפסק הדין חלים גם במקרה זה שכן לדבריה, מערכת היחסים שבין הסבתא המנוחה לבין התובעת ובעלה לשעבר הושתתו על יחסי אמון מיוחדים מכוח היחסים המשפחתיים ביניהם.
בנסיבות אלה קבעה השופטת שתביעתה של האישה לא התיישנה שכן רק ב-2009 גילתה שיש בעיה עם העברת רישום הזכויות.
במקביל, השופטת דחתה את התביעה הכספית של היורשים וכתבה שבעדותם הם הודו שהסבתא רצתה לסייע לנכדה בשל הקשר המיוחד ביניהם ולא עמדה על גביית החוב עשרות שנים, גם כשנזקקה לכסף לצורך מעבר לבית אבות. עוד ציינה השופטת שנראה שהטענה הועלתה על ידי היורשים רק כתגובה לתביעת האישה ומתוך "פרינציפ".
בסופו של דבר קיבלה השופטת את התביעה וקבעה שהתובעת ובעלה לשעבר זכאים להירשם כבעלי הזכויות בדירה.
היורשים חויבו בהוצאות ושכ"ט של 30,000 שקל.
- ב"כ האישה: עו"ד אהוב יששכר
- ב"כ הגרוש: עו"ד שי זהר, עו"ד אליהו ריכטר
- ב"כ היורשים: עו"ד גלעד ישעיהו
עו"ד יאיר שרף
עוסק/ת ב-
מקרקעין ונדל"ן
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין