י.ש.ר.ש. תחנות בע"מ ואח' נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה אצבע הגליל ואח'

נגד

צדדי ג'

1. שמחה חנה רולנד עפרון 2. נגה וימן 3. תמר אייזנברג 4. נילי גילון ע"י ב"כ עוה"ד רן פירון ועו"ד אורלי בן צור ממשרד עוה"ד מ. פירון ושות' 5. ליהי חנוך 6. מאיר עפרון 7. רן עפרון ע"י ב"כ עוה"ד אגמון ושות' 8. גדעון לשץ 9. גל לשץ 10. תום לשץ ע"י ב"כ עוה"ד תמי חן לויט ממשד עוה"ד אלקס, אשר ושות' 11. אבישי טאוב 12. אבישי טאוב תכנון אדריכלי ובנוי ערים בע"מ ע"י ב"כ עוה"ד גרוס, אורעד, שלימוץ ושות' 13. ינון תכנון ייעוץ ומחקר ע"י ב"כ עוה"ד אשכנזי ועו"ד זמיר ממשר עוה"ד לויתן, שרון ושות'

 

<#2#>

 

 

בפניי תביעה כספית, שהוגבלה על פי האמור בה לסכום של 10 מיליון ₪ מטעמי אגרה, שהגישה התובעת, י.ש.ר.ש תחנות בע"מ (להלן: "התובעת" או "ישרש"), בגין נזקים שונים שנגרמו לה, לטענתה, עקב התרשלות הנתבעות.

 

עובדות שאינן שנויות עוד במחלוקת

 

1. ישרש היא חברה פרטית שבבעלות רם שוחטוביץ, אשר עוסקת בבניית והקמת תחנות תדלוק. ביום 17/7/00 נחתם בין ישרש לבין בני משפחת עפרון, צבי עפרון, שמואל עפרון, עזרא עפרון ומאירה קינן (להלן יכונו יחדיו "בני משפחת עפרון" או "המוכרים"), הסכם מכר מקרקעין שלפיו רכשה ישרש מאת המוכרים את זכויותיהם בחלקות 11 – 14 ובחלקה 22 בגוש 13950, הכלולים בתוכנית מפורטת ג/8927, לצורך הקמת תחנת תדלוק (שטח זה יכונה להלן: "שטח תחנת הדלק").

 

2. שטח תחנת הדלק נמצא מזרחית לראש פינה ולכביש מס' 90, ומפרידה בינו לבין תוואי הדרך רצועת מקרקעין ברוחב של 17 מטר, וזאת בהתאם לתוכנית מפורטת ג/3626 שיזמה הנתבעת מס' 3, החברה הלאומית לדרכים בע"מ (להלן: "מע"צ"), ושקיבלה תוקף כבר בשנת 1989 (תוכנית ג/3626 תכונה להלן: "תוכנית כביש 90" או "ג/3626"). מטרת תכנית כביש 90 הייתה קביעת תוואי הכביש במקטע הכביש העובר כאמור מזרחית לראש פינה.

 

3. בשנת 1995 או בסמוך לפני כן, יזמו המוכרים או מי מהם תכנית מפורטת ג/8077 שמטרתה בהתאם לתקנונה "פיתוח השטח הנמצא מזרחית לראש פינה כמרכז בריאות, תיירות, נופש וספורט ..." (תוכנית זו תקרא להלן: "תוכנית עפרון" או "ג/8077"). בהתאם לאמור בתוכנית זו, היא חלה על שטח תחנת הדלק ועל חלקות רבות אחרות הסמוכות לאותו שטח, אם כי היא לא נועדה לשנות את תכנית כביש 90 או את תוואי כביש 90. על אף האמור, בתשריט של תוכנית עפרון (ג/8077) הוזז תוואי כביש 90 כ- 14 מטר מזרחה, באופן שהותיר רצועת קרקע ברוחב של 3 מטר שמפרידה בין שטח תחנת הדלק לבין התוואי המזרחי של כביש 90. בהקשר זה ראוי לציין, כי המצב המוצע באותה תכנית שלפיו הוצג שטח תחנת הדלק במרחק של 3 מטר בלבד מתאווי הכביש הוא גם המצג שהוצג בתשריט כאילו משקף את המצב הקיים על אף שבתוכנית כביש 90, שטח תחנת הדלק נמצא במרחק של כ- 17 מטר מתוואי הכביש. על אף הטעות שנפלה בתכנית עפרון תכנית זו אושרה וקיבלה תוקף בשנת 1996.

 

4. לאחר שתוכנית עפרון (ג/8077) אושרה, יזמו המוכרים או מי מהם תוכנית מפורטת נוספת (ג/8927) לשינוי תוכנית עפרון, שמטרתה היא שינוי הייעוד במקרקעין עליהם היא חלה, ממרכז בריאות תיירות וספורט לתחנת דלק (תוכנית זו תקרא להלן: "תוכנית תחנת הדלק" או "ג/8927"). בתוכנית זו שוב הוזז תוואי כביש 90 מזרחה, באופן ששטח תחנת הדלק הוצמד לתוואי כביש 90, וזאת על אף שבהתאם לתוכנית הכביש, מפרידה בין שטח תחנת הדלק לתוואי הכביש רצועת מקרקעין ברוחב של 17 מטר ועל אף שבתוכנית עפרון (ג/8077) מפרידה בין שטח תחנת הדלק לתוואי הדרך רצועת מקרעין ברוחב 3 מטר. גם בתוכנית תחנת הדלק, כמו גם בתוכנית עפרון, המצב המוצע שלפיו שטח התחנה נושק לתוואי הדרך, הוצג בתשריט כמשקף גם את המצב הקיים, על אף שאין הדבר כך. תכנית זו אף היא אושרה וקיבלה תוקף בשנת 2001.

 

5. בעקבות אישור תוכנית 8972, הגישה ישרש בקשה להיתר בנייה לבניית תחנת דלק בשטח תחנת הדלק אותו רכשה כאמור ממשפחת עפרון, ובקשתה זו אושרה והונפק לה ביום 30/7/02 היתר בניה שמספרו מסתיים בספרות 221. בהתאם לדוחות שערך מבקר בנייה מטעם הוועדה המקומית לתכנון ובנייה אצבע הגליל (נספח 10 לתצהירו של רם שוחטוביץ), בניית תחנת הדלק החלה בחודש 2/03 ונמשכה עד חודש 8/03.

 

6. ביום 3/6/03 שלחה עו"ד שרגיל בשמה ובשם רינה רובינשטיין, גאולה גולדברג, עדי רובינשטיין, דרור רובינשטיין ומודי רובינשטיין (להלן: "הבעלים של הרצועה המפרידה" או "בעלי הקלינים"), מכתב לישרש שלפיו הודיעה עו"ד שרגיל, כי מרשיה והיא הם הבעלים של מקרקעין הידועים כחלקות 64-48 ו- 66 בגוש 13945, אשר מפרידים בין שטח תחנת הדלק לבין כביש 90, וכי דרכי הגישה והיציאה לתחנה עוברות במקרקעין שלהם. עוד נטען במכתב, כי בכוונת הבעלים של הרצועה המפרידה (להלן: "הרצועה המפרידה" או "הקלינים") לגדר את המקרקעין שבבעלותם. בהתאם לכך, נדרשה ישרש על ידי בעלי הרצועה המפרידה לסלק את ידה מאותם מקרקעין ולהימנע מלהיכנס אליהם. בנוסף למכתב שנשלח לתובעת, שלחה עו"ד שרגיל ביום 10/6/03 מכתב למהנדסת הוועדה המקומית, גב' מיכל אמיתי, שבו היא מציינת כי בבקשה להיתר נפלה טעות עת צויין כי מדובר בהיתר הנוגע למקרקעין בגוש 13950, בעוד שהבקשה להיתר וההיתר התייחסו לחלקות בגוש 13945 שבבעלות מרשיה. בתגובה למכתב זה השיבה מהנדסת הוועדה במכתב מיום 23/6/03, כי בהתאם לתכנית המפורטת ג/8927 מגרש תחנת הדלק גובל בכביש, וכי המקרקעין שבעלי הרצועה המפרידה טוענים לבעלות בהם אינם גובלים בכביש, אלא מהווים חלק מהכביש.

 

7. בהמשך התנהלה חלופת מכתבים בין עו"ד שרגיל כמי שמייצגת את בעלי הקלינים לבין הוועדה המקומית ומע"צ, בה עמדה עו"ד שרגיל על טענתה, כי קיימת רצועת מקרקעין אשר מפרידה בין שטח תחנת הדלק לבין כביש 90 וכי רצועה זו היא בבעלות מרשיה. במכתבים אלה פירטה עו"ד שרגיל את הפגמים והטעויות שנפלו באישור תכנית ג/8927, את העובדה שהמצב הקיים שהוצג בתשריט הינו שגוי ואינו תואם את המציאות, את העובדה שנספח התנועה שצורף לתוכנית תחנת הדלק אינו תואם את התשריט המוצע בתוכנית עצמה ואינו תואם את התשריט שכביכול משקף את המצב הקיים. עוד טענה עו"ד שרגיל במכתבים אלה, כי מתשריט ההפקעה שקיבלה ממע"צ עולה בבירור, כי דרכי הכניסה והיציאה מהתחנה עוברות במקרקעין שבבעלות מרשיה שמעולם לא הופקעו ולא היוו חלק מכביש 90. בתגובה למכתבים אלה השיבה מהנדסת הוועדה המקומית במכתב מיום 21/7/03, כי התוכנית אושרה לאחר שמע"צ אישרה את התכנית ולאחר שתואמו עמה דרכי הכניסה והיציאה מהתחנה ועל כן, יש לפנות אליהם בהקשר זה. בתשובה לפניית עו"ד שרגיל ומכתבה של הועדה המקומית טענה מע"צ במכתב תשובה החתום בידי רון שובל (תאריך לא ברור), כי המקרקעין ברצועה המפרידה הופקעו על ידה ביחד עם הפקעת המקרקעין לצורך סלילת כביש 90, וכי הם אינם נכללים בתוכנית תחנת הדלק, אלא בתוכנית דרך 90, ומהווים חלק מהמקרקעין שהופקעו לצורך כביש 90.

 

8. אין עוד מחלוקת, כי טענותיה של עו"ד שרגיל במכתבים השונים ששלחה לגורמים השונים (הוועדה המקומית לתכנון ובניה ומע"צ) היו נכונות ומדוייקות, שכן וכאמור לעיל, תוכנית עפרון ותוכנית תחנת הדלק אושרו על אף שנפלו בהן פגמים וטעויות חמורות, עת הוצג שטח תחנת הדלק בתוכנית עפרון במרחק של 3 מטר בלבד מתוואי כביש 90 ואילו בתוכנית תחנת הדלק, הוצג שטח זה כאילו הוא נושק לתוואי כביש 90, על אף שבהתאם לתוכנית כביש 90 (ג/3626), שמעולם לא בוטלה או שונתה, ובהתאם לתשריט ההפקעה, הפרידה בין שטח תחנת הדלק לבין תוואי כביש 90 רצועת קרקע ברוחב של 17 מטר. אין עוד מחלוקת גם, כי רצועה זו מעולם לא הופקעה והיא נותרה בבעלות מרשיה של עו"ד שרגיל. בהקשר זה יש לציין, כי המקרקעין ברצועה המפרידה היו רשומים אותה עת על שם קק"ל, אך אין מחלוקת כי הם נרכשו על ידי מרשיה של עו"ד שרגיל, עוד בשנות ה- 60 של המאה הקודמת.

 

9. נוכח התשובות הלא נכונות והלא מספקות שניתנו לעו"ד שרגיל בתשובה למכתביה השונים, הגישו בעלי הקלינים עתירה מנהלית לבית משפט זה לביטול תוכנית תחנת הדלק (ג/8927) ולביטול היתר הבניה 221 שניתן על ידי הוועדה המקומית מכוח אותה תוכנית. עתירה זו התבררה בפני כב' השופט האשם ח'טיב במסגרת תיק עת"מ 246/03. בתשובה שהגישו לעתירה לא טענו מע"צ והוועדה המחוזית ששטח הרצועה המפרידה הופקע, אך לטענתם שילמה מע"צ לבעלים פיצויים העולה על שווי החלקים שהופקעו וכי פיצוי זה כלל פיצוי בגין המקרקעין ברצועה המפרידה ומשכך רכשה מע"צ זכויות שביושר במקרקעין אלה על אף שלא הופקעו. התובעת כאן, שהייתה אחת המשיבות בעתירה, טענה בהסתמך על טענות מע"צ, כי שטח הקלינים הופקע ביחד עם ההפקעה לצורכי כביש 90 או שמע"צ רכשה בו זכויות לאחר ששילמה לבעלים פיצויים בגין כל שטח המקרקעין. עוד טענה התובעת בתשובתה לעתירה, כי היתר הבניה אינו חל על המקרקעין שבמחלוקת והוא מאפשר ביצוע עבודות בניה בשטח תחנת הדלק בלבד. הוועדה המקומית טענה מצידה, כי מדובר במחלוקת בין העותרים לבין מע"צ בשאלה אם הופקעו המקרקעין ברצועה המפרידה ואם שולמו להם פיצויים בגין הפקעתם. לטענת הוועדה המקומית בתשובתה לעתירה, בין אם הופקעו המקרקעין שבמחלוקת ובין אם לאו, "מכיוון שהחלקות נמצאות בתחום של דרך 90, ואף אם לא הופקעו, כטענת העותרים, הרי שצריך להפקיעם, והשאלה הרלבנטית היא שאלת גובה הפיצוי הכספי, אם בכלל נותרה חבות כזו לאור טענת מע"צ". בהמשך ולאחר בדיקות נוספות שביצעו, הודיעו מע"צ והוועדה המחוזית לבית המשפט שדן בעתירה המנהלית, כי "אין בידי מע"צ כיום מסמכים על בסיסם ניתן לקבוע כי אכן שולמו פיצויים בגין כל הקלין בכל החלקות (הכוונה למקרקעין ברצועה המפרידה – ע.ט). אשר על כן, משתנה עמדת מע"צ מהאמור בכתב תשובתה ואין היא טוענת בעתירה זו כי רכשה זכויות בקלין". בהודעה זו אישרו הועדה המחוזית ומע"צ, כי תשריט התכנית לקוי בכך שהוא ממקם את שטח תחנת הדלק על גבול הדרך על אף קיומה של רצועה מפרידה. על כן, הותירו מע"צ והוועדה המחוזית את "ההחלטה בדבר הסעד המתאים במקרה דנן, בשים לב למכלול הנסיבות וההלכה הפסוקה" לשיקול דעת בית המשפט. בהודעה שהגישה בעקבות הודעתן של מע"צ ושל הוועדה המחוזית, טענה הוועדה המקומית כי אין מקום לביטול תוקף התכנית והיתר הבניה לאחר שבניית תחנת הדלק הושלמה.

 

10. על אף הטעויות והליקויים שנפלו בתוכנית ג/8927, דחה השופט ח'טיב בפסק דין שניתן על ידו ביום 8/6/04, את העתירה מחמת שיהוי ניכר בהגשתה. בנוסף לשיהוי בהגשת העתירה קבע השופט ח'טיב כחלק מהנימוקים לדחיית העתירה כי "לרשות העותרים סעד חלופי הקשור לשימוש במקרקעין, סעד זה נתון לסמכותו של בית משפט אחר", ולפיכך אין הצדקה למתן הסעד המבוקש בעתירה שעניינו, כאמור, ביטול תוכנית תחנת הדלק (ג/8927) והיתר הבניה מס' 221 שניתן מכוחה.

 

11. לאחר שהעתירה נדחתה, הגישו בעלי המקרקעין ברצועה המפרידה בשנת 2004, תביעה לבית משפט השלום בקריית שמונה, בגדרה עתרו, בין היתר, למתן צו מניעה קבוע האוסר על ישרש או על מי מטעמה להכשיר דרכי גישה במקרקעין שבבעלותם, להיכנס למקרקעין ולבצע בהם כל פעולה שהיא. עוד עתרו בעלי הרצועה למתן צו פינוי וסילוק יד מאותם מקרקעין והשבתם לידיהם כשהם נקיים מכל אדם וחפץ. ההליכים בתביעה זו נמשכו מספר שנים, עד חודש 7/07, במהלכם נשמעו ראיות ונחקרו עדים רבים.

 

12. במקביל להליכים שהתנהלו במסגרת תביעת הפינוי בבית משפט השלום בקריית שמונה כאמור לעיל, יזמה ישרש בתחילת שנת 2007 עתירה לבית המשפט לעניינים מנהליים בנצרת, בגדרה עתרה למתן פסק דין הצהרתי הקובע, כי הכרזת ההפקעה הנוגעת לכביש 90, מקטע עוקף ראש פינה חלה גם על הרצועה המפרידה בין שטח התחנה לתוואי הכביש. עוד עתרה ישרש במסגרת עתירתה, למתן פסק דין הצהרתי הקובע, כי מבחינה תכנונית, ועל פי תכנית ג/8927, שטח תחנת הדלק משיק וגובל בתוואי הדרך המיועד להפקעה, וכי אין רצועה מפרידה בין שטח תחנת הדלק לתוואי הכביש. לחילופין עתרה ישרש למתן צו המורה לוועדה המקומית, לוועדה המחוזית, למע"צ ולשר התחבורה להפקיע או להשלים הפקעת המקרקעין ברצועה המפרידה, לטענתה על מנת לאפשר לציבור להיכנס לתחנה ולצאת ממנה דרך כביש 90. בנוסף לאמור לעיל, וכפועל יוצא מהסעדים הקודמים, עתרה ישרש למתן צו המורה לוועדה המקומית להנפיק לה טופס 4 לתחנה. עתירה זו התבררה בבית משפט זה במסגרת עת"מ (נצ') 1034/07, בפני השופטת נחמה מוניץ.

 

13. במסגרת ההליכים שהתקיימו בעתירה נ"ל, הגיעו הצדדים להסכמה שלפיה, תרכוש ישרש את המקרקעין ברצועה המפרידה, והמחלוקת באשר לשווי המקרקעין ובאשר לסכום שיהיה על ישרש לשלם תמורתם, תוכרע על ידי בית המשפט על דרך הפשרה, בהתאם לסעיף 79א' לחוק בתי המשפט. עוד הוסכם בין הצדדים, כי העתירה נגד הוועדה המקומית, הוועדה המחוזית, מע"צ ונגד מדינת ישראל – שר התחבורה, תימחק כאשר התובעת שומרת לעצמה את כל הטענות שיש לה נגד משיבים אלה.

 

על יסוד הסכמת הצדדים, קבעה השופטת מוניץ בפסק דין שניתן על ידה ביום 20/5/07, כי על ישרש לשלם לבעלי הקלינים סכום בשקלים השווה לסך 165,000 דולר של ארה"ב. בהתאם לכך שילמה ישרש סכום זה והזכויות במקרקעין עברו אליה. נוכח הסכמה זו ופסק הדין שניתן בעתירה המנהלית, התייתר הצורך בהמשך ההליכים בתביעת הפינוי שהוגשה לבית משפט השלום בקריית שמונה והליך זה נמחק.

