הוועדה המקומית אצבע הגליל עיכבה את טופס האכלוס לאחר שהתוודעה לטעות חמורה שעשתה, כשאישרה בניית תחנת דלק על שטח ששייך בחלקו לאנשים פרטיים.
בפסק דין חריף ורחב יריעה שניתן באחרונה בבית המשפט המחוזי בנצרת נקבע כי הוועדה המקומית אצבע הגליל, הוועדה המחוזית צפון ומע"צ התרשלו כשאישרו לבנות תחנת דלק על שטח ששייך בחלקו לאנשים פרטיים. עם זאת, הנתבעות לא חויבו לפצות על כך משום שבעלת התחנה לא הוכיחה את נזקיה. הפיצוי שכן נפסק היה על עיכוב בהוצאת טופס האכלוס שלא כדין על ידי הוועדה המקומית.
חברת "י.ש.ר.ש" העוסקת בהקמת תחנות דלק מצאה עצמה בתסבוכת משפטית לאחר שבנתה תחנה בסמוך לכביש 90 מזרחית לראש פינה על סמך היתר בנייה שהתבסס על תכנית שגויה.
החברה רכשה את הקרקע בשנת 2000 על סמך תכנית בנייה שאושרה ב-1995. היא טענה כי בשנת 2003, לאחר שהתחנה הוקמה, נודע לה שהקטע שמחבר בין הכביש לבין התחנה לא היה אמור להיכלל בתכנית ויש לו בעלים אחרים.
במשך שנים התנהלו הליכים משפטיים בעניין, ובסופו של דבר י.ש.ר.ש רכשה את המקטע ששימש כשביל גישה מהכביש לתחנה.
בשנת 2012 הגישה החברה תביעה לפיצוי של 10 מיליון שקל נגד הוועדה המקומית, הוועדה המחוזית מחוז צפון ומע"צ בטענה כי התרשלו בכך שאישרו תכנית בנייה שגויה ועיכבו את טופס האכלוס והיתר לשינויי בנייה, שלא כדין, רק מפני שחששו מההליכים המשפטיים מול בעלי השטח.
הנתבעות הכחישו אחריותן למצב וטענו כי מי שהטעה אותן היא המשפחה שמכרה את הקרקע ומשרד האדריכלים שערך את התכנית. עוד נטען כי התובעת ידעה היטב על קיומם של בעלים נוספים.
לגבי העיכוב של האישורים נטען כי בין היתר כי הם הוצאו בזמן ולאחר שהוכח שהבנייה תואמת את ההיתר. הוועדה המקומית הוסיפה עוד כי התובעת הייתה צריכה להפנות את טענותיה בעניין זה לוועדה המחוזית ולא לבית המשפט.
"לא עשו את מלאכתן כראוי"
בפסק דין שניתן באחרונה השופט ערפאת טאהא קבע, בתמצית, כי שלוש הנתבעות "לא עשו את מלאכתן כראוי" והתרשלו בכך שאישרו את תכנית הבנייה מבלי לבדוק אותה אל מול תוכניות קודמות.
עם זאת, השופט ייחס לתובעת אשם תורם משמעותי של 50% משום שהשתכנע כי היא ידעה עוד לפני הבנייה שהחלק שעליו תכננה את שביל הגישה לא שייך לה ולקחה את הסיכון.
אך הביקורת על התנהלות גופי התכנון לא הניבה לתובעת פיצוי, שכן היא לא הוכיחה שנגרם לה נזק כתוצאה מההתרשלות.
בהמשך השופט קבע כי הוכח עיכוב משמעותי בהוצאת האישורים והוועדה המקומית, והיא בלבד, צריכה לשלם על כך כיוון שחשש להסתבך עם בעלי השטח עקב טעותה אינה מהווה סיבה חוקית להתנהלות זו.
ואולם, גם כאן מצא השופט להפחית מהאחריות של הוועדה (20%) מאחר שהתובעת הפרה את חובת הקטנת הנזק בכך שלא פנתה בזמן אמת לוועדה המחוזית.
בסיכומו של דבר הפיצוי היחיד שנפסק לתובעת הוא כ-1.2 מיליון שקל על העיכוב של האישורים שגרר גם דחייה של שנה בפתיחת התחנה.
הוועדה המקומית חויבה בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד של 100 אלף שקל, סכום נמוך יחסית בהתחשב באורכם של ההליכים, וזאת לנוכח הפער העצום בין סכום התביעה לבין הסכום שנפסק.
שלוש הנתבעות חויבו בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד של 80 אלף שקל עקב הגשת הודעות צד שלישי שנדחו.
* עו"ד ענת באור פרל עוסקת בתחום התכנון והבנייה
** הכותבת לא ייצגה בתיק
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין