תביעה למתן פסק דין הצהרתי ומנגד תביעה כספית

1. עסקינן בסכסוך ממושך אשר הושב לפתחו של בית משפט זה ביום 8.6.15 על ידי בית המשפט המחוזי בתל אביב (עמ"ש 46298-09-13).

2. בגדרי סכסוך זה מונחות שתי תביעות בקשר לזכויות בדירה ברח' --- בתל אביב הידועה כחלקה --- בגוש --- (להלן: "הדירה") אשר רשומות בלשכת מרשם המקרקעין ע"ש המנוחה פ' ל' ז"ל (להלן: "המנוחה"), ואלו הן:

תמ"ש 2616-02-12 – תביעה למתן פסק דין הצהרתי שהוגשה על ידי התובעת ביום 1.2.12, במסגרתה עתרה להורות כי היא ובעלה לשעבר, הנתבע 1, זכאים להירשם כבעלי הזכויות במשותף בדירה בהתאם להסכם המכר שנחתם ביניהם לבין המנוחה, סבתו של הנתבע 1, ביום 7.9.81 (להלן: "התביעה לפסק דין הצהרתי");

תמ"ש 58237-06-13 – תביעה כספית על סך 127,270 ₪ שהוגשה על ידי יורשיה של המנוחה ביום 17.5.12 (ואח"כ בשנית ביום 27.6.13), במסגרתה עתרו לחייב את התובעת והנתבע 1 לשלם להם, ביחד-ולחוד, את יתרת התמורה אשר לטענתם לא שולמה בגין הדירה (בסך 50,000 שקלים ישנים דאז) בהתאם להסכם המכר מיום 7.9.81. יצוין, כי תביעה זו הוגשה במקור כתביעה שכנגד (להלן: "התביעה הכספית").

3. מטעמי נוחות, יכונו בעלי הדין בתובענות הנ"ל באופן שהתובעת בתביעה לפסק דין הצהרתי והנתבעת 1 בתביעה הכספית תקרא להלן: "התובעת"; הנתבע 1 בתביעה לפסק דין הצהרתי והנתבע 2 בתביעה הכספית יקרא להלן: "הנתבע 1", ואילו הנתבעים 2-5 בתביעה לפסק דין הצהרתי והתובעים בתביעה הכספית יקראו להלן: "הנתבעים 2-5".

4. כפי שיפורט להלן, יסודן של שתי התביעות בתשתית עובדתית דומה וההכרעה בכל אחת מהן שלובה ומשפיעה על רעותה, כך שהדיון בהן ייערך כמקשה אחת.

הצדדים להליך, טיבו וטבעו:

5. א. התובעת והנתבע 1 הם בני זוג לשעבר אשר נישאו זל"ז ביום 4.3.80 והתגרשו ביום 3.00.

ב.         המנוחה היא סבתו של הנתבע 1, אשר הלכה לעולמה ביום 30.11.06.

ג.          הנתבעים 2-5 הם יורשיה של המנוחה, בהתאם לצו ירושה שניתן אחריה ביום 22.12.11 בבית המשפט לענייני משפחה בראשון לציון. חלקם של היורשים בעזבון הוא כדלקמן: הנתבעת 1 (בתה) - 3/9; הנתבעים 1-3 (נכדיה) – 1/9 כל אחד; י' ל' ז"ל (בנה) אשר הלך לעולמו ביום 13.1.08 - 3/9 (נספח א' לכתב התביעה).

6. יצוין, כי ביום 9.4.08 ניתן צו ירושה אחר בנה של המנוחה המנוח י' ל' ז"ל (להלן: "הבן י' ז"ל") על פיו יורשתו בשלמות היא הנתבעת 5, אשתו ב' ל' (נספח ב' לכתב התביעה).

7. ביום 7.9.81 נחתם בין המנוחה לבין התובעת והנתבע 1 הסכם למכירת הזכויות בדירה בתמורה לסך של 300,000 שקלים ישנים (להלן: "הסכם המכר"). הסכם המכר נערך על ידי עו"ד ישעיהו, הוא בא-כוחם של הנתבעים 2-5 דהיום (להלן: "עו"ד ישעיהו").

8. וכך נקבע בהסכם המכר בנוגע לתמורה:

"ד)       סך של 300,000 = (שלוש מאות אלף שקל), ישולם לא יאוחר ביום 7/10/81 ובמעמד תשלום זה למוכר. ימסור המוכר לקונה את הדירה כשהיא חפשית מכל אדם וחפץ. מוסכם כי 10,000 שקל (עשרת אלפים שקל) מתוך סכום זה יופקדו בחשבון בנק משותף של המוכר והקונה, עם זכות חתימה משותפת בלבד, והם ישולמו למוכר במעמד העברת הזכויות בלשכת רישום המקרקעין. המוכר רשאי להשקיע סכום זה בכל דרך שתראה לו ויהיה זכאי לכל הפירות".

ובנוגע להעברת הזכויות במרשם המקרקעין נקבע כך:

"3.        המוכר מתחייב בזאת להעביר ו/או לגרום להעברת רישום הבעלות של הדירה לקונה בלשכת רישום המקרקעין ו/או בכל מוסד או גוף אחר כאמור לעיל כשהיא חופשית מכל חוב, שעבוד, או זכות כל שהיא לזולת".

...

6. המוכר מתחייב לתת לקונה, או לכל מי שיוריהו הקונה, יפוי-כח נוטריוני בלתי חוזר או אחר, להעביר את הזכויות בדירה משמו הוא על שם הקונה, במשרד ספרי האחוזה, ו/או בכל מוסד, גוף או תאגיד שהוא (להלן: "המוסדות") מיד לכשידרש לעשות כן על ידי הקונה או בא כוחו, בתנאי שהקונה סילק תחילה למוכר את כל הסכומים שעליו לשלם לו עפ"י חוזה זה".

9. יצוין, כי ביום 30.11.84 שולם מס הרכישה בסך של 1,750 שקלים ישנים, בצירוף ריבית פיגורים בסך של 6,324 שקלים ישנים.

10. אין חולק, כי לצורך מימון רכישת הדירה נטלו התובעת והנתבע 1 הלוואת משכנתא באמצעותה שולם סך של 250,000 שקלים ישנים והמחלוקת בין הצדדים נוגעת לתשלום יתרת התמורה בסך של 50,000 שקלים ישנים (להלן: "סכום התמורה שבמחלוקת/החוב הנטען").

11. כן אין חולק כי לעת חתימת הסכם המכר התגוררו התובעת והנתבע 1 בדירה בשכירות והדבר נלמד גם מס' 17 להסכם המכר, בו נכתב בכתב-יד כי "אין בחוזה זה כדי לפגוע בכל האמור בחוזה השכירות שבין הצדדים". בהמשך התובעת והנתבע 1 השכירו את הדירה לצדדים שלישיים, ולאחר גירושיהם ועד היום משכירה התובעת את הדירה ודמי השכירות משולמים לידיה בלבד.

12. כאמור, לימים נישואי התובעת והנתבע 1 עלו על שרטון וביום 13.2.95 הם חתמו על הסכם גירושין. הסכם זה אושר וניתן לו תוקף של פסק דין בדיון אשר התקיים ביום 13.2.96 לפני כב' השופט גייפמן במסגרת תמ"ש 7640/95 (להלן: "הסכם הגירושין"). יוער, כי בהליך זה הייתה מיוצגת התובעת על ידי באת-כוחה הנוכחית, עו"ד יששכר. כך הוסכם בהסכם הגירושין ביחס לדירה:

"5.1      הדירה

5.1.1     בבעלות הצדדים, בחלקים שווים, דירה ברח' --- ת"א (להלן: "הדירה     ב---"). על הדירה ב --- רובצת משכנתא לטובת הבנק למשכנתאות (להלן: "המשכנתא").

5.1.2     הצדדים מתגוררים בדירה שכורה הנמצאת ברח' --- ת"א (להלן: "הדירה השכורה").

5.1.3     ...

5.1.4     כל זכויות הבעל בדירה ב--- יועברו ע"ש האשה, ללא תמורה.

5.1.5     הצדדים יחתמו על כל מסמך שיידרש לשם רישום הדירה ע"ש האשה.

             במעמד חתימת הצדדים על הסכם זה, חתם הבעל על ייפוי כח בלתי חוזר המייפה כוחה של ע"ד א. יששכר ו/או עו"ד צ. הר-ניב לרשות הדירה כאמור.

5.1.6     עד למועד מכירת הדירה ב ---, תושכר הדירה ע"י האשה ודמי השכירות יועברו לידיה בלבד.

5.1.9     המשכנתא הרובצת על הדירה ב --- תשולם ע"י הצדדים בחלקים שווים. וזאת עד למועד פינוי הדירה.

            ...

            "7.        סילוק תביעות

מלבד האמור בהסכם זה, לא יהיה לאף צד כלפי משנהו כל דרישות, תביעות או טענות מכל מין וסוג שהוא בכל דבר ועניין הקשור בנישואיהם והנובע מהם, הן לגבי העבר הן לגבי העתיד".

13. ברם, בכך לא תמו ההליכים המשפטיים בין התובעת לבין הנתבע 1 ובשנת 1997 הגישה התובעת כנגד הנתבע 1 לבית משפט זה תביעה לפי ס' 7 לחוק בית המשפט לענייני משפחה, תשנ"ה-1995, במסגרתה טענה כי הנתבע 1 אינו מעביר לה את יפוי הכח בנוגע לזכויותיו בדירה כפי שנקבע בהסכם הגירושין (תמ"ש 7641/95). בדיון אשר התקיים ביום 1.2.99 לפני כב' השופט גייפמן נקבע, בהסכמת הנתבע 1, כי הוא יחתום על יפוי הכח. כן נקבע כי ככל שלא יומצא יפוי הכח במועד תמונה באת-כוח האישה ככונסת נכסים לרישום הדירה על שם האישה ולמכירתה. ביום 7.2.99 חתם הנתבע 1 על יפוי כח בלתי חוזר לטובת התובעת בנוגע לזכויותיו בדירה.

14. ביום 29.10.09 נרשמה בלשכת מרשם המקרקעין הערת אזהרה לטובת התובעת על זכויות המנוחה בדירה.

השתלשלות ההליך הדיוני:

15. תחילת ההליכים המשפטיים בין הצדדים עת הגישה התובעת בשנת 2010 לבית משפט זה תביעה לפסק דין הצהרתי כנגד הנתבעים, במסגרתה עתרה להורות כי היא והנתבע 1 זכאים להירשם כבעלי הזכויות בדירה בחלקים שווים ביניהם (תמ"ש 36563-03-10). תביעה זו נדונה לפני כב' סגנית הנשיאה (כתוארה אז) השופטת טובה סיון ז"ל. ביום 6.4.11 הורתה כב' השופטת סיון ז"ל על מחיקת התובענה היות וטרם הוצא צו ירושה אחר המנוחה.

16. בהמשך, ביום 1.2.12, הגישה התובעת את ההליך דנן (2616-02-12), זאת בדרך של המרצת פתיחה שהוגשה לבית המשפט המחוזי בתל אביב, אך בהתאם להחלטה מיום 5.4.12 הועבר ההליך לבית משפט זה.

17. בנסיבות אלו, ביום 18.4.12 נקבע כי על התובעת לתקן את התביעה גם במהותה וגם בכותרתה ולפיכך הגישה התובעת ביום 1.5.12 כתב תביעה מתוקן. ביום 16.5.12 הגיש הנתבע 1 את כתב הגנתו וביום 17.5.12 הגישו הנתבעים 2-5 את כתב הגנתם.

18. כן ביום 17.5.12 הגישו הנתבעים 2-5 את התביעה הכספית על סך 127,270 ₪ אשר הוכתרה כ"תביעה שכנגד". תביעה זו נפתחה כאמור בהליך נפרד ביום 27.6.13 נשוא תמ"ש 58237-06-13. בתביעה זו עתרו הנתבעים 2-5 לחייב את התובעת ואת הנתבע 1, ביחד-ולחוד, לשלם את יתרת התמורה בגין הסכם המכר בסך של 50,000 שקלים ישנים (אשר לטענת הנתבעים 2-5 עומד כיום על סך 127,270 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית). ביום 24.7.12 הגישה התובעת את כתב הגנתה לתביעה הכספית ואילו הנתבע 1 לא הגיש כתב הגנה מטעמו לתביעה זו.

19. במהלך ישיבת קדם המשפט אשר התקיימה ביום 15.10.12 לפני כב' השופטת טובה סיוון ז"ל הוצע לצדדים כי בית המשפט יפסוק על דרך הפשרה, אך משלא התקבלה הסכמת הנתבעים 2-5 לכך, ניתנה הוראה להגשת סיכומי הצדדים בשאלות ההתיישנות והשיהוי.

20. לאחר שהוגשו סיכומי הצדדים בשאלות ההתיישנות והשיהוי, ניתן ביום 26.6.13 פסק דינה של כב' השופטת טובה סיון ז"ל, בו היא קבעה כי דין התביעה להידחות מחמת התיישנות, זאת מהנימוקים המפורטים שם. כן נקבע כי משהתקבלה טענת ההתיישנות אין צורך לדון בשיהוי, אך צוין כי מקל וחומר מתקיים שיהוי.

21. התובעת הגישה ערעור על פסק דין זה אשר התברר במסגרת עמ"ש 46298-09-13. בפסק הדין מיום 8.6.15 קיבלו שופטי ההרכב כב' השופט ענבר, כב' השופטת שבח וכב' השופט שוחט את הערעור. כך נקבע בפסק הדין:

"דין הערעור להתקבל. בהתאם להלכת צימבלר (ע"א 1559/99) היחסים שבין מוכר דירה (בענייננו – המנוחה ומשיבים 2-5 שבאו בנעליה) לבין רוכש דירה הם יחסי נאמנות קונסטרוקטיבית, ומרוץ ההתיישנות של תביעה שעילתה בהפרת יחסים אלו מתחיל רק כאשר הנאמן – מוכר הדירה כופר בחובת הנאמנות באופן גלוי. בענייננו טוענת המערערת, כי המשיבים 2-5 כפרו בחובתם להעביר את הזכויות בדירה על שמה ועל שם בעלה לשעבר רק זמן קצר לפני הגשת התביעה וטענתה זו לא נסתרה, משכך, טרם החל מרוץ ההתיישנות ולא היה מקום לדחות את התביעה בשל התיישנות.

בית המשפט קמא היה מודע לקיומה של הלכת צימבלר אלא שהוא בחר לבחון האם קיימים יחסי נאמנות בין המערערת לבין עו"ד ישעיהו, אשר ייצג את המנוחה בחוזה המכר, וקבע כי לא התקיימו ביניהם יחסים כאלו שכן לא הוכח שעו"ד ישעיהו התבקש לייצג גם את הרוכשים. דא עקא, בכל הקשור לסוגיית ההתיישנות די למערערת להראות שיחסי נאמנות מתקיימים בינה לבין המשיבים 2-5.

נוכח טענתם של המשיבים 2-5 לאי תשלום מלוא תמורה הדירה, והמחלוקת העובדתית בנושא זה, כמו גם טענותיה הטרומיות של המערערת, לפיהן המשיבים 2-5 מנועים לכפור בקבלת התמורה, לא למותר להוסיף, כי שאלת קיומם של יחסי נאמנות קונסטרוקטיבית במקרה שבו הרוכש טרם שילם את מלוא התמורה הושארה בעניין צימבלר בצריך עיון (שם, בפסקה 15). בית משפט קמא יוכל כמובן לשוב ולהידרש לשאלה זו, ולהשלכותיה לעניין התיישנות, לאחר שייתן דעתו על טענות הסף של המערערת, ולאחר שיוסיף ויקבע, ככל שיהיה בכך צורך, האם מלוא התמורה שולמה אם לאו.

הערעור מתקבל אפוא, פסק דינו של בית משפט קמא מבוטל והתיק מוחזר אליו על מנת שידון בתביעות ההדדיות בהתאם למפורט לעיל" (להלן: "פסק הדין שבערעור").

22. כאמור, לאחר שניתן פסק הדין שבערעור, הועברו התובענות לדיון לפני.

23. ביום 21.1.16 התקיימה ישיבת קדם משפט בתובענות, במסגרתה טען הנתבע 1 כי לאור יפוי הכח אשר נתן לתובעת בנוגע לזכויות בדירה אין לו עניין בתביעה למתן סעד הצהרתי וכל הכרעה אשר תינתן על ידי בית המשפט בתביעה זו מקובלת עליו. כן טען הנתבע 1 כי הוא אינו מכחיש את החוב במסגרת התביעה הכספית ועל כן עתר כי ישוחרר גם מתביעה זו (עמ' 4, ש' 6-15 לפרוט' הנ"ל). בנסיבות אלו, הוריתי על שחרור הנתבע 1 כבעל דין בתובענות. בנוסף, קבעתי מועד לישיבת ההוכחות וניתנו הוראותיי בנוגע להגשת תצהירי עדות מטעם הצדדים.

24. ביום 9.3.16 הגישו הנתבעים 2-5 בקשה לזימון הנתבע 1 לעדות אשר נעתרה כמבוקש.

25. ביום 17.3.16 הגישו הנתבעים 2-5 את תצהירי העדות מטעמם בתובענות אשר כללו את תצהיריהן של הנתבעות 2 ו-5 בלבד.

26. ביום 21.3.16 הגישה התובעת את תצהיר העדות הראשית מטעמה בתביעה לסעד הצהרתי, וביום 29.5.16 הגישה התובעת תצהירי העדות הראשית מטעמה בתביעה הכספית אשר כללו את תצהירה וכן את תצהירו של אחיה מר ח' ד' (להלן: "אחיה של התובעת").

27. ביום 5.7.16 התקיימה ישיבת ההוכחות במהלכה נחקרו התובעת ואחיה וכן הנתבע 1 והנתבעות 2 ו-5.

28. לאחר הגשת סיכומי הצדדים, ניתן כעת פסק הדין.

טענות הצדדים:

29. התובעת סומכת ידיה על עיקרי הטענות שלהלן:

• א. התובעת טוענת כי במסגרת הסכם המכר ייצג עו"ד ישעיהו הן את המנוחה והן אותה ואת הנתבע 1, תוך שהתובעת כלל לא העלתה על דעתה שהזכויות בדירה עודן רשומות ע"ש המנוחה וכי עו"ד ישעיהו לא ביצע את העברת הזכויות על שמה ועל שם הנתבע 1.
• ב. כן לטענת התובעת, היא התעכבה בהעברת זכויותיו של הנתבע 1 על שמה בהתאם להסכם הגירושין בשל קשיי החיים ומאחר וסברה שעליה להמתין למלוא פירעון הלוואת המשכנתא. בנסיבות אלו, רק בחודש אוקטובר 2009 לערך בעקבות בעיה שהתעוררה מול אחד השכנים בבניין היא פנתה ללשכת רישום המקרקעין על מנת לבצע את העברת הזכויות על שמה בהתאם להסכם הגירושין, או אז נדהמה לגלות לראשונה כי הזכויות בדירה עודן רשומות ע"ש המנוחה. לטענתה, מיד לאחר מכן היא פנתה לעו"ד ישעיהו על מנת שישלים את העברת הזכויות בדירה על שמה ועל שם הנתבע 1 בהתאם ליפוי הכח אשר בידו, אך הוא סירב לעשות כן בטענה כי אין לו הוכחות לכך שמלוא התמורה אכן שולמה.
• ג. לעניין התמורה טוענת התובעת כי זו שולמה במלואה למנוחה, ולדבריה סכום התמורה שבמחלוקת שולם למנוחה במזומן בנוכחות הבן י' ז"ל. לטענתה, דבר תשלום מלוא התמורה לידי המנוחה נלמד מהעובדות הבאות: החזקה בדירה הועברה לידיה ולידי הנתבע 1 והם הפסיקו לשלם את דמי השכירות למנוחה; לאורך 30 השנים אשר חלפו נהגה התובעת מנהג בעלים בדירה, מבלי שהמנוחה ו/או מי מטעמה לרבות הנתבעים העלו כל טענה בקשר לבעלות בדירה או לקיומו של חוב; הנתבע 1 לא העלה טענה בקשר לחוב במסגרת ההליכים המשפטיים אשר התקיימו בינו לבינה; אילו אכן היה חוב לטובת עיזבון המנוחה, הנתבעים היו פועלים להוצאת צו ירושה אחר המנוחה, אולם בפועל התובעת היא זו שפעלה להוצאת צו ירושה כאמור ללא שיתוף פעולה מצד הנתבעים; הנתבעים לא פעלו לאורך השנים לחיוב התובעת בפיצוי המוסכם או לביטול הסכם המכר מעידה על כך שהתמורה שולמה במלואה.
• ד. כן טוענת התובעת, כי גם אם לא שולמה מלוא התמורה, הרי שבעצם העובדה שהמנוחה לא נקטה בפעולה כלשהי היא ויתרה על תשלום החוב הנטען, בפרט בשים לב לטענות הנתבעים עצמם לפיהן ביקשה המנוחה להקל על הנתבע – נכדה, אשר שכל את אביו בנסיבות טרגיות. התובעת מוסיפה ומצביעה על כך שגם לאחר גירושי הצדדים לא נקטה המנוחה בפעולות לגביית החוב הנטען וזאת על אף שנדרש היה לממן את שהותה בבית האבות.
• ה. עוד טוענת התובעת, כי התביעה הכספית נגועה בשיהוי רב של שלושה עשורים, ומשכך דינה להידחות. בקשר לכך, טוענת התובעת כי היא שינתה את מצבה לרעה בכך שהיא חתמה על הסכם הגירושין, ולטענתה אף נגרם לה נזק ראייתי הואיל והמנוחה והבן י' ז"ל אשר הינם עדים חיוניים הלכו לעולמם ואילו עו"ד ישעיהו בחר לייצג את הנתבעים ולא להעיד חרף היותו עד מרכזי. לטענתה, נוכח נזק ראייתי זה, כמו גם לאור העובדה שהחזקה נמסרה לה לפני מספר עשורים ודמי השכירות משולמים לידיה – רובץ נטל השכנוע לפתחם של הנתבעים 2-5. עוד בעניין זה טוענת התובעת כי לא עסקינן בתביעה שלה כנגד העיזבון, כי אם בתביעה של היורשים כנגדה.
• ו. התובעת מסכמת וטוענת כי הנתבעים חברו לקנוניה כנגדה על מנת להתעמר בה, להתישה ולקבל ממנה כספים שלא כדין.

30. ומנגד, אלו עיקרי טענותיהם של הנתבעים 2-5:

• א. לטענת הנתבעים 2-5 סכום התמורה שבמחלוקת מעולם לא שולם לידי המנוחה והיא נמנעה מלדחוק בתובעת ובנתבע 1 לשלמו שכן רצתה לסייע לנתבע 1 – נכדה, אשר בהיותו ילד רך בשנים שכל את אביו בנסיבות טרגיות. לטענתם, ניתן ללמוד על קיומו של החוב הנטען מהעובדות/הנסיבות הבאות: הודאת הנתבע 1 על דבר קיומו של החוב; מהעובדה כי אין זה סביר שהסכום שבמחלוקת שולם שעה שלא היה בידי התובעת והנתבע 1 לשלם את מס הרכישה אשר מהווה סכום פעוט בהשוואה לסכום התמורה שבמחלוקת; מכך שלטענתם התובעת פנתה לנתבעת 2 ולבן י' ז"ל וביקשה מהם לוותר לה על החוב הנטען. כן טוענים הנתבעים 2-5 כי החזקה בדירה כלל לא נמסרה לידי התובעת והנתבע 1, אלא הם ניצלו לרעה את העובדה שהחזיקו בדירה מכוח חוזה השכירות והוסיפו להחזיק בה גם לאחר חתימת הסכם המכר מבלי לשלם את מלוא התמורה.
• ב. באשר לטענת הויתור, מכחישים הנתבעים 2-5 כי המנוחה ויתרה על החוב הנטען, אלא לטענתם היא ידעה כי שהתובעת תבקש להעביר את הזכויות על שמה היא תוכל להעלות את הנושא. כן טוענים הנתבעים 2-5 כי טענת הויתור כלל אינה יכולה לעמוד על הפרק שכן התובעת הודתה כי שולמה מלוא התמורה מבלי שטענה כי היה ויתור מצד המנוחה.
• ג. בעניין השיהוי, טוענים הנתבעים 2-5 כי דווקא התנהלות התובעת נגועה בשיהוי וחוסר תום לב שכן היא זו שהשתהתה בהגשת תביעתה במשך שנים רבות. כן טוענים הנתבעים 2-5 כי ניתן להעלות טענת שיהוי רק כנגד תובענה ולא כנגד טענת הגנה, ואילו הם טענו במסגרת כתב הגנתם בתביעה לפסק דין הצהרתי כי לא שולמה מלוא התמורה. לבסוף טוענים הנתבעים 2-5 כי התובעת לא טענה בכתב הגנתה לתביעה שכנגד כי שינתה את מצבה לרעה ומכל מקום אין לקבל טענה מסוג של שיהוי מקום בו לא מתקיימת התיישנות.
• ד. כן טוענים הנתבעים 2-5 כי טענת התובעת לפיה היא סמכה על עו"ד ישעיהו שיטפל ברישום הזכויות על הדירה היא מופרכת, שכן היא לא פנתה אליו ולו פעם אחת והוא אף לא היה רשאי לבצע את העברת הזכויות ללא אישור המנוחה לכך. לגרסתם, עדותו של עו"ד ישעיהו כלל לא הייתה נחוצה שכן אין חולק כי הוא ערך את הסכם המכר ודיווח עליו לרשויות המס.
• ה. עוד לטענת הנתבעים 2-5 רבץ נטל השכנוע לפתחה של התובעת ובענייננו מדובר בנטל כפול ומכופל, שכן הודאת התובעת בדבר קיומו של החוב מהווה טענת "הודאה והדחה" וכי עסקינן בתביעה המוגשת כנגד העיזבון המצריכה נטל הוכחה מוגבר.
• ו. הנתבעים 2-5 מסכמים ועותרים לדחיית התביעה לפסק דין הצהרתי או לחיובה של התובעת בתשלום הסכום שבמחלוקת כמבוקש בתביעה הכספית.

31. כמו כן, חרף העובדה כי ביום 21.1.16 שוחרר הנתבע 1 כבעל דין בתובענות בהתאם לבקשתו, הגיש הנתבע 1 סיכומים מטעמו. בסיכומיו שב הנתבע 1 וטען בכל הנוגע לתביעה לפסק דין הצהרתי כי הואיל והוא חתם על יפוי כח בלתי חוזר ביחס לזכויות בדירה לטובת התובעת, הרי שהוא אינו אמור להיות צד להליך זה והוא אדיש לתוצאותיו. בכל הקשור עם התביעה הכספית, טען הנתבע 1 כי הודאתו בדבר החוב הנטען אינה רלוונטית לגביו, אלא לתובעת בלבד, הן מאחר שבמישור של מערכת היחסים בין הנתבע 1 לבין הנתבעים 2-5 התיישנה עילת התביעה הכספית והן לאורו של סעיף 7 להסכם הגירושין לפיו לא תוגשנה תביעות נוספות בקשר לדירה בין התובעת ולנתבע 1. בפן העובדתי, טוען הנתבע 1 כי התובעת התעלמה מפניותיו להעברת הזכויות בדירה על שמה ובכך מנעה ממנו קבלת סיוע בשכר דירה וכן העלה טענות נוספות הנוגעות למישור היחסים בינו לבין התובעת, לרבות בנוגע לטיפול בילדיהם ולקשר עימם.

דיון והכרעה:

32. בפתח הדברים מן הראוי להדגיש כי הנתבעים אינם כופרים בתוקפו של הסכם המכר, אלא ההיפך הוא הנכון. במסגרת התביעה הכספית עותרים הנתבעים 2-5 לאכיפת תשלום מלוא התמורה אשר לטענתם טרם שולמה. ודוק, הגם שהנתבעים 2-5 טוענים כי הסכם המכר למעשה הופר בגין אי תשלום מלוא התמורה שבמחלוקת, הם לא הגישו תביעה לביטול הסכם המכר ואף לא לתשלום פיצויים בגין ההפרה הנטענת על ידם, אלא עתרו בתביעה כספית בלבד בקשר לתשלום יתרת התמורה ומשכך הביעו דעתם כי רצונם באכיפת ומימוש הסכם המכר.

33. למקרא טענות הצדדים עולה כי המחלוקת בין הצדדים מתמצית בשאלות הבאות:

• א. טענותיהם המקדמיות של הצדדים בדבר נטל השכנוע ושיהוי.
• ב. האם שולם הלכה למעשה סכום התמורה שבמחלוקת.
• ג. ככל שלא שולם סכום התמורה שבמחלוקת, האם יש בכך כדי להשפיע על התיישנות עילת התביעה לפסק דין הצהרתי.
• ד. טענת התובעת כי המנוחה ויתרה עוד בחייה על החוב הנטען ונפקותה להכרעה בענייננו.

34. אפנה לדון בסוגיות אלו, אחת לאחת.

א.         טענותיהם המקדמיות של הצדדים:

35. בענייננו, העלו הצדדים שתי טענות מקדמיות שעניינן נטל השכנוע ושיהוי כמפורט להלן.

נטל השכנוע:

36. כאמור, טוענים הנתבעים 2-5 כי נטל השכנוע רובץ לפתחה של התובעת ומדובר בנטל "כפול ומכופל" (כלשונם), זאת בהתבסס על טענתם כי התובעת היא בבחינת "המוציא מחברו עליו הראיה"; כן לטענתם בענייננו מדובר בטענת "הודאה והדחה" שכן התובעת הודתה בקיומו של החוב, אולם לטענתה פרעה אותו. בנוסף טוענים הנתבעים כי עסקינן בתביעה כנגד עיזבון הטעונה נטל הוכחה מוגבר (ס' 6 לסיכומיהם). מנגד, טוענת התובעת כי נגרם לה נזק ראייתי בגינו יש להורות על העברת נטל השכנוע לנתבעים ובקשר לכך היא שבה ומפנה לטענתה בדבר פטירתם של המנוחה והבן י' ז"ל וכן העובדה שעו"ד ישעיהו לא העיד בהליך (ס' 46-58 לסיכומה). כן לטענתה, גם לאור העובדה שהחזקה נמסרה לה לפני מספר עשורים ודמי השכירות שולמו לידיה רובץ נטל השכנוע לפתחם של הנתבעים 2-5 ואף כי עסקינן בתביעה של היורשים כנגדה ולא בתביעה נגד העיזבון (ס' 18-20 לסיכומי התשובה).

37. כידוע, נטל השכנוע מבטא את החובה העיקרית המוטלת על בעל דין להוכיח את טענותיו כלפי יריבו. הצד שעל כתפיו רובץ נטל זה נדרש לשכנע את בית-המשפט באמיתות טענתו, ואם ייכשל בכך – תידחה טענתו. על דרך הכלל, רובץ נטל השכנוע לפתחו של התובע בנוגע לכל יסודותיה העובדתיים של עילת תביעתו, לרבות יסודותיה השליליים, ואילו הנתבע נושא בנטל השכנוע בנוגע לכל יסודותיה העובדתיים של טענת הגנתו. לרוב נטל השכנוע הוא קבוע ואינו עובר בין בעלי הדין במהלך המשפט, אך קיימות חזקות בדין וחזקות שבעובדה אשר יש בהן להשפיע על כך.

38. בענייננו, לכאורה מתעורר קושי במענה לשאלה לפתחו של מי מהצדדים רובץ נטל השכנוע, הנובע מכך ששאלת תשלום סכום התמורה שבמחלוקת עומדת הן ביסוד התביעה לפסק דין הצהרתי והן ביסוד התביעה הכספית. המדובר באותה טענה עובדתית אשר כביכול על כל אחד מהצדדים להוכיחה במסגרת תביעתו שלו. עם זאת, מצאתי כי מדובר בקושי לכאורי בלבד ובענייננו רובץ נטל השכנוע להוכיח את תשלום סכום התמורה שבמחלוקת לפתחה של התובעת, כפי שיפורט בהרחבה להלן.

39. תחילה יובהר, כי תשלום סכום התמורה שבמחלוקת הוא יסוד מעילות התביעה למתן פסק דין הצהרתי והתובעת טענה לכך מפורשות ובהרחבה במסגרת כתב תביעתה, לאמור: "התמורה בגין רכישת הדירה מומנה ברובה ע"י משכנתא אשר נטלו התובעת והנתבע מבנק משכן בנק הפועלים למשכנתאות בע"מ (להלן: "המשכנתא"). יתרת התמורה שולמה למנוחה במזומן, בביתה, בנוכחות בנה המנוח י' ל' ז"ל" (ס' 33); "מלוא התמורה המוסכמת שולמה ע"י בני הזוג, לידי המנוחה..." (ס' 35); "הגם שאין, ולא יכול להיות חולק על כך שמלוא התמורה שולמה למנוחה לפני למעלה מ-30 שנים..." (ס' 53); "מן האמור לעיל עולה כי מלוא התמורה שולמה בסמוך לחתימת חוזה המכר, שאם לא כן לא היתה נמסרת לתובעת ולנתבע החזקה הבלעדית בדירה" (ס' 57), ועוד. גם על פי הסכם המכר תשלום מלוא התמורה הוא תנאי להעברת הזכויות בדירה במרשם המקרקעין על שם התובעת והנתבע 1, כפי העולה מס' 2 ו-6 להסכם המכר המפורטים לעיל ולכן נדרש להוכיח זאת לצורך קבלת הסעד ההצהרתי לו עותרת התובעת. משכך, על התובעת הנטל להוכיח יסוד זה של תביעתה, הן בהתאם לכלל "המוציא מחברו עליו הראיה" והן בהתאם לדין המהותי.

40. כן בצדק מצביעים הנתבעים 2-5 על כך שטענת התובעת לפיה היא מאשרת את קיומו של החוב, אולם לדבריה שילמה אותו היא בבחינת טענת הודאה והדחה בהיותה טענת "פרעתי" מובהקת. יסודם של דברים אלו בהלכה אשר נקבעה זה מכבר בפסק הדין המנחה אשר ניתן בע"א 642/61 טפר נ' מרלה, פ"ד טז(2) 1000 ולאחרונה חזר על כך בית המשפט העליון בע"א 11100/02 חצור נ' דותן (פורסם במאגרים, 16.2.04), שם נקבע: "הדוגמה הנפוצה לטענת "הודאה והדחה" בכל הנוגע לתביעות מכוח חוזה, היא כאשר טוען הנתבע כי פרע את חיובו החוזי כלפי התובע. אין יסוד להבחנה בין טענה כי החיוב החוזי נפרע, לבין טענה כי החיוב בוטל בהסכמת הצדדים. במקרה הראשון כמו גם במקרה השני מודה הנתבע בכך שהחיוב התקיים בעבר, ומציין כי עובדה נוספת אשר לגרסתו פוטרת אותו מן החיוב בהווה. לפיכך, כאשר טוען הנתבע כי שוחרר מחיובו החוזי, עליו הנטל להוכיח זאת" (בפס' 18). על כן, גם במסגרת התביעה הכספית רובץ הנטל להוכחת תשלום סכום התמורה שבמחלוקת על שכמה של התובעת. לכל זאת יש להוסיף כי טענת הנתבעים 2-5 בדבר אי-ביצוע תשלום היא יסוד שלילי אשר הנטל להוכיחו קטן ביותר (ע"א 296/82 נבנצאל נ' ג'רסי, פ"ד מ(3) 281, 301-302; ע"א 2041/05 מחקשווילי נ' מיכקשווילי (פורסם במאגרים, 19.11.07), בפס' 18).

41. לעניין טענת הנתבעים 2-5 בדבר נטל ההוכחה המוגבר החל על הגשת תביעה כנגד עיזבון – מחד, וטענת התובעת כי מדובר בתביעת העיזבון כנגדה – מאידך, אני סבורה כי אין מקום להטיל על התובעת נטל שכנוע מוגבר, אך גם אין מקום להעבירו לפתחם של הנתבעים, ואפרט: אכן, מורה ההלכה הפסוקה כי בתביעה כנגד העיזבון מידת ההוכחה הנדרשת היא גבוהה יותר, שכן בהיעדר בעל הדין אין לדעת אם לא היה מצליח, לו היה עוד בחיים, להזים את טענות התובע (ע"א 6002,5997/92 מלק נ' מנהל עיזבון הרב יהושע דויטש ז"ל ואח', פ"ד נא(5) 1, 10-11, והאסמכתאות המופיעות שם), אך בד בבד לכך נקבע כי חל נטל הוכחה מוגבר על תביעה אשר הוגשה בשם עיזבון, שכן המנוח לא הגיש את התביעה בחייו ואילו הגשת התביעה על ידי יורשיו גורמת לנתבע נזק ראייתי בכך שלא יכול הוא לחקרו ולאשר את גרסתו (עמ"ש 556274-07-12 ח' ס' נ' מ' מ' ואח' (פורסם במאגרים, 7.5.14, בפס' 8, ובקשת ערעור אשר הוגשה ביחס לפסק דין זה נדחתה במסגרת בע"מ 4823/14 פלוני ואח' נ' פלונית ואח' (פורסם במאגרים, 16.7.14). בנסיבות אלו, לכאורה היה נדרש מהתובעת נטל שכנוע מוגבר להוכחת טענתה בדבר תשלום סכום התמורה שבמחלוקת. ברם, איני סבורה כי בענייננו מתקיים הרציונל לכך, זאת הואיל ואין מקום להסיק מהנתונים שלפני כי התובעת "המתינה" לפטירת המנוחה לצורך הגשת התביעה ובקשר לכך לא למותר לציין כי המנוחה הלכה לעולמה ביום 30.11.06 ואילו ההליך הראשון בו נקטה התובעת היה כשלוש שנים וחצי לאחר מכן (ביום 22.3.10), ומכאן שגם מועד הגשת התביעה אינו תומך בכך. מאידך, הואיל וכמפורט לעיל נטל השכנוע להוכחת תשלום סכום התמורה שבמחלוקת רובץ לפתחה של התובעת, אין בדעתי לקבל גם את טענת התובעת בדבר הטלת הנטל על כתפי הנתבעים. לעניין זה, אבהיר כבר עתה, כי במסגרת הדיון בטענת השיהוי לא מצאתי כי יש מקום לקבוע כי נוכח פטירת המנוחה והבן י' ז"ל נגרם לתובעת נזק ראייתי לאורו יש להעביר את הנטל לכתפי הנתבעים, שכן באותה המידה ניתן להפנות טענות אלו כלפי התובעת עצמה אשר לא הגישה את תביעתה קודם לכן. עם זאת, לעובדה כי המנוחה לא נקטה בהליכים לגביית סכום התמורה שבמחלוקת תהא משמעות לעת בחינת הטענה כי היא ויתרה על החוב, כפי שיפורט בהמשך פסק הדין.

42. ולבסוף, לעניין טענותיה של התובעת בדבר כך שהדירה נמסרה לחזקתה ולחזקת הנתבע 1 והם נהגו ונוהגים בה מנהג בעלים, הרי שאלו הן טענות לגופם של דברים ואין בהן כדי להוות חזקה להעברת נטל השכנוע על כתפי צד כזה או אחר.

43. לאור כל האמור לעיל, מצאתי כי נטל השכנוע להוכחת תשלום סכום התמורה שבמחלוקת רובץ לפתחה של התובעת.

שיהוי:

44. כאמור, טוענת התובעת כי דין התביעה הכספית להידחות מחמת שיהוי בן שלושה עשורים שכן עו"ד ישעיהו והנתבעת 2 עצמם טענו כי היה ידוע להם מזה שנים ארוכות שסכום התמורה שבמחלוקת לא שולם. לטענתה, בשל שיהוי זה היא אף שינתה את מצבה לרעה שכן חתמה על הסכם הגירושין וגם נגרם לה נזק ראייתי הואיל והמנוחה והבן י' ז"ל אשר הינם עדים חיוניים הלכו לעולמם ואילו ועו"ד ישעיהו בחר לייצג את הנתבעים ולא להעיד חרף היותו עד מרכזי (ס' 39-58 לסיכומיה). ומנגד, טוענים הנתבעים 2-5 כי דווקא התנהלות התובעת נגועה בשיהוי וחוסר תום לב להשתהות בהגשת תביעתה במשך שנים רבות. כן טוענים הנתבעים 2-5 כי ניתן להעלות טענת שיהוי רק כנגד תובענה ולא כנגד טענת הגנה. לבסוף טוענים הנתבעים 2-5 כי התובעת לא טענה בכתב הגנתה לתביעה שכנגד כי שינתה את מצבה לרעה ומכל מקום אין מקום לקבלת טענה מסוג של שיהוי מקום בו לא מתקיימת התיישנות (ס' 11-18 לסיכומיהם).

45. בע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה ירושלים, פ"ד נז (5) 433 (להלן: "עניין תלמוד תורה") סיכמה כב' השופטת א' פרוקצ'יה את ההלכה המשפטית בנוגע לדוקטרינת השיהוי, כדלהלן:

"טענת שיהוי המועלית כנגד תובענה אזרחית בטרם חלפה תקופת ההתיישנות היא טענה קשה ברבדים שונים. מעצם טיבה היא מבקשת להתערב ולשנות תקופת התיישנות שנקבעה בדין על דרך קיצורה העשויה לפגוע בציפייתו של התובע לכלכל את צעדיו לפי טעמו במסגרת תקופת ההתיישנות המוכרת בחוק. היא משנה את נקודת האיזון בין ההגנה על זכויות התובע לבין ההגנה על זכויות הנתבע, וקבלתה מאפשרת דחיית תביעה על הסף בלא דיון לגופה. קבלתה מרחיבה את מניעת הגישה של בעל-דין לערכאות מעבר למה שהציבו כללי ההתיישנות, והיא יוצרת מחסום נוסף לזכות גישה כאמור, המוכרת כזכות יסוד בעלת חשיבות מיוחדת במשרד זכויות האדם. קבלת טענות השיהוי בתוך תקופת ההתיישנות עלולה להמריץ תובע להגיש את תביעתו לערכאות ולהרתיעו מחיפוש אחר פתרונות חלופיים למחלוקת מחוץ לערכאות המשפט. מבחינה זו היא עשויה לעמוד בסתירה לאינטרס הציבורי המבקש לקדם פנייה לנתיבים חלופיים לפתרון סכסוכים. קבלת טענת שיהוי משפיעה על זכויותיהם הדיוניות של הצדדים למחלוקת והיא חוסמת את דרכם להוכיח את זכותם לסעד משפטי על פגיעה בזכויותיהם, ובכלל זה פגיעה בזכויות יסוד מהותיות. נוכח ההשלכות הנובעות מקבלת טענת שיהוי התנאים לקבלתה הם מטבע הדברים מחמירים, ונסיבות החלתה נדירות, וקו זה מאפיין את הפסיקה בנושא זה לאורך שנים...

שיהוי בתוך תקופת ההתיישנות נוצר מקום שיש בהשתהות בפנייה לבית-המשפט משום שימוש לא נאות בזכות התביעה הנתונה לתובע ופגיעה בציפייה הלגיטימית של הנתבע שלא להיתבע – שימוש המגיע כדי ניצול לרעה של ההליך השיפוטי...

לצורך טענת שיהוי נדרש להוכיח כי בנסיבות המקרה זנח התובע את זכות התביעה העומדת לו, או שבמשך הזמן שינה הנתבע את מצבו לרעה. היו שהוסיפו תנאי חלופי שלישי שעניינו שיהוי שנגרם עקב חוסר תום-לבו של התובע...

איחור בהגשת תביעה הוא כשלעצמו אינו מעיד על ויתורו או מחילתו של התובע על זכות התביעה. השתהות בתחום תקופת ההתיישנות הינה זכותו של המתדיין, והיא עשויה לעיתים לשמש אמצעי חשוב בדרך לפתרון המחלוקת מחוץ לערכאות, לפיכך קיימת דרישה לקיום מצג ברור מצד התובע על אודות ויתור או מחילה מצידו על זכות התביעה הנתונה לו. דרישה זו מתיישבת עם הצורך להימנע מהטלת מגבלות דרקוניות על תובע הפונה לעזרת בית-המשפט בתוך תקופת ההתיישנות, והיא הולמת את המדיניות המשפטית המבקשת לעודד משא ומתן בין הצדדים להשגת פתרון לסכסוך מחוץ לפתחו של בית-המשפט, גם אם הדבר יארך זמן רב... טענה בדבר ויתור או מחילה על זכות תביעה מחייבת רמת הוכחה נכבדה על-ידי הטוען לה.

התנאי בדבר שינוי מצב לרעה של הנתבע אחוז ושלוב בדרישה כי שינוי כאמור ינבע מהתנהגותו הבלתי ראויה של התובע. אין הרי שינוי מצב לרעה של נתבע בשל שינוי בנסיבות אובייקטיביות שאינן תלויות בתובע, כהרי שינוי הנובע מהתנהגות התובע. מכאן, כי סילוק תביעה בטענת שיהוי ייתכן, דרך כלל, מקום שחוסר תום-לבו של התובע או מצב ממשי של ויתור או מחילה מצדו על זכותו הם אשר הניעו את הנתבע למעשה או למחדל אשר הביאו שינוי במצבו לרעה... במסגרת בחינת תום-הלב של התובע עשויה להיבחן גם שאלת תום-לבו של הנתבע, למשל אם פעל בשקידה סבירה במסגרת משא ומתן שניהל עם התובע לפתרון הסכסוך מחוץ לערכאות, ואם אפשר שהתנהגותו תרמה לשיהוי ולשינוי מצבו לרעה" (445-447).

46. וברמ"ש 27591-06-14 א.פ. ואח' נ' ק.ח.פ (פורסם במאגרים, 13.9.14), הבהיר כב' השופט שוחט כי נפקותה של קבלת טענת השיהוי אינו רק בדחיית התביעה על הסף, אלא גם ואף בעיקר בהחלת דוקטרינת הנזק הראייתי. לעניין זה ר' גם במאמרם של המלומדים א' פורת וא' שטיין "דוקטרינת הנזק הראייתי: ההצדקות לאימוצה ויישומה במצבים טיפוסיים של אי-ודאות בגרימת נזקים", עיוני משפט כא (תשנ"ח) 191, בעמ' 247.

47. בענייננו, אני סבורה כי התובעת לא עמדה בנטל להוכיח כי דין התביעה הכספית להידחות מחמת שיהוי, ואלו טעמיי: ראשית, משנמצא כי התביעה למתן פסק דין הצהרתי לא התיישנה (ר' גם בהמשך), מורה סעיף 4 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958, כי לא תישמע טענת התיישנות גם ביחס לתביעה הכספית אשר הינה בהגדרתה ובמהותה תביעה שכנגד. לאורם של דברים אלו קבלת טענת השיהוי תעשה רק בנסיבות חריגות ויוצאות דופן. שנית, מקורה של טענת השיהוי הוא בדיני היושר אשר מקנים לבית המשפט שיקול דעת באילו נסיבות להחילה (ר' עניין תלמוד תורה, בעמ' 447). בעניין זה אני מוצאת שיש ממש בטענת הנתבעים 2-5 לפיה אין זה סביר כי התובעת לא תפעל למימוש זכויותיה בהתאם להסכם המכר במשך שנים ובד בבד לכך תעלה כנגדם טענת שיהוי. שלישית, אף לא ניתן לקבל את טענת התובעת בדבר שינוי מצבה לרעה נוכח חתימתה על הסכם הגירושין, ולו מן הטעם שעניין זה נוגע למישור היחסים של התובעת והנתבע 1 ואין הוא קשור להתנהלותה של המנוחה או של הנתבעים 2-5, אזי על מנת לקבל טענת שיהוי יש להוכיח כי שינוי המצב לרעה נבע מהתנהגות בלתי ראויה של התובע, ולא כך הוא בענייננו. רביעית, אף איני סבורה כי פטירת המנוחה והבן י' ז"ל תומך בקבלת טענת השיהוי שכן אומנם הם עדים מרכזיים אשר מטבע הדברים יכלו לשפוך אור רב על שאלת קבלת סכום התמורה שבמחלוקת, אולם באותה המידה ניתן להפנות טענה זו כלפי התובעת עצמה שכן לו היא הייתה פועלת לבירור הזכויות במרשם קודם לכן היתה יכולה להגיש את תביעה למתן פסק דין הצהרתי בתקופת חייהם. ולבסוף, טענת התובעת בדבר כך שעו"ד ישעיהו בחר לייצג את הנתבעים 2-5 ולא להעיד אינה ברורה עד תום שכן לא זו בלבד שמועד הגשת התובענות אינו רלוונטי לכך, אלא שהתובעת אף לא עתרה לזמנו לעדות. הגם שאיני סבורה שיש לזקוף זאת לחובתה של התובעת בנסיבות בהן עו"ד ישעיהו מייצג את הנתבעים 2-5, אין הדבר מלמד על נזק ראייתי אשר נגרם לה, כל שכן כפועל יוצא משיהוי מצד הנתבעים. לסיכום הדברים, מן הראוי לשוב ולהזכיר כי קבלת טענת שיהוי מקום בו לא מתקיימת התיישנות תעשה אך בנסיבות חריגות אשר לא נמצא כי עלה בידי התובעת להוכיחן.

48. לאור כל המפורט לעיל – איני מקבלת את טענת התובעת לפיה דין התביעה להידחות מחמת שיהוי.

ב.         תשלום סכום התמורה שבמחלוקת:

49. כאמור, לטענת התובעת "יתרת התמורה שולמה למנוחה במזומן, בדירה, בנוכחות בנה המנוח י' ל' ז"ל. ומכל מקום התמורה שולמה במלואה, י' ל' ז"ל, והוא זה שאמור היה לעדכן את עו"ד ישעיהו ולהעביר אליו 10,000 ₪ בנאמנות עד לרישום הדירה על שמינו" (כך, במקור; ס' 25 לתצהיר עדותה הראשית). בעדותה, הוסיפה התובעת וטענה כי היה באפשרותם הכלכלית לשלם סכום זה כך: "חסכנו במשך השנה לא היה לנו ילדים. היה לנו סכום קטן ואז נעזרנו במשפחה שלי, אחי ושתי אחיות שלי ואימא של ש'. ח' נתן לנו כסף" (עמ' 8, ש' 31-32). מנגד, טוענים הנתבעים 2-5 כי סכום התמורה שבמחלוקת מעולם לא שולם לידי המנוחה: "התובעת ובעלה ש' לא שילמו לאמי את מלוא התמורה עבור רכישת הדירה ונותרו חייבים לה סך של 50,000 שקל ישן – סכום שהיו אמורים לשלם ביום 7.10.81 ואשר בערכו ביום הגשת התביעה עמד על סך 127,270 ₪" (ס' 14 לתצהיר עדותה הראשית של הנתבעת 2).

50. לאחר בחינת טענות הצדדים, העדויות והראיות שצורפו - הגעתי לכלל מסקנה כי התובעת לא הרימה את הנטל להוכיח כי סכום התמורה שבמחלוקת שולם לידי המנוחה. להלן אפרט את הנימוקים שביסוד מסקנתי זו.

עדות התובעת ואחיה:

51. טענת התובעת בדבר תשלום סכום התמורה שבמחלוקת נסמכת למעשה על עדותה ועל עדות אחיה, אלא שמצאתי כי מדובר בגרסאות שאינן נקיות מספקות בעניין זה, ואפרט;

52. בכתבי טענותיה של התובעת וכן בתצהירי עדותם הראשית שלה ושל אחיה לא פורטה הטענה כי התובעת והנתבע 1 הסתייעו במשפחת התובעת – אחיה ושתי אחיותיה וכן באמו של הנתבע 1 לצורך מימון תשלום סכום התמורה שבמחלוקת. טענה זו הופיעה לראשונה במסגרת חקירתה הנגדית של התובעת שם היא טענה לראשונה כי "האחים שלי עזרו לי וגם אימא של ש' עזרה, וככה שילמנו" ובהמשך: "חסכנו במשך השנה כי לא היו לנו ילדים. היה לנו סכום קטן ואז נעזרנו במשפחה שלי, אחי ושתי אחיות שלי ואימא של ש'. ח' נתן לנו כסף" (עמ' 8, ש' 25 וש' 31-2). בכל הכבוד, אין זה סביר כי טענה מהותית מסוג זה לא תעלה קודם לכן, על אחת כמה וכמה שעה שהנתבעים 2-5 טענו מפורשות ונרחבות כי לא היה באפשרותם של התובעת והנתבע 1 לממן את תשלום יתרת סכום התמורה שבמחלוקת, כדלהלן: "...התובעת ובעלה היו חסרי יכולת כלכלית באותה עת כשהאגורה לא היתה מצויה בכיסם ומטעם זה אף קיבלו סיוע ממשלתי במימון שכ"ד של הדירה נשוא התביעה אותה החזיקו בשכירות שנתיים לפני רכישתה ועד לרכישתה והלאה, ומטעם זה גם לא שילמו את מס הרכישה במשך שלוש שנים" (ס' 2.ח.); "...ובנוסף כיצד יכולה היתה התובעת לשלם את יתרת התמורה כאשר לא היה בידיה כל כסף אפילו לשלם את מס הרכישה, וגם את המשכנתא שרבצה על הדירה סילקו היא ובעלה רק כעבור 26 שנה"; "התובעת ובעלה היו חסרי יכולת אותה עת, שהאגורה לא היתה מצויה בכיסם, ומטעם זה קיבלו סיוע ממשלתי במימון שכר-הדירה של הדירה נושא התביעה אותה החזיקו בשכירות שנתיים לפני רכישתה ועד לרכישתה והלאה. התובעת ובעלה לא שילמו למנוחה אף לא שקל אחד עבור יתרת התמורה המגיעה "...ובנוסף, כיצד יכולה היתה התובעת לשלם את יתרת התמורה כאשר לא היה כל כסף ברשותה ואת הסכום הראשוני מימנה בהלוואה מובטחת במשכנתא שנועדה לסלק את המשכנתא שרבצה על הדירה טרם מכירתה. אפילו לתשלום מס הרכישה לא היה לתובעת ובעלה הכסף הדרוש"; (ס.2.ח.; 6; 9.טז ו-9.יח לכתב הגנתם של הנתבעים 2-5). נוכח דברים אלו אין זה סביר כי לכל אורך ההליך התובעת לא תעלה את טענתה באשר לאופן מימון תשלום יתרת התמורה שבמחלוקת, אלא תטען זאת לראשונה במסגרת חקירתה הנגדית. התובעת אף נשאלה: "מדוע לא אמרת בתצהיר שהוא נתן לך כסף?" והשיבה: "כי אני אומרת עכשיו שהוא נתן" (עמ' 9, ש' 1-2). מובן מאליו שלא ניתן לראות בדברים אלו הסבר המניח את הדעת.

53. כך הם הדברים גם ביחס לעדות אחיה של התובעת, אשר התייחס בתצהיר עדותו הראשית לתשלום התמורה בגין הדירה וטען כי "ש' ואחותי נטלו משכנתא גדולה לרכישת הדירה. ידוע לי היטב שהם שילמו את מלוא התמורה והדירה הייתה שלהם לכל דבר ועניין" ו-"ידוע לי ממקור ראשון שש' ואחותי רכשו את הדירה בראשית שנות השמונים ושילמו את מלוא התמורה בגינה, שאחרת..." (ס' 6 ו-18), מבלי שהוא מציין דבר על כך כי הוא סייע לתובעת ולנתבע 1 לממן את תשלום יתרת התמורה שבמחלוקת. עם זאת, בחקירתו הנגדית הוסיף אחיה של התובעת וטען כי "היה להם להשלים כסף, הם באו אלי ואני לקחתי מהאחיות שלי וממני ונתתי להם. היה להם כסף אבל לא מספיק" (עמ' 34, ש'20-21), וכאמור אין זה סביר כי טענה כה מהותית לא תעלה במסגרת תצהיר עדותו הראשית. כן לא ידע אחיה של התובעת לומר כמה מתוך הסכום שילמו התובעת והנתבע 1 וכמה הושלם להם, אלא כאשר נשאל "אז כמה הם שילמו" הוא השיב: "לא יודע, אני יודע שהשלמנו לה והם היו מבסוטים" (עמ' 34, ש' 24-25) ואף עניין זה מעיד על חולשת גרסתו. זאת ועוד, בתחילת חקירתו טען אחיה של התובעת כי הוא לא יודע האם סכום התמורה שבמחלוקת שולם למנוחה בתשלום אחד או בתשלומים, ולדבריו: "לא יודע, נתתי מה שחסר להם, לא יודע איך הם נתנו. אני מניח שזה בסכום אחד", אך כשעומת עם כך בשנית, השיב אחיה של התובעת: "סכום אחד" (ר' בעמ' 34, ש' 28-31). ברי כי גם התנהלות זו אינה נקייה מספקות.

תהיות נוספות באשר לגרסת התובעת ובחינת הגיונם של דברים:

54. בנוסף, מגרסת התובעת בכל הקשור עם תשלום סכום התמורה שבמחלוקת עולות תהיות נוספות לרבות בהיבט של הגיונם של דברים שיש בהם כדי לחזק את המסקנה כי התובעת לא הרימה את הנטל להוכיח כי שולם סכום התמורה שבמחלוקת, ואלו הן: ראשית, התובעת אישרה את טענות הנתבעים 2-5 לפיהן לעת רכישת הדירה היא והנתבע 1 קיבלו סיוע ממשלתי לתשלום שכר הדירה (עמ' 9, ש' 3-5), כך שתמוה כי היה ביכולתם הכלכלית לשלם את סכום התמורה שבמחלוקת. שנית, הסברה של התובעת בעניין יכולתם הכלכלית כאמור אינו מתיישב עם העובדות הנוספות שלפני שכן התובעת טענה כי "במשך שנה חסכנו כי לא היו לנו ילדים. האחים שלי עזרו לי וגם אימא של ש' עזרה, וככה שילמנו" ובהמשך: "חסכנו במשך השנה לא היו לנו ילדים. היה לנו סכום קטן ואז נעזרנו במשפחה שלי, אחי ושתי אחיות שלי ואימא של ש'. ח' נתן לנו כסף" וכן: "לכן חסכנו, קיבלנו סיוע, עבדנו, לא היו לנו ילדים" (עמ' 8, ש' 24-25, 31-32 ועמ' 9, ש' 5). לפיכך, לא ניתן לקבל את הסברה של התובעת כי היה באפשרותם לחסוך את הסכום במשך שנה שכן לא היה להם ילדים, הואיל ותשעה חודשים קודם לחתימת הסכם המכר (אשר נחתם כזכור ביום 7.9.81) כבר נולדה בתם הבכורה. שלישית, אין חולק כי מס הרכישה בסך של 1,750 שקלים ישנים שולם באיחור של למעלה משלוש שנים, ועל כן נדרשו התובעת והנתבע לשלם ריבית פיגורים בסך של 6,324 שקלים ישנים. בצדק מצביעים הנתבעים 2-5 על כך שקיים קושי ממשי בקבלת גרסת התובעת לפיה היה ביכולתם הכלכלית לשלם את סכום התמורה שבמחלוקת בסך של 50,000 שקלים ישנים, אך לא היה ביכולתם לשלם את מס הרכישה אשר סכומו נמוך באופן משמעותי. ולבסוף, אין מקום לטענות התובעת בדבר מסירת החזקה בדירה שעה שאין חולק כי ממילא היא והנתבע 1 התגוררו בה בשכירות אף קודם לכן (ר' למשל בס' 13 לסיכומיה), כך שדה-פקטו לא התבצעה מסירת חזקה אשר היה בה להצביע על תשלום מלוא התמורה בהתאם להסכם המכר.

55. לאורם של דברים אלו, אני מוצאת כי גרסת התובעת בנוגע לתשלום סכום התמורה שבמחלוקת אינה נקייה מספקות ויש בכך כדי לתמוך במסקנה לפיה לא עלה בידי התובעת לעמוד בכמות ובאיכות הראיות הנדרשים על מנת להוכיח את גרסתה בעניין זה.

גרסת הנתבע 1 עומדת לכאורה בניגוד לאינטרס כספי שלו:

56. כן לאורך ההליך גרסת הנתבע 1 בנוגע לתשלום סכום התמורה שבמחלוקת הייתה עקבית לפיה סכום זה מעולם לא שולם לידי המנוחה (ר' למשל בס' 62 ו-73 לכתב הגנתו; ס' 5 לתצהירו מיום 26.4.16 אשר סומן כ-בימ"ש/1 וכן בסיכומיו).

57. במהלך חקירת הנתבע 1 הוא עומת עם הטענה כי היה והתביעה הכספית תתקבל הוא עשוי להיות חייב במחצית מהסכום, ואמנם בתחילה טען כי לו היה הדבר נאמר לו הוא לא היה חותם על התצהיר מיום 26.4.16, אך בהמשך שב ועמד הנתבע 1 על הטענה כי סכום התמורה שבמחלוקת לא שולם. כך מתוך חקירתו:

"ש.       זה כתוב באופן מפורש במסמך שעו"ד ישעיהו הגיש. נגיד שיהיה פסק דין של בית המשפט על סכום מסוים – אתה תשלם חצי?

ת.         לא.

ש.        אני רוצה להגיד לך לפני שחתמת על התצהיר לא הסבירו לך את המצב המשפטי. המצב המשפטי אומר שאם יש חוב אתה צריך לשלם חצי ממנו. מישהו שם בפניך את הנתון הזה?

ת.         לא.

לשאלת בית המשפט

ש.        יש פה תביעה כספית על 127,000 ₪ שאתה נתבע. לא הגשת תצהיר עדות ראשית ולא התגוננת. אם בית המשפט אומר שהיה חוב, אתה צריך לשאת בחוב הזה.

ת.         אם בית המשפט יגיד לי שאני חייב כסף אני אגיש כתב הגנה.

המשך החקירה

ש.        האם מישהו הסביר לך לפני שחתמת על התצהיר שזה גול עצמי ושאתה יכול גם לשאת בחוב הזה?

ת.         אף אחד לא הסביר לי. אני משוכנע בצדק שלי.

ש.        כשבית המשפט אומר לך שזה ביחד או לחוד, יכול להיות שתצטרך לשלם את כל החוב. האם יש חוב?

ת.         ברור שיש חוב. אני לא אשקר אף פעם, אני ישר ואני אומר תמיד אמת" (עמ' 31, ש' 16-32, עמ' 32, ש' 1-3).

58. על פני הדברים, גרסה זו של הנתבע 1 עומדת בניגוד לאינטרס הרכושי-כספי שלו כפי שאף ציינה התובעת עצמה (ס' 15 לתצהיר עדותה הראשית בתביעה שכנגד), ויש בכך להקנות לה נופך של אמינות. אולם דברים אלו נאמרים בזהירות רבה שכן בד בבד לכך הנתבע 1 הוא גם יורש של המנוחה ומהיבט זה יש לו אינטרס בגביית חובותיה ואף לא ניתן להתעלם מהיריבות השוררת בינו לבין התובעת – אשתו לשעבר. כן דעתי אינה נוחה מהתנהלות הנתבע 1 אשר בפתח חקירתו התברר כי על אף שהנתבעים 2-5 הגישו בקשה לזימונו לעדות (בקשה מס' 20) הוא חתם ביום 26.4.16 על תצהיר לפני ב"כ, עו"ד ישעיהו (אף ללא ידיעת ב"כ) ויש בכך כדי להעיד כי הנתבע מחזיק בגרסה אחת עם הנתבעים 2-5. בהקשר זה אציין כי לא ניתן לקבל את הסברם של הנתבעים 2-5 לכך (ס' 6.ז. לסיכומיהם) שכן התאריך שעל גבי תצהיר הנתבע 1 קודם להחלטתי בדבר זימונו לעדות מיום 8.6.16. כן גרסה זו עומדת לכאורה בסתירה לכתבי הטענות שהגיש הנתבע 1 בהליכים הקודמים בין הצדדים בהם לא אוזכר דבר וחצי דבר בנוגע לקיומו של חוב למנוחה, אולם מצאתי כי יש בכך כדי להעיד שהמנוחה ויתרה על תשלום החוב, כפי שיפורט להלן. אשר על כן, לנוכח ההסתייגויות שמצאתי בעדותו של הנתבע 1, לא ניתן להתעלם מכך שבסופו של יום גרסת הנתבע 1 עומדת לכאורה בניגוד לאינטרס הרכושי-כספי שלו ויש בכך כדי לתמוך במסקנה כי התובעת לא עמדה בנטל להוכיח את תשלום סכום התמורה שבמחלוקת. 

59. בשולי הדברים אבקש להתייחס לראיה אותה צירפה התובעת בתחילת ישיבת ההוכחות והיא מסמך מיום 27.9.81 המופנה לבנק הפועלים למשכנתאות על גביו חתום עו"ד ישעיהו (ת/19) ולטענתה כי במסמך זה לא הצהיר עו"ד ישעיהו על קיומו של חוב כלשהו והוא אינו מתיישב עם האמור בהליך דנן (ס' 74 לסיכומיה). לאחר בחינת טענות התובעת בעניין זה לא מצאתי כי מסמך זה תומך בגרסתה של התובעת אודות תשלום סכום התמורה שבמחלוקת שכן התובעת עצמה טענה כי סכום התמורה שבמחלוקת שולם למנוחה רק "חודש חודשיים" אחרי מועד חתימת הסכם המכר (עמ' 8, ש' 28-29), קרי לגרסתה לכל המוקדם שולם סכום התמורה שבמחלוקת לידי המנוחה ביום 7.10.81 (חודש לאחר מועד חתימת הסכם המכר אשר הינו מיום 7.9.81). מכאן, שלפי גרסת התובעת לא שולמה מלוא התמורה ביום 27.9.81 בו נחתם המסמך לבנק הפועלים כך שממילא אין במסמך זה כדי לאשש את טענת התובעת בדבר תשלום סכום התמורה במחלוקת לידי מנוחה.

60. לנוכח כל האמור לעיל – עולה כי התובעת לא עמדה בנטל להוכיח כי סכום התמורה שבמחלוקת שולם כטענתה.

ג.          סוגיית התיישנות עילת התביעה לפסק דין הצהרתי:

61. כאמור, לנוכח העובדה כי התובעת לא הצליחה להוכיח כי שולם סכום התמורה שבמחלוקת לידי המנוחה, יש להעמיק ולבחון האם יש בעובדה זו כדי לפגום בעילת תביעתה של התובעת לפסק דין הצהרתי המושתת על יחסי הנאמנות הקונסטרוקטיבית בין המנוחה (והנתבעים 2-5 כמי שבא בנעליה) לבין הנתבע 1 והתובעת כרוכשים של הדירה.

62. בע"א 1559/99 צימבלר נ' תורג'מן, פ"ד נז(5) 49 (להלן: "עניין צימבלר"), אליו התייחס בית המשפט המחוזי בהרחבה בפסק הדין שבערעור, נידונה תביעה לרישום זכויות בעלות על דירה, זאת מכוח הסכמים אשר נחתמו כ- 32 שנים קודם להגשת התביעה, וכך נפסק שם:

"זכותה של המערערת בדירה היא "זכות קניין שביושר" (ראו: מ' דויטש "נפילתה (?) ועלייתה של הזכות-שביושר במשפט הישראלי  - המשפט בעקבות המציאות"). זכות זו צמחה למערערת מכוח התחייבותו של תורג'מן להעביר את הדירה לבעלותה. לזכות זו ניתן משנה תוקף, משקיימו המערערת ובעלה המנוח את מלוא חיוביהם על-פי ההסכם; קיבלו ייפוי-כוח בלתי חוזר להעברת הבעלות על שמם; קיבלו לידיהם את החזקה בדירה ונהגו בדירה מנהג בעלים משך עשות שנים ללא כל עוררין מצד תורג'מן והמשיבה. עיסקתם של הצדדים הייתה עיסקה "כמעט מושלמת" (השוו ע"א 5628/99 מרקין נ' יורשת המנוח יהודה משה ז"ל, בעמ' 22). בהתקיים מצב דברים כזה רק נימוקים כבדי משקל במיוחד עשויים להצדיק לשלול מן המערערת את זכותה להשלים את העיסקה ולהירשם כבעלת הדירה" (בעמ' 57).

לאורה של זכות זו, מצא בית המשפט העליון כי יחסיהם הרוכשים והמוכרים הם יחסי נאמנות קונסטרוקטיבית, ובלשונו:

"המסקנה הנלמדת מכך לענייננו היא כי בין שנראה בזכותה של המערערת להירשם כבעלת הדירה כזכות-שביושר "אנגלית", ובין שנראה בה כזכות-שביושר "ישראלית", הרי שיחסיה של המערערת עם המשיבה (ובעבר גם עם תורג'מן, בעלה המנוח של המשיבה) הם יחסים של נאמנות קונסטרוקטיבית" (עמ' 66).

עם זאת, כפי שצוין בפסק הדין שבערעור, הושארה שאלת קיומה של הנאמנות הקונסטרוקטיבית במקרה בו לא שולמה מלוא התמורה בצריך עיון. לעניין זה יפים הדברים הבאים:

"אכן, מוסד הנאמנות הקונסטרוקטיבית עשוי לעורר גם קשיים. שתי השאלות העיקריות שנדונו בהקשר זה בספרות ובפסיקה – ושבגללן הושארה שאלת הנאמנות הקונסטרוקטיבית עולה בצריך עיון – עניינן במעמדה המדויק של הנאמנות הקונסטרוקטיבית במקרה שבו הרוכש טרם שילם את מלוא התמורה, וכן במקרה שבו בין הטוענים לזכות במקרקעין כלולים צדדים שלישיים שלא ידעו על קיומה של ה"נאמנות" (ראו פרשת אהרונוב, בעמ' 229, 253-254, 286-281, והאסמכתאות הנזכרות שם). לנו אין צורך להתעכב על שאלות אלה, ונוכל להשאיר אותן לעת מצוא. לצורך עניננו די שנקבע כי למצער בהתקיים מצב שבו המחלוקת מתמקדת בין הצדדים הישירים לעיסקת המכר, או בין חליפהם, וכשהרוכש מוכיח כי שילם את מלוא התמורה בעד הזכות הנרכשת, הזכות-שביושר שקמה לרוכש להירשם כבעלים מטילה על המוכר (או על חליפו) חובת נאמנות להעביר לרוכש את הזכות הרשומה בנכס".

63. במקרה דנן, לאחר בחינת מכלול הטענות והראיות שהונחו לפני, שוכנעתי כי בנסיבות ענייננו אין באי תשלום סכום התמורה שבמחלוקת לידי המנוחה כדי לפגוע בעילת תביעתה של התובעת בנוגע לזכויותיה בדירה אשר היתה ועודנה מושתת על יחסי נאמנות קונסטרוקטיבית שכן מערכת היחסים שבין המנוחה (והנתבעים 2-5 בנעליה) לבין התובעת והנתבע 1 כרוכשים של הדירה התבססה הן בעת עריכת הסכם המכר והן שנים רבות לאחר מכן ולמעשה עד למועד פטירתה של המנוחה על יחסי אמון מיוחדים מכוח היחסים המשפחתיים אשר היוו יסוד בלעדיו-אין לעריכת הסכם המכר ביניהם, והכל כמפורט להלן.

64. כבר בפתח הדברים יש לציין כי בעוד שבנסיבות עניין צימבלר דובר על צדדים הזרים זה לזה אשר אין ביניהם קרבה משפחתית, אזי בענייננו מתקיימת מערכת יחסים משפחתית אשר מאופיינת ביחסי אמון מיוחדים בין הצדדים להסכם המכר. יתר על כן, כאמור לעיל, שוכנעתי כי מערכת יחסים זו היא שעמדה ביסוד הסכם המכר בין המנוחה לבין הנתבע 1 והתובעת. בהקשר זה אציין כי גם הנתבעים בעצמם מודים כי המנוחה מכרה את זכויותיה במחיר נמוך במיוחד בשל רצונה לסייע לנתבע 1 ובהמשך היא שהביאה את המנוחה שלא לעשות מאומה בנוגע לסכום התמורה שבמחלוקת לאורך עשרות שנים, כך שאין חולק כי בעת עריכת הסכם המכר ואף לאחריו המשיכו להתקיים אותם יחסי אמון מיוחדים שעמדו ביסוד הסכם המכר בין הצדדים כאשר אין באי תשלום סכום התמורה שבמחלוקת כדי לפגוע במערכת יחסים זו.

65. יתר על כן, בענייננו הגם שלא שולם סכום התמורה שבמחלוקת, אזי הדבר לא נעשה בניגוד לרצונה של המנוחה, אלא ההיפך הוא הנכון. המנוחה לא דרשה לאורך עשרות שנים את סכום התמורה שבמחלוקת ולא עשתה מאומה לגבייתו, תחילה נוכח רצונה לסייע לנתבע 1 – נכדה, אך גם בהמשך לאחר שנודע לה על גירושיהם של התובעת והנתבע 1. במצב דברים זה, יש לבחון את טענת התובעת כי המנוחה בהתנהגותה לאורך השנים וויתרה על תשלום סכום התמורה שבמחלוקת לאורם של היחסים המשפחתיים בין הצדדים ובפרט יחסי הקרבה בין המנוחה לנתבע 1- נכדה ורצונו לסייע לו לאורך השנים ואף לאחר גירושיו מהתובעת, יחסים אשר עמדו כאמור ביסוד עריכת הסכם המכר ביניהם.

66. לא זו אף זו, אף לגישת הנתבעים 2-5 המנוחה לא עמדה על קיום הסכם המכר בהתאם לתנאיו המקוריים, לפיהם מועד תשלום התמורה הוא ביום 7.10.81 לכל המאוחר, אלא לגרסתם המנוחה למעשה הסכימה לדחות את תשלום התמורה למועד עתידי בלתי ידוע (ס' 2.ד. להסכם ור' בחקירת הנתבעת 2 בעמ' 21, ש' 3-4). בנסיבות אלו, עולה השאלה האם עסקינן במצב בו אכן לא שולמה מלוא התמורה על הנכס, או שמא המנוחה בהתנהגותה שינתה את תנאיו המקוריים של הסכם המכר באופן שמלוא התמורה שולמה באמצעות נטילת המשכנתא בסך של 250,000 שקלים ישנים בלבד.

67. זאת ועוד, הנתבעים עצמם מודים כי ידעו לאורך השנים כי המנוחה אינה מבקשת את סכום התמורה שבמחלוקת ובחקירתם הובהר כי התביעה הכספית הוגשה על ידם רק לנוכח הגשת התביעה למתן פסק דין הצהרתי (לגישת הנתבעת 2) או מתוך "פרנציפ" (לגישת הנתבעת 5) ויש בכך כדי להעיד כי הן המנוחה הן הנתבעים 2-5 אשר נכנסו בנעליה היו מודעים למערכת היחסים המיוחדת בין המנוחה לבין הנתבע 1 והתובעת ואף לא כפרו בכך שלא שולמה מלוא התמורה על הדירה ולמעשה הפעם הראשונה בה העלו כפירה זו היתה זמן קצר לפני הגשת התביעה לפסק דין הצהרתי מטעם התובעת.

68. מעבר לכך, כפי שציינתי לעיל, תביעתם הכספית של הנתבעים 2-5 מצביעה למעשה על רצונם באכיפת הסכם המכר, מבלי שעתרו לביטולו או לקבלת הפיצויים המוסכמים על פיו. הנתבעת 2 אף נשאלה מדוע המנוחה לא ציינה כי יש בבעלותה דירה נוספת וטענה מפורשות: "היא לא ציינה כי היא מכרה להם את הדירה. בשביל 50,000 שקל היא צריכה לציין שיש לה דירה. זה כולה 50,00 שקל. היום הדירה עולה 1.5 מיליון ₪ (עמ' 28, ש' 9-10). דברים אלו מלמדים כי אף לשיטת הנתבעים 2-5 שאלת הבעלות בדירה לאורך השנים כלל לא היתה שנויה במחלוקת לא מצד המנוחה ולא מצד הנתבעים 2-5, כך שלכל הפחות עומדת לנתבעים 2-5 עילת תביעה כספית לתשלום סכום התמורה שבמחלוקת בלבד, ואף בכך יש ללמד כי עילת התביעה המקורית בין המנוחה והתובעת והנתבע 1 בקשר לזכויות בדירה לא התיישנה.

69. סיכומו של דבר, לאור כל האמור לעיל - עולה כי בנסיבות דנן התקיימו יחסי נאמנות קונסטרוקטיבית בין התובעת והנתבע 1 לבין המנוחה בכל הנוגע לזכויות בדירה וכי אין באי תשלום הסכום שבמחלוקת כדי לפגוע במערכת יחסים זו, כך שעילת התביעה של התובעת לפסק דין הצהרתי המושתתת על יחסי נאמנות אלו בעינה עומדת.

ד.         הטענה כי המנוחה ויתרה על תשלום סכום התמורה שבמחלוקת:

70. כעת, משקבעתי כי התביעה לפסק דין הצהרתי לא התיישנה בשל אי תשלום סכום התמורה שבמחלוקת ובשים לב לתביעת הנתבעים 2-5 לחיוב התובעת בסכום זה, יש להידרש לטענת התובעת לפיה המנוחה ויתרה בחייה על זכותה לקבלת סכום התמורה שבמחלוקת. עם זאת, בטרם נפנה לבחינה שאלה זו לגופה, יש להידרש תחילה לטענתם המקדמית של הנתבעים 2-5 לפיה התובעת מנועה מלהעלות טענה זו, כמפורט להלן.

טענת הנתבעים 2-5 כי התובעת מנועה להעלות את טענת הויתור:

71. בסיכומיהם טענו הנתבעים 2-5 כי: "בסעיפי תביעתה העלתה רק טענה אחת הנוגעת לתשלום התמורה והיא: ששולמה מלוא התמורה; לא נטען על ידה כי היה ויתור מצד המנוחה על תשלום חלק כלשהו מהתמורה (שהרי טענה כזו היתה עומדת בסתירה לטענה ששלמה כל התמורה) ועל כן, "ויתור" אינו יכול לעמוד על הפרק" (ס' 3). כך טענו, ולא הוסיפו.

72. תחילה יובהר, כי טענה זו הועלה באופן לקוני ביותר, מבלי שהובהר על אילו יסודות משפטיים היא מבוססת. מובן, כי אין זה תפקידו של בית המשפט לשער את כוונתם של בעלי הדין ולו מן הטעם הזה היה ניתן שלא לקבלה. ברם, אף לגופו של דבר דין טענה זו להידחות, ואפרט:

73. בכתב התביעה העלתה התובעת טענות שמהותן ויתור, ושם נטען כי הטענה בדבר החוב הקיים היא "טענה אשר לא נטענה מעולם קודם לכן ובוודאי לא נתבעה ע"י המנוחה במשך 25 השנים שחלפו בין מועד רכישת הדירה, לבין מועד פטירת המנוחה, ואף לא נטענה ע"י יורשיה, לאחר פטירתה, עד למועד הגשת התביעה הראשונה ע"י התובעת" (ס' 9). כך גם בכתב ההגנה בתביעה הכספית פירטה התובעת ארוכות טענות שמהותן ויתור מצד המנוחה.

74. לא זו אף זו, במסגרת הדיון בערעור אשר הוגש, טענה באת-כוח התובעת כי: "הדגש הנוסף, הטענה שבעצם לא נלקחה בחשבון בכלל בפסה"ד והיא יוחסה לצד האחר, זו הטענה שאנו טענו ועליה הגשנו סיכומים לשיהוי וויתור בתביעה הכספית שהגיש חברי, ואם הייתי צריכה לקבל הוכחה נחרצת לזה שיש פה שיהוי מכוון שפגע במרשתי, גם אם היה איזה שהיא שמץ של אמת בטענה שלא שולמה התמורה, זו הצהרת חברי עו"ד ישעיהו בפתח הדיון בקדם הערעור הקודם. כנגד הטענה שכנגד הטענה המקדמית שלנו הייתה טענה של שיהוי וויתור", ובהמשך: "ההסכמה הדיונית הייתה שאנו מתייחסים לטענת השיהוי וויתור, שזה מתייחס לתביעה שכנגד, אלה טענות סף, אחת של הנתבעים לגבי ההתיישנות, ואחת שלי לגבי התביעה שכנגד, זו הטענה שלי, ואם לא ברור אפרט. כתבתי את זה" (עמ' 5, ש' 4-8 וש' 18-20 לפרוט' מיום 8.6.15, ההדגשות שלי – ו.ש.פ). אכן, מעיון בס' 12 ו-59 לסיכומים אשר הגישה התובעת בעניין ההתיישנות והשיהוי עולה כי היא טענה לויתור מפורשות. וכאמור, בפסק הדין בערעור הורה בית המשפט המחוזי כך: "נוכח טענתם של המשיבים 2-5 לאי תשלום מלוא תמורת הדירה, והמחלוקת העובדתית בנושא זה, כמו גם הטרומיות של המערערת, לפיהן המשיבים 2-5 מנועים מלכפור בקבלת התמורה, לא למותר להוסיף, כי שאלת קיומם של יחסי נאמנות קונסטרוקטיבית במקרה שבו הרוכש טרם שילם את מלוא התמורה הושארה בעניין צימבלר בצריך עיון (שם, בפסקה 15). בית משפט קמא יוכל כמובן לשוב ולהידרש לשאלה זו, ולהשלכותיה לעניין ההתיישנות, לאחר שייתן דעתו על טענות הסף דלעיל של המערערת, ולאחר שיוסיף ויקבע, ככל שיהיה בכך צורך, האם מלוא התמורה שולמה אם לאו" (ההדגשות שלי – ו.ש.פ). לאורם של דברים אלו, ברי כי נדרש לדון בטענת הויתור מצד המנוחה.

75. כן אעיר, כי ככל שכוונת הנתבעים 2-5 היא לאיסור על העלאת טענות עובדתיות חלופיות הקבוע בת' 72(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, הרי שיש לטענה היבט משפטי ולא עובדתי בלבד, ומכל מקום נקבע כי משמעות התקנה אינה בהכרח שבית המשפט יתעלם מהטענות (ע"א 4787/06 מנאע נ' עזבון המנוח חוסין סלים מנאע (פורסם במאגרים, 26.5.08).

76. לאור האמור לעיל, יש לדון בטענת התובעת בדבר ויתור מצד המנוחה לגופה.

בחינת טענת הוויתור מצד המנוחה לגופה:

77. בעניין תלמוד תורה לעיל צוין כי לשם קבלת טענת ויתור או מחילה נדרש מצג ברור מצד התובע והדבר מצריך רמת הוכחה נכבדה. כן בע"א 552/71 בנין נ' בנין ואח', פ"ד כח(2) 309, נמצא כי הימנעות מגביית חוב במשך 17 שנים מהווה ראייה משכנעת לוויתור או מחילה על גביית יתרת החוב.

78. בענייננו, לאחר בחינת מכלול הטענות, העדויות והראיות, שוכנעתי כי ברבות השנים המנוחה ויתרה על תשלום סכום התמורה שבמחלוקת; וכפועל-יוצא מכך, לא עומדת לנתבעים 2-5 עילת תביעה לחיוב התובעת והנתבע 1 בסכום התמורה שבמחלוקת. להלן יפורטו נימוקיי;

הנתבעים הודו כי המנוחה רצתה לסייע לנתבע 1 לאורך השנים:

79. בתצהיר עדותה הראשית של הנתבעת 2 הובהר הלך רוחה של המנוחה ורצונה לסייע לנתבע 1-נכדה, כך:

"3...ש' הינו אחייני ונכדה של אמי. אביו של ש' נפטר עוד בילדותו של ש' כאשר נספה בשריפה במקום עבודתו בהיותו בן 25 שנה והותיר אחריו 3 ילדים קטנים ואמי רצתה מאוד לעזור לנכדה ש' – אחד משלושת ילדיו.

עוד קודם למכירת הדירה אמי אשר קיבלה באופן קשה את מות בנה, רצתה לסייע לנכד ש' ומטעם זה העמידה לרשותו ולרשותה של התובעת את דירתה בתנאי שכירות ובתשלום דמי שכירות מזעריים אותם קיבלו התובעת וש' במימון ממשלתי; מכיוון שהיו במצב כלכלי קשה מאוד.

...

9. אמי לא תבעה את התובעת ואת ש' נכדה בגין יתרת חובם וזאת מאותם שיקולים שהניעו אותה לסייע לנגד היתום מאביו בדירה שהעמידה לרשות התובעת ולרשותו אך לא ויתרה על החוב ולא התכוונה לבצע העברת זכויות בדירה עד שתשולם מלוא התמורה, היינו היתרה בסך 50,000 שקל ישן".

80. ובסיכומי הנתבעים 2-5 תוארו הדברים, כדלקמן:

"2. המנוחה מכרה את הדירה לתובעת ולבעלה ש' במחיר נמוך ממחירה הראוי וזאת בשל העובדה שרצתה לסייע לנכד שלה ש' שהוא נכדה, בנו של בנה של המנוחה אשר נהרג בתאונה בגיל צעיר מאוד והותיר אחריו ילד קטן, את ש'.

מטעם זה גם לא דחקה בתובעת ובעלה לשלם את יתרת התמורה שלא שולמה".

81. כן, כפי שצוין לעיל, אמנם לכל אורך ההליך טענו הנתבעים 2-5 כי המנוחה לא ויתרה על סכום התמורה שבמחלוקת, אך כאשר תיארה הנתבעת 2 את שיחתה עם המנוחה בעניין זה עלה כי המנוחה לא רצתה לפעול לגביית החוב ואמרה: "שיהיה להם הם ישלמו", ובלשונה:

"ש.            אז לה כל הזמן את אומרת שחיכית שהיא תפנה אלייך, למה את לא אומרת שהם יפנו אלייך?

ת.              כי לא רצינו להלחיץ את ש', חיכינו, אימא שלי לא רצתה, אני מזמן הייתי לוקחת את הכסף. היא אמרה שיהיה להם הם ישלמו. היא כל הזמן אמרה לי עזבי, אבא שלו מת. היא כל החיים לא יכלה לשכוח את זה" (עמ' 26, ש' 4-6).

82. אני סבורה, כי דברים אלו אשר נאמרו בלהט עדותה של הנתבעת 2 משקפים באופן מהימן את המציאות לאשורה ולאורם עולה בבירור כי המנוחה לא עמדה על גביית החוב הנטען מאת התובעת והנתבע 1, אלא עמדתה הייתה שהם ישלמו "כשיהיה להם".

83. יצוין, כי במישור היחסים שבין המנוחה לבין הנתבע-1 מניעיה של המנוחה לסייע לו ברורים. כן אף ניתן להקיש לגבי התנהלותה מחזקת המתנה אשר חלה ביחסי "קרובים-קרובים" (ע"א 3829/91 וואלס נ' גת, פ"ד מח(1) 801, 811), תוך שאמנם אין זה מובהק כי ביחסים בין סבתא לנכד יש מחויבות לדאוג לרווחה הכלכלית של הנעבר, אך בענייננו נוכח טענותיהם של הנתבעים 2-5 בדבר דאגתה הרבה של המנוחה לנתבע 1 לרבות בהיבט הכלכלי, יש מקום להנחה כאמור. עם זאת יוער כבר עתה, כי גם לאחר גירושיהם של התובעת ושל הנתבע 1 לא עשתה המנוחה מאומה בעניין סכום התמורה שבמחלוקת ועל כך יפורט בהמשך.

ההתנהלות לאחר חתימת הסכם המכר – הפסקת תשלום דמי השכירות, מנהג בעלים בדירה והיעדר דרישה מצד המנוחה לאורך עשרות שנים, לרבות לאחר גירושי התובעת והנתבע 1:

84. אין חולק, כי לאחר חתימת הסכם המכר הפסיקו התובעת והנתבע 1 לשלם לידי המנוחה את דמי השכירות. כן הם נהגו מנהג בעלים בדירה, לרבות השכרתה לצדדים שלישיים, ובכלל זה תחילה שולמו דמי השכירות לידי התובעת והנתבע 1, ולאחר גירושיהם לידי התובעת בלבד.

85. אין כל היגיון בכך שבמשך עשרות שנים תנהג התובעת מנהג בעלים בדירה, לרבות השכרתה לצדדים שלישיים וקבלת דמי השכירות לידיה בלבד, מבלי שתועלה כלפיה דרישה לשלם את סכום התמורה שבמחלוקת לו טוענים הנתבעים. הדברים מקבלים משנה תוקף לאחר גירושיהם של התובעת והנתבע 1, אשר לטענת הנתבעת 2 היו ידועים לכל המאוחר בשנת 2002 (עמ' 20, ש' 19-20) ובפרט לאור הצורך לממן את שהותה של המנוחה בבית האבות מאז שנת 1999, כפי שיפורט בהמשך. זאת ועוד, מעדותה של הנתבעת 2 עולה כי המנוחה ביצעה העברת זכויותיה בדירה אחרת ע"ש הבן י' ז"ל (עמ' 27, ש' 17-30), כך שהיה ביכולתה של המנוחה לבצע פעולות משפטיות ולא ניתן הסבר המניח את הדעת מדוע לא עשתה המנוחה דבר בעניין סכום התמורה שבמחלוקת אם נכונה טענת הנתבעים 2-5 כי היא לא ויתרה על גבייתו.

86. הסבריהם של הנתבעים לכך אינם משכנעים, ואפרט: טענת הנתבעת 2 - "כי זה לא עניין אותי בכלל. רצינו לעזור להם אז עכשיו אני מקבלת את זה בכלל שרציתי לעזור. אני מבקשת רק את החוב שהיא חייבת שזה כלום כסף ממה שהדירה שווה היום" (עמ' 28, ש' 17-18 לפרוט'), עומדת בניגוד להיגיון והשכל הישר בפרט לאור טענתה כי משנת 1999 נדרש היה לממן את שהותה של המנוחה בבית האבות ולצורך כך היא עצמה שילמה 1,500 ₪ לחודש מכיסה הפרטי (עמ' 19, ש' 11-19). כן אף אם היה ניתן לקבל את הסברה של הנתבעת 2 בכל הנוגע לתקופה הקודמת לגירושי התובעת והנתבע 1, הדבר אינו סביר משנודע לה אודות הגירושין בשנת 2002. כשנשאלה הנתבעת 2 על ההבחנה בין התקופות הנ"ל לא היתה לה כל תשובה עניינית לכך (עמ' 26, ש' 9-20 לפרוט'). לעומת זאת, הנתבעת 5 הסבירה זאת כך: "אמרנו את זה כל הזמן. היא צריכה לשלם חצי מהשכירות. שאלתי תמיד את י' והוא אמר "ילדים קטנים"" (עמ' 18, ש' 8-9). ברם, לא רק שדברים אלו אינם עולים בקנה אחד עם טענת הנתבעת 2 כי "זה לא עניין אותה", אלא שאף הטענה כי היה על התובעת לשלם דווקא מחצית מהשכירות – ולא את דמי השכירות במלואם לדוגמה – אינה ברורה. כך גם האמירה בדבר "ילדים קטנים" אינה יכולה להסביר את היעדר דרישת התשלום לאורך שנים כה רבות ובפרט כי לבתם הבכורה של התובעת והנתבע 1 מלאו 18 שנים בשנת 1998, ואילו לבת הצעירה מלאו 18 שנים בשנת 2003 (כפי העולה מהסכם הגירושין אשר צורף כ-ת/2) והן נוכח טענת הנתבע 1 כי לאחר הגירושין הוא זה שטיפל בילדים המשותפים לו ולתובעת.

87. כאמור, גם לאחר גירושי התובעת והנתבע 1 לא עשתה המנוחה דבר לגביית סכום התמורה שבמחלוקת, וזאת על אף שדבר הגירושין היה ידוע לכל המאוחר בשנת 2002 (ר' אישורה של הנתבעת 2 בקשר לכך בעמ' 20, ש' 19-20), חרף כך שהוכח כי המנוחה עשתה פעולה משפטית של העברת זכויותיה בדירה לבן י' ז"ל (עמ' 27, ש' 17-31) ולמרות העובדה כי משנת 1999 נדרש היה לממן את שהותה של המנוחה בבית האבות ולשם כך אף שילמה הנתבעת 2 1,500 ₪ מדי חודש מכיסה הפרטי (עמ' עמ' 19, ש' 11- 17). גם הנתבעת 5 טענה כי הכספים היו נחוצים למנוחה (עמ' 17, ש' 21-31), אך לא היה בפיה הסבר מספק מדוע במשך עשרות שנים לא עשתה המנוחה מאומה לצורך גביית סכום התמורה שבמחלוקת. ודוק, הסברם של הנתבעים 2-5 לכך כי "מהעדויות עלה כי המנוחה אשר התחשבה בש', לא מצאה לנכון להגיש נגדו תביעה משפטית לתשלום החוב עד אשר ירווח לו כלכלית, ובכל מקרה אמרה וידעה כי בבוא היום כשש' והתובעים ירצו למכור את הדירה ולהעביר את הזכויות בה על שמם לצורך כך יצטרכו לפרוע את חובם. לפיכך, ניתן להבין מה עמד בשיקוליה של המנוחה באי הגשת תביעה כשהיתה בטוחה שב-"ביום פקודה" יפרעו לה התובעת וש' את חובם" (ס' 11 לסיכומי הנתבעים 2-5) – אינו משכנע ככל ועיקר. הנתבעים לא הציגו הסבר סביר לכך שהמנוחה לא דרשה את סכום התמורה שבמחלוקת לאחר הגירושין ואף תמוה בעיני מתי סברו הנתבעים 2-5 כי על המנוחה לדרוש את החוב הנטען בהתחשב בכך שהלכה לעולמה בגיל מבוגר בהיותה בת 91 שנים. המסקנה המתבקשת מכל האמור לעיל היא כי ברבות השנים ויתרה המנוחה על סכום התמורה שבמחלוקת.

מועד העלאת הטענה בדבר קיומו של החוב הנטען:

88. אף העובדה כי טענות הנתבעים 2-5 בדבר החוב הנטען הועלו רק לאחר שהתובעת הגישה לראשונה את תביעתה למתן פסק דין הצהרתי מחזקת את הגרסה כי המנוחה ויתרה על החוב עוד בחייה. מסקנה זו מתחזקת ביתר שאת משהתרשמתי מעדויותיהן של הנתבעות 2 ו-5 כי הן אינן רוחשות חיבה יתרה לתובעת (בלשון המעטה) ולדברי הנתבעת 2 התובעת סכסכה בין הנתבע 1 לבינם (ס' 15 לתצהיר עדותה הראשית וכן דבריה בעמ' 22, ש' 1-2). כן, כאמור, העידה התובעת 2 כי היה ידוע לה על הגירושין כבר בשנת 2002 (עמ' 20, ש' 19-20), כך שלא הוצג הסבר משכנע מדוע לא הועלתה דרישה בדבר סכום התמורה במחלוקת קודם לכן. בקשר לכך אין צורך להכביר במילים על כך שאי-ידיעת כתובתה של התובעת אינה יכולה להוות טעם סביר לאי דרישת חוב וממילא עולה מעדות הנתבעת 2 כי הקשר המשפחתי עם הנתבע 1 חודש, כך שטענה זו אף אינה ברורה לגופה.

סתירות בגרסאות הנתבעים ובעדויותיהם וכן בחינת התנהלותם הכללית:

89. לכל האמור לעיל, מצטרפת התרשמותי מהיעדר עקביות בטענות הנתבעים, כמו גם סתירות אשר נמצאו בגרסאותיהם, ובכלל זה הן סתירות פנימיות והן סתירות בין העדויות, באופן אשר מחזק את המסקנה כי המנוחה ויתרה עוד בחייה על תשלום סכום התמורה שבמחלוקת, כפי שיפורט להלן.

90. לעניין הנתבע 1 – הנתבע 1 הוא היחיד שטען כי המנוחה דרשה ממנו ומהתובעת את סכום התמורה שבמחלוקת, וכך הוא טען בחקירתו:

"ש.       סבתא פעם ביקשה ממך את הכסף?

ת.         ברור, כמה פעמים. שהיא הייתה בבית אבות ושר' שמרה עליה הלכתי לבקר, אמרתי לה שצ' לקחה את הדירה, השארתי לה את הדירה ושיפנו אליה.

ש.        זו הפעם הראשונה שסבתא אמרה שצריך לבקש מצ' את הכסף?

ת.         היא אמרה כמה פעמים.

ש.        וזה אחרי שהעברת את הדירה לצ'?

ת.         כן" (עמ' 32, ש' 4-10).

ובהמשך:

"ש.       והיא לא ביקשה את הכסף שאתה טוען שאתם חייבים?

ת.         היא המתינה עם זה.

ש.        ולמה היא המתינה עם זה גם אחרי שהתגרשת מצ'?

ת.         בדיוק אחרי שהתגרשנו היא התחילה לדרוש את הכסף.

ש.        ממי היא דרשה?

ת.         ממני ואני דרשתי מצ' ללכת לעו"ד לטפל בזה והיא לא הלכה" (עמ' 34,                               ש' 3-8).

91. ואולם, לגרסה זו של הנתבע 1 לפיה המנוחה דרשה ממנו את סכום התמורה שבמחלוקת אין זכר בכתב הגנתו או בתצהירו מיום 26.4.16 והדבר פוגם באמיתות גרסתו.

92. מעבר לכך, גרסתו של הנתבע 1 כלל אינה מתיישבת עם גרסתה של הנתבעת 2 אשר לכל אורך עדותה לא אמרה דבר על כך שהמנוחה העלתה דרישת תשלום כלפי התובעת על אף שהיא נחקרה בעניין זה ארוכות. הנתבעת 2 אף הסבירה שהיא חיכתה לפנייתה של התובעת, כי גביית החוב הנטען לא היה בראש מעייניה (כלשונה) והיא הייתה עסוקה בטיפול במנוחה ובאחיה ואף לא ידעה את כתובתה של התובעת. וכך לדברי הנתבעת 2:

"ש.       שלחת לה איזה מכתב או הודעה שהיא חייבת כסף?

ת.         לא, צ' התקשרה לאחי וביקשה שיוותר לה על הכסף. אחי אמר לי על זה כשהיינו ביחד אצל אימא בבית אבות, הוא שאל אולי אם צ' התקשרה אלי אמרתי לו שלא. בנוכחות אימא שלי זה היה, אימא שלי אמרה שנתנו לה לגור כמה שנים בחינם בגלל ש', וכל החיים היא רצתה לעזור לנכד שלה, היא רצתה לעזור לו, אבל היא אמרה שלא, אם היא חייבת כסף למה שנוותר. צ' התקשרה אלי אחרי זה פעמיים ואמרה לי לוותר על הכסף. היא אמרה לי שהיא סיימה את ההליכים עם ש' והוא וויתר לה והעביר לה את הדירה והיא רוצה שאני אוותר לה על הכסף.

...

ש.        אימא שלך בחיים, בשלב הזה את יודעת לטענתך שצ' מתקשרת לוותר לה על הכסף, אימא שלך לא מסכימה – למה לא הוצאת לה מכתב שתשלם את הכסף?

ת.         כי חיכיתי שהיא תפנה אלי ושהיא פנתה אמרתי לה לא" (עמ' 19, ש' 24-30, עמ' 20, ש' 3-5).           

            ובהמשך:

"ש.       אז הגענו לזה שאת ידעת שהם התגרשו והוא העביר לה את הדירה. למה אחרי שאת יודעת את כל זה את לא פונה לצ' או פונה לעו"ד שלך או שולחת מכתב?

ת.         אני בכלל לא ידעתי איפה היא גרה, הייתי עסוקה עם אימא שלי, עם אחי יש לי אח מפגר במוסד, הייתי עסוקה עם דברים אישיים שלי. ידעתי שאם היא תעביר את הדירה היא תצטרך אותי" (עמ' 23, ש' 20-24).

וכן:

"ש.       סבתא מאוד רצתה לעזור לש' כי הוא עבר תקופה קשה, הוא יתום, אבל הנסיבות השתנו. ש' רב עם אשתו, הוא מנהל נגדה הליכים משפטיים. איך אז לא התעוררתם וביקשתם את הכסף?

ת.         קודם כל, לא ידעתי על המהלכים המשפטיים. אחרי זה הוא סיפר לנו. הוא ביקש את עזרתי גם עם פסיכולוג עם המזונות. את הילדות שלו לקחתי לעובדת סוציאליות.

ש.        אז מדוע לא בשלב הזה לא הגשת תביעה נגד צ'. כבר יכולת לדעת את הכתובת שלה?         

ת.         כי לא התייחסתי לחוב הזה, ידעתי שהיא תרצה היא תפנה אלי.

ש.        הסבתא רצתה לעזור לש', והייתה לכם הזדמנות פז לעזור לו.

ת.         בזה שנבקש ממנה לשלם את החוב? לא. היא מכרה לו את הדירה בנזיד עדשים.

ש.        אז את כועסת על זה?