 

14. ביום 2/7/07, כחודש וחצי לאחר שרכשה את המקרקעין ברצועה המפרידה בהתאם לפסק הדין שניתן בעתירה המנהלית כאמור לעיל, ניתן לתובעת טופס 4 להפעלת התחנה. בין ישרש לבין הוועדה המקומית נטושה מחלוקת קשה, כפי שיפורט בהרחבה בהמשך, באשר לעיתוי הנפקות טופס 4. לטענת ישרש, הוועדה המקומית עיכבה את הנפקת טופס 4 שלא כדין ומשיקולים זרים וזאת מחמת חששה מבעלי המקרקעין ברצועה המפרידה ומחמת חששה שאלה יגישו נגדה תביעה. הוועדה המקומית טענה מנגד, כי לא הונפק טופס 4 בשל חריגות בניה שביצעה ישרש בניגוד להיתר, לרבות ביצוע חציבה, חפירות ועבודות בניה במקרקעין גובלים ללא קבלת הסכמת בעליהם. כאמור, למחלוקת זו אדרש בהרחבה בהמשך.

 

התביעה והצדדים לה

 

15. ישרש הגישה את תביעתה נגד הוועדה המקומית לתכנון ובניה, נגד הוועדה המחוזית לתכנון ובניה ונגד מע"צ, בטענה כי הן התרשלו, בין היתר, בבדיקת ואישור תכנית תחנת הדלק (ג/8927). לטענתה, עת החליטה לרכוש ממשפחת עפרון את שטח תחנת הדלק, היא הסתמכה על תכנית ג/8927 שאושרה קודם לכן ושעל פיה, שטח תחנת הדלק גובל בתוואי הדרך. לטענתה, על סמך תכנית זו הגישה את הבקשה להיתר, קיבלה היתר ואף בנתה את התחנה בהתאם להיתר ועל בסיס העובדה, שעולה מתכנית ג/8927, ששטח תחנת הדלק גובל בתוואי הכביש. עובדה זו התבררה לה כלא נכונה רק בשנת 2003, לאחר שהתחנה כבר הייתה בנויה, עת פנו אליה בעלי המקרקעין ברצועה המפרידה, וטענו כי דרכי הגישה לתחנה וממנה עוברות במקרקעין שבבעלותם. לטענת ישרש, עקב התרשלות הנתבעות כמתואר לעיל, נגרמו לה נזקים כבדים, אשר נאמדו על ידה בסך 11,475,000 ₪. כאמור, מטעמי אגרה העמידה ישרש את תביעתה על סך 10,000,000 ₪.

 

16. הנתבעות הגישו כתבי הגנה בהם כפרו באחריותן לנזקי התובעת. הן אף הגישו הודעות לצדדים שלישיים נגד יורשי משפחת עפרון שמכרו את שטח תחנת הדלק לתובעת בטענה, כי הם הציגו בפני ישרש ובפני הוועדות מצג שווא שכביכול השטח שמכרו לתובעת גובל בתוואי כביש 90, על אף שאין המצב כך. כמו כן הוגשו הודעות לצדדים שלישיים נגד עורכי תכנית ג/8927 והבקשה להיתר 221, אבישי טאוב והחברה שבבעלותו - אבישי טאוב תכנון אדריכלי ובינוי ערים בע"מ ונגד ינון תכנון ייעוץ ומחקר בע"מ, בטענה כי היא ערכה את התשריט השגוי של תכנית ג/8927.

 

נוכח המחלוקת הסבוכה בשאלת החבות וריבוי הצדדים וטענותיהם, אדון תחילה בשאלת החבות ולאחר מכן, וככל שיימצא מי מהצדדים חב בנזקי התובעת, אדון בשאלת גובה הנזק, והקשר הסיבתי ובכל יתר הסוגיות הנוגעות לשאלת הנזק.

 

 

 

שאלת החבות

 

טענות התובעת

 

17. התובעת טענה בסיכומיה, כי שטח תחנת הדלק נרכש על ידה לאחר שתכנית ג/8927 אושרה על ידי כל מוסדות התכנון הרלבנטיים, לרבות הוועדה המחוזית שאישרה אותה, הוועדה המקומית שהמליצה עליה ומע"צ אשר בדקה את התוכנית על כל היבטיה ונתנה את הסכמתה לאישורה. לטענתה, על כל אחת מהנתבעות הייתה מוטלת חובה לבדוק ולוודא, כי תכנית ג/8927 שהוגשה לאישורה תואמת תוכניות מקבילות קודמות רלבנטיות החלות על אותו שטח או על שטחים גובלים, לרבות תכנית כביש 90 (ג/3626) ותכנית עפרון (ג/8077). על אף חובה זו, הוכח כי הנתבעות לא עשו כן, לא בדקו את התכנית, לא השוו אותה לתוכניות קודמות, ואישרו אותה על אף שהתשריט היה שגוי ולא תאם את המציאות ואת התוכניות הקודמות. לטענת התובעת, מדובר ברשלנות רבתי העולה כדי פזיזות ואדישות של ממש, שעה שהוכח כי די היה להביט בשלוש התוכניות בעין בלתי מזוינת כדי לעמוד על ההבדלים ביניהן ועל אי ההתאמה של תוכנית ג/8927 לתוכניות הקודמות.

 

18. ישרש מאשרת כי תכנית ג/8927 פורסמה למתן תוקף רק בחודש 5/01, לאחר שכבר רכשה את המקרקעין, אך לטענתה, היא הייתה יכולה להסתמך עליה, הן מאחר שמוסדות התכנון הציגו בפני רם שוחטוביץ מטעמה, שמדובר בתכנית מאושרת ותקפה שיש לפעול על פיה עוד קודם לפרסומה במאי 2001, הן מאחר שלא קרה דבר בין המועד שבו אושרה התכנית בשנת 2000, לבין מועד פרסומה למתן תוקף והן מאחר שגם לאחר שאבישי טאוב, האדריכל מטעם ישרש, התריע על קיומה של הרצועה המפרידה בשנת 2001, חזרו הנתבעות על עמדתן "שהכל בסדר", שאין רצועה מפרידה וששטחי הקלינים הופקעו ומהווים חלק מכביש 90.

 

19. ישרש המשיכה וטענה, כי על אף שבניית התחנה הושלמה כבר בחודש 8/03, סירבה הוועדה המקומית לתכנון ובניה שלא כדין להנפיק לה טופס 4, ומנעה בכך את פתיחת התחנה ללא כל הצדקה. הוועדה המקומית אף עיכבה מתן היתר לשינוי מבנה הקירות התומכים בתחנה שמהנדסת הוועדה המקומית עצמה יזמה וזאת שלא כדין, אך ורק בשל הבעיה הקניינית שהתגלעה מול בעלי המקרקעין ברצועה המפרידה. לטענתה, מהנדסת הוועדה המקומית ומהנדס המועצה המקומית ראש פינה, מר ציון אילוז, התחייבו, במעמד העלאת הבקשה שלהם לשינוי מבנה הקירות, כי היתר השינויים יינתן באופן מידי, ולא יגרום לעיכוב פתיחת התחנה. בניגוד להתחייבות זו, עיכבה הוועדה המקומית את מתן ההיתר במשך כארבע שנים, עד לאחר שהמחלוקת הקניינית בנוגע לרצועה המפרידה נפתרה. מתן היתר לשינוי מבנה הקירות ניתן לאחר שהוסרו מהבקשה להיתר מספרי החלקות ברצועה המפרידה, מבלי שנעשה כל שינוי מהותי בבקשת ההיתר, בתחנת הדלק או בשטח עליו הקומה התחנה. בענין זה הפנתה ישרש למכתב ששלחה הוועדה המקומית למבטחת שלה מיום 22/10/16 (ת/19), שבו היא מפרטת את הסיטואציה אליה נקלעה, ואשר מצד אחד היא עלולה להיתבע על ידי ישרש בשל אי יישום ההיתר שהנפיקה הוועדה, או על ידי בעלי המקרקעין ברצועה המפרידה שעלולים לטעון, כי ההיתר ניתן שלא כדין, על מקרקעין שבבעלותם ועל אף קיומן של תכניות סותרות. ישרש אף הפנתה לפסק הדין שניתן בהליך הפלילי שיזמה נגדה הוועדה המקומית ושבו נקבע בפסק דין חלוט, כי עומדת לה טענת הגנה מן הצדק, בין היתר מאחר שהוועדה עיכבה את מתן ההיתר לשינויים ואת טופס 4 שלא כדין משיקולים זרים. לטענתה, קביעות אלה מהוות השתק פלוגתא נגד הוועדה המקומית שהייתה צד לאותו הליך. ישרש טענה עוד, כי על אף שהומצאו לוועדה כל המסמכים המאפשרים מתן טופס 4, חזרה הוועדה שוב ושוב על דרישתה להמציאם מחדש על אף שכאמור מסמכמים אלה היו ברשותה. כך למשל, הוועדה דרשה כי תומצא לה הסכמת הבעלים של המקרקעין הגובלים לבקשה להיתר השינויים, על אף שאישור זה הומצא לוועדה כבר בשנת 2004. ישרש אף הפנתה להחלטת הוועדה מיום 16/5/05 שבה נדחתה הבקשה להיתר שינויים, כאשר אחד הנימוקים לדחיית הבקשה, קיומה של רצועה בבעלות פרטית שמפרידה בין שטח התחנה לכביש 90, עובדה שאף היא תומכת בטענתה כי הסיבה לעיכוב במתן ההיתר הייתה חששה של הוועדה מפני תביעה עתידית שתוגש נגדה על ידי הבעלים של הרצועה המפרידה. בהחלטה זו אף ציינה הוועדה שלא ניתן לתת היתר לשינויים "אלא במסגרת תכנית מפורטת מאושרת או הקלה ושימוש חורג בזמן". למרות האמור, בסופו של יום ניתנו היתר שינויים וטופס 4 ללא תכנית מפורטת וללא הקלה ושימוש חורג, לאחר שהבעיה הקניינית נפתרה. גם בעובדה זו רואה ישרש חיזוק לגרסתה שהוועדה סירבה להנפיק לה טופס 4 שלא כדין ומשיקולים זרים ולא ענייניים.

 

20. ישרש אף טענה להפרת חובות חקוקות הקבועות בחוק התכנון ובניה ותקנות התכנון ובניה (בקשה להיתר, תנאיו ואגרות). בין היתר הפרה הוועדה המקומית את הוראות סעיף 145 לחוק התכנון ובנייה ואת הוראות תקנה 2 (ג)(ז) לתקנות התכנון ובניה, שעניינן מתן היתר בניה. הוועדה המחוזית הפרה על פי הנטען את חובתה לפי סעיף 28 לחוק התכנון ובניה, המקנה לה סמכות לפקח על הוועדה המקומית ולעשות את הדרוש למילוי התפקידים המוטלים עליה לפי חוק. הועדות המחוזית והמקומית, הפרו, לטענת ישרש, גם את חובתן לפי סעיף 70 לחוק התכנון ובניה משלא קבעו, כי יוקנו לישרש רצועות הקרקע המצויות בין התחנה לבין כביש 90.

 

טענות הוועדה המקומית

 

21. הוועדה המקומית טענה, כי המהנדס מטעם התובעת, מר אבישי טאוב, הטעה את מוסדות התכנון עת הגיש את התכנית ג/8927 והציג מצג שווא ומטעה שלפיו המקרקעין ברצועה המפרידה נכללים בתוואי הכביש וששטח תחנת הדלק, אותו רכשה ישרש ממשפחת עפרון, גובל בתוואי הכביש. טאוב אף הטעה את הוועדה המקומית עת הגיש את הבקשה להיתר (ת/22), על אף שבאותה עת כבר היה מודע לטעות שנפלה בתכנית תחנת הדלק ולעובדה כי בין שטח תחנת הדלק לתוואי הכביש מפרידה רצועת קרקע שלא הופקעה. הוועדה המקומית הוסיפה וטענה, כי עובדת קיומה של רצועה מפרידה כאמור היתה ידועה אף לתובעת עצמה ולבעל המניות שלה מר רם שוחטוביץ, עוד לפני הגשת הבקשה להיתר ולפני בניית התחנה, אך התובעת ונציגיה בחרו לעצום עיניים ולקדם את הבקשה להיתר ולא להודיע על כך למוסדות התכנון. בעניין זה הפנתה הוועדה המקומית לגרסה שהובאה בכתב תביעה שממנה עולה כי נודע לתובעת על קיומה של הרצועה המפרידה רק לאחר פניית הבעלים הפרטיים בשנת 2003, גרסה שהשתנתה לאחר שהמהנדס אבישי טאוב הגיש את כתב ההגנה מטעמו, אליו צורפו מכתבים ששלח לתובעת ולנציגיה לפני הגשת הבקשה להיתר שבהם הוא מתריע על קיומה של רצועת קרקע שמפרידה בין שטח תחנת הדלק לבין כביש 90. לטענתה, בעקבות מכתביו אלה של טאוב, העלתה התובעת גרסה מופרכת שלפיה, הנציגים שלה הודיעו למוסדות התכנון על אפשרות קיומה של רצועת קרקע מפרידה, אך מוסדות אלה טענו בפניהם, כי אין כל בעיה וכי התכנית המחייבת היא ג/8927 שלפיה שטח תחנת הדלק גובל בכביש 90.