ת.         לא. אבל היא ניצלה את זה עד הסוף, הוא שילם לה גם מזונות וגם הביטוח הלאומי שילם לה.

ש.        אז עכשיו אני מבינה שלגמרי את מעורבת בהליכי הגירושין?

ת.         בדיעבד.

ש.        אז למה כבר אז לא פנית לעו"ד ישעיהו שיתבע את הכסף?

ת.         ידעתי שצ' תפנה אלי שהיא תרצה להעביר את הדירה על שמה" (עמ'                                25, ש' 10-25).

93. ודוק, לטענת הנתבעת 2 היא טיפלה בכל העניינים הקשורים לאמה-המנוחה מאז ומתמיד (עמ' 19, ש' 10 ועמ' 21, ש' 8) ולדבריה: "אימא שלי לא הייתה לוקחת שקל אחד בלי להגיד לי" (עמ' 20, ש' 27), כך שאין זה סביר שהמנוחה העלתה דרישות בנוגע לקבלת סכום התמורה שבמחלוקת מבלי שהנתבעת 2 ידעה על כך.

94. יתר על כן, מהתנהלות הנתבע 1 במסגרת הליך הגירושין בינו לבין התובעת, ניכר כי היה ברור לשניהם שסכום התמורה שבמחלוקת אינו נדרש מהם עוד והדירה שייכת להם, ואסביר:

• א. הנתבע 1 לא הציג הסבר מתקבל על הדעת מדוע לא צוין דבר קיומו של החוב הנטען במסגרת הסכם הגירושין, אלא שב על טענתו כי "זה היה ברור לשנינו" (עמ' 30, ש' 18-27). כן לא הוצג הסבר סביר מדוע לא הועלה עניין זה מעולם במסגרת ההליכים הנוספים אשר התקיימו לאורך השנים בין התובעת לבין הנתבע 1.
• ב. בנוסף, כאמור, בשנת 1997 הגישה התובעת כנגד הנתבע 1 תביעה לפי ס' 7 לחוק בית המשפט לענייני משפחה, תשנ"ה-1995. בתום הדיון אשר התקיים לפני כב' השופט גייפמן ביום 1.2.99, נקבע בהסכמת הנתבע 1, כי עליו לחתום על יפוי כח בלתי חוזר בנוגע לזכויות בדירה לטובת התובעת וכן כי "אם וכאשר לא יומצא יפוי הכח במועד הנ"ל, כמוסכם, אני ממנה בזה את עו"ד גב' א. יששכר, ככונסת נכסים לרישום הדירה על שם האישה ולמכירתה, כאמור בהסכם שבין הצדדים" (ת//16). הדעת נותנת, כי לו היה ידוע שהזכויות בדירה עודן רשומות על שם המנוחה או היה נאמר דבר על החוב הנטען במסגרת הדיון הנ"ל, לא היה כב' השופט גייפמן מורה על מינויה של באת-כוח האישה ככונסת נכסים שכן בהיעדר רישום הזכויות כדין אין כל טעם במינוי כזה.
• ג. למעלה מכך שב הנתבע 1 וטען כי "לנתבע 1 הייתה אפשרות לקבע סיוע בשכר דירה רק במקרה בו לא תהיה דירה על שמו ולכן חתם על יפוי הכח ועמד על כך שהתובעת תעביר את הדירה על שמה" וכי "דא עקא שהתובעת רצתה להמשיך ולפגוע בנתבע 1 ולגרום לכך שלא יקבל שכר דירה ועל כן לא העבירה את הדירה על שמה, התעלמה מפניות בכתב של הנתבע 1 ולא הסדירה את התשלום על אף שהכל היה ידוע לה בבירור והייתה מחויבת לעשות כן..." (ס' 23 ו-25 לסיכומיו וכן דברי הנתבע 1 בעמ' 31, ש' 10-13). אולם, דברים אלו דווקא מלמדים באופן מובהק כי הנתבע 1 היה סבור שהזכויות בדירה שייכות לו, שכן על פי טענתו בהיעדר דירה הרשומה על שמו לא הייתה כל מניעה שהוא יקבל סיוע בשכר דירה.

95. לאור האמור לעיל, עדות הנתבע 1 לפיה המנוחה דרשה את סכום התמורה שבמחלוקת אינה אמינה בעיני, ובשים לב להתנהלותו במסגרת הליך הגירושין, כמו גם לאחר מכן, אני סבורה כי אף הנתבע 1 היה סמוך ובטוח שהמנוחה מחלה על החוב הנטען.

96. לעניין הנתבעת 2 –כפי שפורט כבר בהרחבה לעיל, גרסתה בדבר כך שהמנוחה לא ויתרה על סכום התמורה במחלוקת אינה מתיישבת עם טענתה שהיא שילמה מכיסה הפרטי סך של 1,500 ₪ מדי חודש על מנת לממן את שהותה של המנוחה בבית האבות משנת 1999; על אחת כמה וכמה נכונים הדברים לאור עדותה לפיה היא ידעה על גירושי הצדדים כבר בשנת 2002, תוך שהיא לא סיפקה הסבר סביר מדוע גם לאחר מכן לא נעשה מאומה לגביית סכום התמורה שבמחלוקת ויורשי המנוחה אף לא פעלו להוצאת צו ירושה; כן, כפי שצוין לעיל, אני סבורה כי ההסבר לפיו לא נעשה דבר לגביית החוב, בין היתר, מהטעם שכתובתה של התובעת לא הייתה ידועה הוא דחוק ביותר, ואף הוכח כי בשלב מסוים חודש הקשר עם הנתבע 1, כך שהסבר זה גם אינו רלוונטי לתקופה זו.

97. כן אשוב ואזכיר, כי לאורך ההליך טענה הנתבעת 2 שהמנוחה לא ויתרה על סכום התמורה שבמחלוקת, אך בשלב מסוים בחקירתה הנגדית היא העידה כי: "לא רצינו להלחיץ את ש', חיכינו, אימא שלי לא רצתה, אני מזמן הייתי לוקחת את הכסף. היא אמרה שיהיה להם הם ישלמו. היא כל הזמן אמרה לי עזבי, אבא שלו מת. היא כל החיים לא יכלה לשכוח את זה" (עמ' 26, ש' 4-6). כפי שציינתי לעיל אני סבורה, כי דברים אלו אשר נאמרו בלהט העדות משקפים ביתר נאמנה את המציאות לאשורה ויש בהם כדי להצביע באופן ממשי על כך שברבות השנים ובסופו של יום המנוחה שינתה המנוחה את תנאי הסכם המכר המקורי וויתרה על סכום התמורה שבמחלוקת.

98. נוסף על כך, הנתבעת 2 טענה כי "התובעת אף סכסכה את בעלה ש' עם בני משפחתו וזאת על הרקע שלא הצליח לסחוט מהם ויתור על תשלום יתרת התמורה" (ס' 15 לתצהיר עדותה הראשית של הנתבעת 2, ההדגשה במקור, וכן ר' דבריה בעמ' 22, ש' 1-2). ברם, כשנשאל הנתבע 1 על כך הוא אישר כי התובעת גרמה לו לסכסוכים, אולם לא טען דבר אודות בקשת התובעת לויתור על החוב הנטען. לדברי הנתבע 1, הכעס מול משפחתו היה דווקא על רקע העובדה שהוא הותיר לתובעת את הדירה במסגרת הסכם הגירושין ונותר ללא דירה לעצמו (ר' עדותו בעמ' 32, ש' 11-23). ודוק, חקירת הנתבע 1 בעניין זה הייתה ארוכה וניתנו לנתבע 1 מספר הזדמנויות להבהיר את הנושא, אולם הנתבע 1 דבק בגרסתו לעיל.

99. ולבסוף, הנתבעת 2 נשאלה "אם צ' לא הייתה מגישה את התביעה מטעמה אז עד היום לא הייתה תביעה נגדית לתשלום החוב?", והשיבה: "סביר להניח" (עמ' 28, ש' 19-21) ויש בדברים אלו כדי לתמוך בטענה כי המנוחה למעשה אכן ויתרה על סכום התמורה שבמחלוקת והתביעה הכספית נולדה רק בשל התביעה למתן פסק דין הצהרתי.

100. לעניין הנתבעת 5 – היא אמרה שהיא: "רוצה את הכסף בפרנציפ" (עמ' 18, ש' 17) ובדברים אלו יש כדי להעיד על חולשת טענותיה. כן, גם הנתבעת 5 לא הציגה הסבר סביר מדוע לא פעלו לגביית סכום התמורה שבמחלוקת כאשר גם לדבריה "הסבתא הייתה בבית אבות ב-2007 והיה צריך לשלם כסף ומה פתאום שהיא תוותר, על מה, היא צריכה כסף" (עמ' 17, ש' 22-23); כשנשאלה מדוע בעלה, הבן י' ז"ל, לא פעל לגביית הסכום, היא השיבה תשובה מעורפלת ביותר שלא ניתן לקבלה: "יש סיבות לכל דבר" (עמ' 18, ש' 15 לפרוט'); עוד טענה הנתבעת 5 כי לא המתינו לפטירת המנוחה לצורך גביית החוב הנטען: "מי אמר לך שחיכינו, זה היה בתהליך" (עמ' 19, ש' 1-2), אך לא ידעה להסביר מהו אותו תהליך והדבר אף אינו מתיישב עם חומר הראיות שלפני; הנתבעת 5 אמנם טענה כי שמעה ישירות את שיחת הטלפון בין התובעת לבין הבן י' ז"ל בה נטען כי התובעת ביקשה ממנו לוותר לה על החוב, אך כאשר נשאלה מתי הייתה השיחה, תשובתה לא תאמה את תשובת הנתבעת 2 (ר' בעמ' 14, ש' 30-31, שם אמרה הנתבעת 5 כי השיחה התקיימה קודם לגירושין, ואילו לטענת הנתבעת 2 בעמ' 19,ש' 29 ובעמ' 20, ש' 22, השיחה הייתה לאחר הגירושין) ובהמשך אמרה כי היא אישה חולה ואינה זוכרת תאריכים ושנים; ולבסוף, אף עולה כי הנתבעת 5 כלל אינה מעורה בפרטי התביעה הכספית כנדרש, שכן בעוד שהתביעה הוגשה כאמור על סך של 127,270 ₪ סבורה הנתבעת 5 שהחוב הנטען הוא על סך של 300,000 ₪ (ר' דבריה בעמ' 16).

101. לסיכום עניין זה, עדויותיהם של הנתבע 1 והנתבעות 2 ו-5, אינן עולות בקנה אחד עם ההיגיון הסביר ואף קיימות סתירות בגרסאות השונות באופן הפוגם באמינותם, בפרט בשים לב למארג הראיות הנוספות המפורטות לעיל.

102. אף בחינת התנהלותם הכללית של הנתבעים 2-5 אינה תומכת בגרסתם, שכן במשך כחמש שנים שחלפו מאז פטירת המנוחה לא פעלו הנתבעים 2-5 להוצאת צו ירושה אחריה, אלא התובעת היא זו שפעלה להוצאת צו הירושה. כך גם התביעה הכספית הוגשה רק כתביעה שכנגד לתביעה לפסק דין הצהרתי וכחמש וחצי שנים לאחר פטירת המנוחה. התנהלות זו אינה עומדת בקנה אחד עם התנהגות שניתן לצפות ממי שטוען כי הוא זכאי לגביית חוב כטענת הנתבעים 2-5. לכל האמור לעיל יש להוסיף, כי הנתבעים 2-5 לא השכילו לתמוך את טענותיהם בעדותו של אדם חיצוני הזר לסכסוך המתנהל בין הצדדים, אם כי תמוה שבמשך עשרות שנים לא דובר על אודות החוב הנטען לפני גורם כאמור. ולבסוף, יוזכר כי המנוחה הלכה לעולמה בהיותה בת כ-91 שנים, כך שאין זה ברור מתי סברו הנתבעים 2-5 כי היה בידה לפעול לגביית סכום התמורה שבמחלוקת והמסקנה המסתברת היא שברבות השנים המנוחה ויתרה על סכום זה.

103. לאור האמור לעיל, בשים לב לכך שלטענת הנתבעים 2-5 המנוחה הייתה מודעת לקיומו של החוב הנטען, אך במשך עשרות שנים היא לא עשתה דבר לגבייתו, לרבות לאחר שנודע לה על גירושי התובעת והנתבע 1 – אני סבורה כי הוכח במידה משכנעת שאף אם לא שולמה התמורה במלואה, הרי שהמנוחה ויתרה על סכום התמורה שבמחלוקת. מטבע הדברים, זכויותיהם של הנתבעים 2-5 נגזרות מזכויותיה של המנוחה בהיותם יורשיה הנכנסים מנעליה, ועל כן אין באפשרותם לדרוש חוב אשר המנוחה ויתרה עליו.

סוף – דבר:

104. אשר על כן, מכל האמור לעיל אני מורה, כדלקמן:

• א. התביעה למתן פסק דין הצהרתי (תמ"ש 2616-02-12) – מתקבלת כך שהתובעת והנתבע 1 זכאים להירשם בעלי הזכויות בדירה, בחלקים שווים ביניהם מכח הסכם המכר מיום 7.9.81.
• ב. התביעה הכספית (תמ"ש 58237-06-13) – נדחית.
• ג. לאור התוצאה אליה הגעתי, בשים לב לכך שהחיוב בהוצאות מתייחס רק להליכים אשר התנהלו לפני שכן במסגרת פסק הדין שבערעור חויבו הנתבעים 2-5 בתשלום הוצאות הערעור ומשנלקח בחשבון כי הליכים אלו לא כללו בקשות רבות ונדרש רק דיון ההוכחות יחיד ומאחר שפסק הדין התקבלו חלק מטענות הצדדים וחלק נדחו – אני מחייבת את הנתבעים 2-5 לשלם לידי התובעת סך של 20,000 ₪ אשר ישולמו בתו 30 ימים מהיום שאם לא כן, יישא התשלום הפרשי הצמדה וריבית כדין ממועד החיוב ועד למועד התשלום בפועל.
• ד. לעניינו של הנתבע 1, הואיל ובהתאם להחלטה מיום 21.1.16 הוא שוחרר כבעל דין בתובענות ובשים לב לאמור במסגרת פסק הדין בכל הקשור עם התנהלותו הדיונית – אין כל מקום לפסוק הוצאות לטובתו.

105. ניתן לפרסם בהשמטת פרטים מזהים.

106. המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים.

107. תמ"ש 2616-02-12 ותמ"ש 85237-06-13 – ייסגרו.

ניתן היום,  י"ד אדר תשע"ז, 12 מרץ 2017, בהעדר הצדדים.