 

22. הוועדה המקומית הוסיפה וטענה, כי ההיתר לבניית תחנת הדלק (מס/ 221) ניתן כדין ומכוח תכנית תקפה שלפיה שטח תחנת הדלק גובל בכביש 90. לטענתה, גם בהגשת הבקשה להיתר הטעתה התובעת והאדריכל מטעמה, מר אבישי טאוב, את הוועדה, עת לא הודיע לה על הסתירה בין הבקשה להיתר לבין תכנית ג/8927 ועל קיומה של רצועת קרקע שמפרידה בין שטח התחנה לכביש. הוועדה המקומית אף הפנתה לעדותו של אבישי טאוב אשר העיד, כי הוא הגיש את הבקשה להיתר על אף שהיה מודע לבעיה ולקיומה של רצועה מפרידה, לטענתו, מאחר שהוא לא האמין שהוועדה תאשר את הבקשה. בנסיבות אלה, האחריות הבלעדית לנזקים הנטענים מוטלת על התובעת והאדריכל מטעמה, אשר התעלמו מקיומה של הרצועה המפרידה, והגישו את הבקשה להיתר על אף שידעו שהבקשה אינה תואמת את תכנית ג/8927 ועל אף שידעו על השגיאה שנפלה בתכנית זו.

 

23.באשר לבקשה להיתר שינויים, טענה הוועדה המקומית, כי בקשה זו נועדה להסדיר עבודות שבוצעו בחריגה על חלקה סמוכה. הוועדה המקומית כפרה בטענת התובעת, כי היוזמה להגשת בקשה זו הייתה של מהנדסת הוועדה ושל מהנדס המועצה וטענה, כי מדובר בטענה בעלמא שכלל לא הוכחה. בקשה זו נדחתה בהחלטה מיום 16/5/05, בין היתר מאחר שהמבוקש לא תאם את ייעוד המקרקעין. בעקבות החלטה זו הגישה התובעת ערר לוועדת ערר מחוזית, אך ביקשה לדחות את הדיון בו עד לפתרון המחלוקת הקניינית מול הבעלים של המקרקעין ברצועה המפרידה. ועדת הערר דחתה את הבקשה לדחיית הדיון תוך שהיא מבהירה, כי אין קשר בין ההליכים הקניינים ובין ההליכים התכנונים. בעקבות החלטה זו משכה התובעת את הערר בנימוק שהוא אינו מפורט דיו. כשנה לאחר מכן, הגישה התובעת בקשה מעודכנת ומתוקנת להיתר שינויים. ביום 26/11/06 דחתה הוועדה התנגדויות שהוגשו לבקשה וביום 20/6/07 ניתן לתובעת היתר שינויים (מס' 226). כשבועיים לאחר מכן, קרי ביום 2/7/07 ניתן לתובעת טופס 4. נוכח כל האמור, ביקשה המשיבה 1 לדחות את טענות התובעת שכביכול הטיפול בבקשת השינויים התעכב משיקולים זרים ובשל חששה מפני תביעה עתידית שאיימו בעלי הרצועה בהגשתה.

 

24. באשר לעיכוב במתן טופס 4, טענה הועדה המקומית, כי הבקשה לקבלת טופס 4 הוגשה רק ביום 31/8/06, וכי טענתה שהגישה בקשה לקבלת טופס 4 בשנת 2003 לא נתמכה בכל ראיה מצידה. נטען עוד, כי בהתאם לסעיף 157 א (ה1) לחוק התכנון ובניה, טופס 4 יינתן רק לאחר שיובהר כי הבניה תואמת תכנית מאושרת נושא היתר הבניה, מבחינת הצורה האדריכלית ומבחינת אחוזי הבניה. נוכח האמור, נדרשה התובעת להוציא היתר בניה לשינויים שביצעה ומשניתן היתר כאמור, הונפק טופס 4 כשבועיים לאחר מכן. הוועדה המקומית הוסיפה וטענה, כי יתר האישורים הדרושים למתן טופס 4 הומצאו לה בשנת 2006 ולא במועד מוקדם יותר כנטען על ידי התובעת. בהקשר זה כפרה הוועדה המקומית בטענת התובעת, כי אישורים שהמציאה לה בשנת 2003 ו- 2004 למתן טופס 4 נעלמו מתיק הוועדה וכי התובעת נדרשה להמציאם שוב ושוב. הוועדה המקומית אף דחתה את טענת התובעת, כי מתן היתר השינויים (מס' 226) וטופס 4 התאפשרו רק לאחר שהוסדרה הבעיה הקניינית בנוגע לרצועה המפרידה. בעניין זה הפנתה הוועדה המקומית להחלטתה מיום 26/11/06 שבה אישרה את הבקשה להיתר בכפוף להשלמת תנאים, החלטה שניתנה מספר חודשים לפני הסדרת הבעיה הקניינית.

 

25. הוועדה המקומית הוסיפה וטענה, כי הייתה מוטלת על התובעת חובה למצות את ההליכים המנהליים בכל הנוגע לדחיית בקשת היתר השינויים ומתן טופס 4 ומשלא עשתה כן, אין היא יכולה לבוא בשלב מאוחר יותר בטרוניה כנגד הוועדה על כי החליטה כך או אחרת. לטענת הוועדה, הדרך הנכונה לביקורת שיפוטית בנושאים תכנוניים, שבהם קיים מסלול תקיפה מנהלי ישיר, היא בנקיטת הליך תקיפה ישירה, זאת בין היתר כיוון שבימ"ש במסגרת ההליך המנהלי רואה לנגד עיניו, בזמן אמת, את כל האינטרסים של כל בעלי העניין ואת כל השיקולים הצריכים לעניין. משלא פעלה התובעת במסלול התקיפה הישירה, אין לאפשר לה לעשות מקצה שיפורים, בחלוף כעשר שנים ממתן ההחלטות על ידה.

 

26. הוועדה המקומית טענה, כי אין בסיס לטענת התובעת שפסק הדין בהליך הפלילי מהווה השתק פלוגתא באשר לעיכוב באישור בקשת היתר השינויים ובמתן טופס 4. לטענתה, הפסיקה קבעה לאורך השנים, כי לא ניתן לטעון השתק פלוגתא מהליך פלילי להליך אזרחי. זאת, בין היתר, מאחר שכללי הראיות וסדרי הדין בשני תחומי המשפט שונים בתכלית.

 

טענות הוועדה המחוזית

 

27. הוועדה המחוזית טענה, כי הופרכה טענת התובעת שעל פיה היא הסתמכה על תכנית ג/8927 לעניין מיקום שטח תחנת הדלק ביחס לכביש 90 עת הגישה את הבקשה להיתר ובנתה את התחנה. לטענתה, תכנית ג/8927 פורסמה למתן תוקף בחודש 5/01, כאשר מעיון בבקשות להיתר שערך האדריכל טאוב מטעמה בשנת 2000 כבר מופיעה הרצועה המפרידה בין שטח תחנת הדלק לבין תוואי הכביש, ועובדת קיומה של הרצועה המפרידה לא הפריעה לתובעת ולמהנדס מטעמה לספח אותה כחלק מתחנת הדלק ולהמשיך בקידום תכנית ג/8927 לצורך פרסומה ומתן תוקף. הוועדה המחוזית הצטרפה לטענות הוועדה המקומית בכל הקשור לשינוי בגרסת התובעת באשר למועד שבו ידעה על קיומה של הרצועה המפרידה, כאשר בכתב התביעה טענה שנודע לה על כך רק בחודש 6/03 עם פנייתה של עו"ד שרגיל בשם בעלי הקלינים, גרסה שהשתנתה לאחר שהוגש כתב ההגנה על ידי אבישי טאוב אליו צורפו מכתבים מהם עלה, כי הוא הודיע לתובעת ולנציגיה על דבר קיומה של הרצועה המפרידה עוד לפני הגשת הבקשה להיתר.

 

על עובדת ידיעתה של התובעת והנציגים מטעמה בדבר קיומה של רצועה מפרידה ניתן ללמוד, לשיטת הוועדה המחוזית, מתשריט שהכין אבישי טאוב בשנת 1993 לבקשת משפחת עפרון (מוצג נ/37), שממנו עולה, כי כבר אז תוכננה תחנת דלק במקרקעין שרכשה התובעת, וכי קיימת רצועת קרקע מפרידה בין אותם מקרקעין לתוואי הדרך. זאת ועוד, להסכם המכירה שנכרת בין משפחת עפרון לבין התובעת צורף, על פי האמור בו, תשריט המראה את מיקום המקרקעין שנרכשו. משום מה, התובעת לא גילתה את התשריט ולא הגישה אותו, על אף שבמהלך עדותו של שוחטוביץ מטעמה, ניתנה לו הזדמנות להציגו. לטענת הוועדה המחוזית, אילו התובעת הייתה מגישה את התשריט היה מתברר כי השטח שנרכש אינו גובל בכביש, וכי קיימת רצועה שמפרידה בין המקרקעין שרכשה לבין תוואי הכביש. מסמך נוסף שמלמד כי התובעת ידעה על קיומה של הרצועה המפרידה הוא המוצג נ/3 הכולל שלוש סקיצות ששלח האדריכל אבישי טאוב לנציג התובעת אהרון פרידמן בשנת 2000, באשר לאפשרויות בניית תחנת הדלק. באחת הסקיצות רואים את הרצועה המפרידה ובסקיצה אחרת הם הועלמו. ממכתב ששלח פרידמן לטאוב בתגובה לסקיצות אלה עלה, כי מר פרידמן שוחח ודן עם שוחטוביץ באשר לאפשרויות השונות, ומכאן שגם שוחטוביץ וגם התובעת ידעו על קיומה של הרצועה המפרידה. הועדה המחוזית אף הפנתה לטיוטה הראשונה לבקשה להיתר (נ/12) החתומה על ידי ישרש ושוחטוביץ ואשר מראה בבירור שקיימת רצועה מפרידה. זאת, בנוסף למכתבים ששלח טאוב בשנת 2001 לתובעת ולנציגיה ושבהם התריע על דבר קיומה של רצועה מפרידה.

 

28. באשר לטענת התובעת, כי בעקבות מכתביו של טאוב היא פנתה לוועדה המקומית ולמע"צ במטרה לברר את הענין ונאמר לה שהרצועה הופקעה ומהווה חלק מתוואי הכביש, טענה הוועדה המחוזית, כי יש לדחות גרסה זו מכמה טעמים: ראשית, מדובר בהרחבת חזית, שכן גרסה זו כלל לא נטענה בכתב התביעה, שם טענה התובעת, כי ידעה על קיומה של הרצועה המפרידה רק בשנת 2003 עם פנייתה של עו"ד שרגיל בשם בעלי הקלינים. שנית, הגרסה הופרכה עת הוכח כי אין בה אמת. בהקשר זה הפנתה הוועדה המחוזית לסתירות שהתגלו בגרסאות שוחטוביץ באשר לפעולות שנעשו על ידו עת הודיע לו טאוב על קיומה של הרצועה המפרידה. עוד הפנתה הוועדה המחוזית לעדותו של אבישי טאוב שלפיה, לאחר שהתריע על קיומם של המקרקעין ברצועה המפרידה, ביקשו שוחטוביץ ופרידמן ממנו להגיש את הבקשה להיתר כפי שהיא.

 

29. באשר לטענות התובעת, כי הייתה מוטלת על הוועדה המחוזית והמקומית חובה להפקיע את המקרקעין המפרידים, טענה הוועדה המחוזית, כי אין זה מתפקידה או מסמכותה להפקיע שטחים מפרטיים למטרת תחנת דלק שאינה מטרה ציבורית. לטענתה, כל עוד לא הוסדרו הזכויות הקנייניות במקרקעין המפרידים, לא ניתן היה לאפשר לישרש לעשות בהם שימוש לצרכיה המסחריים.

 

טענות מע"צ

 

30. מע"צ טענה, כי לצורך סלילת כביש 90 במקטע עוקף ראש פינה היא יזמה את התכנית ג/3626 שמטרתה סימון הדרך באופן ספציפי והתאמת הייעוד של החלקות הרלבנטיות לשמש כדרך. תכנית זו נערכה על גבי מפת ההכרזה של החלקות המיועדות להפקעה בהתאם לצו משנת 1988, אשר מחיל את פקודת הדרכים ומסילות הברזל על דרך ברוחב של 50 מטר. תוואי הדרך בהתאם למפת ההכרזה עבר דרך חלקות שונות ובהתאם לכך הופקעו חלקים מאותן חלקות, כך שבהתאם לתשריט ההפקעה נותרו חלקי חלקות שלא הופקעו והם ממוקמים מחוץ לתחום ההפקעה ומחוץ לתחום הדרך. בין אם שולמו פיצויים בגין אותם חלקים שלא הופקעו ובין אם לאו, חלקות אלה נותרו בידי בעליהם המקוריים. מע"צ הוסיפה וטענה, כי אין בסיס כלשהו לטענת התובעת שהייתה מוטלת עליה חובה להפקיע את המקרקעין ברצועה המפרידה וכמה טעמים לדבר: ראשית, מע"צ אינה גוף מפקיע והיא מבצעת את החלטות הממשלה והשר שהם בעלי הסמכות להפקיע את המקרקעין. שנית, הפקעה הינה פעולה שלטונית שבה נוטל השלטון רכוש של הפרט לצרכי ציבור. על כן, פעולה זו נעשית באופן זהיר ביותר, כאשר הדין מחייב את השלטון להקפיד וליטול אך ורק את אותם שטחים הנחוצים להוצאתו אל הפועל של הצורך הציבורי. תחנת דלק היא עסק מסחרי לכל דבר ועניין. אכן, היא נועדה לשרת את המשתמשים בדרך, אך היא איננה בגדר "צורך ציבורי" ולא ניתן להפקיע מקרקעין לשם סלילת דרכי גישה אל תחנת הדלק וממנה.

 

31. מע"צ הצטרפה לטענות הוועדה המקומית והוועדה המחוזית באשר לידיעתה של התובעת בדבר קיומה של רצועה מפרידה. בהקשר זה הפנתה מע"צ לנ/3 (שלש הסקיצות שהעביר טאוב לאהרון פרידמן מטעם התובעת), לנ/12 הבקשה הראשונה להיתר שערך טאוב משנת 2000 ושחתומה על ידי רם שוחטוביץ וכן למכתביו של אבישי טאוב בטרם הגשת הבקשה להיתר ושבהם הוא התריע על קיומה של רצועת קרקע מפרידה. מע"צ כפרה בטענת שוחטוביץ שבעקבות מכתביו של טאוב הוא פנה אליה וביקש לברר את מעמדם של המקרקעין וכי נאמר לו שהקלינים הופקעו ומהווים חלק מתוואי הדרך. לטענתה, לא הוצגה על ידי התובעת כל ראיה התומכת בגרסתה שהייתה פניה כאמור, והניסיון לקשור פניה זו לעמדה המאוחרת שהציגה מע"צ במסגרת ההליכים המשפטיים הראשונים שהתנהלו הוא חסר בסיס. לטענתה, העמדה שהציג מר רון שובל במכתב משנת 2003 (מוצג ת/1) שלפיה המקרקעין ברצועה המפרידה הופקעו נכתבה לאחר שהתחנה כבר הייתה בנויה ובטרם בוצעו כל הבדיקות והבירורים הדרושים.

 

דיון והכרעה

 

התרשלות הנתבעות באישור תכנית ג/8927

 

32. בהלכה הפסוקה נקבע זה מכבר, כי מוטלת על מוסדות התכנון, לרבות על הוועדה המחוזית לתכנון ובניה והועדה המקומית לתכנון ובניה, חובת זהירות מושגית כלפי הציבור, וכי על מוסדות אלה מוטלת החובה לצפות כי החלטות שגויות שלהם עלולות לגרום נזק. בע"א 196/90 ירמיהו עיני, חברה לבניין בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה קריות, פ"ד מז(2) 111, בעמ' 125, שבו נידונה שאלת קיומה של חובת זהירות מושגית על הוועדה המחוזית והמקומית, נקבע:

 

"סוגיה כזו (שאלת קיומה של חובת זהירות מושגית – ע.ט), על פי עובדות שונות במצקת, נידונה בע"א 324/82 עיריית בני ברק ואח' נ' רוטרברד ואח'. בעיקרון נקבע שם, כי ניתן לייחס חובת זהירות מושגית על רשויות אלה. זאת קובעים אנו בענייננו".

 

בע"א 4079/05 הועדה המקומית לתכנון ובנייה – שומרון נ' מעונה חברה לבניין בע"מ (11/11/10), שוב קבע בית המשפט העליון, כי מוטלת על רשויות התכנון חובת זהירות מושגית כלפי הפרט העלול להינזק מהחלטות שגויות שלהן. בהקשר זה נקבע:

 

"מוסד התכנון אחראי להפעיל את סמכויותיו הסטטוטוריות כראוי, ולפעול במסגרת הדין. אחריות זו אינה מצטמצמת לחובתו במישור הדין הציבורי. היא מתרחבת גם אל עבר אחריותו במשפט הפרטי כלפי פרט שהסתמך על היתר הבניה שניתן לו, פעל על פיו, שינה את מצבו לרעה וסבל נזק. מציאות זו יוצרת את ה"קרבה" הנדרשת בין צדדים אלה, המצדיקה הטלת חובת זהירות מושגית, על מוסד התכנון המעניק היתרים (ע"א 196/90 ירמיהו עיני חברה לבניין בע"מ נ' הועדה המקומית לתכנון ובנייה קריות, פ"ד מז(2) 111, 131; ענין לוי בע"מ 68) ...".

 

 

33. בענייננו, לוועדה המחוזית מוקנית הסמכות לאשר את תכנית המתאר שהובאה לפתחה, ואילו לוועדה המקומית מוקנית, בהתאם לחוק התכנון ובנייה, הסמכות לבדוק את התכנית ולהמליץ או שלא להמליץ על אישורה בפני הועדה המחוזית (סעיפים 61א'(ד) וסעיף 62 לחוק התכנון ובנייה). בהפעלת סמכויותיהן להמליץ על אישור התכנית (הועדה המקומית) ובאישור התכנית (הועדה המחוזית), מוטלת על הוועדות הללו חובה להפעיל סמכויות אלה כראוי ובמסגרת הדין. אחריות זו חלה כלפי הפרט העלול לעיין בתוכניות, להסתמך עליהן ולשנות את מצבו לרעה בהסתמך על אותן תכניות, בין על ידי רכישת המקרקעין עליהם חלה התכנית, בין על ידי תכנון מתחם כזה או אחר בהסתמך על האמור בתכנית ובין על ידי קבלת היתר בניה מכוח אותה תכנית מאושרת. כפי שנקבע בפרשת מעונה שהובאה לעיל, "מציאות זו יוצרת את ה-'קרבה', הנדרשת בין צדדים אלה, המצדיקה הטלת חובת זהירות מושגית על מוסד התכנון", כאשר הוא בא לאשר או להמליץ על תכנית מתאר.

 

34. במקרה דנן מוטלת על הועדה המחוזית והמקומית אף חובת זהירות קונקרטית כלפי התובעת להפעיל את סמכויותיהן בבדיקת תכנית ג/8927 ואישורה כראוי ועל פי הנדרש בדין. הועדה המקומית והמחוזית יכולות וצריכות היו לצפות, כי אם לא יפעילו את סמכויותיהן כראוי ויאשרו תכנית מתאר שגויה הסותרת תכניות מתאר קיימות ואינה מתיישבת עמן, עלול להיגרם לתובעת נזק, בהיותה הבעלים של המקרקעין עליהם חלה אותה תכנית מתאר.

 

35. הוא הדין באשר למע"צ. בהתאם לנהלי הועדה המחוזית, כאשר מוגשת לפתחה תכנית מתאר, מקומית או מפורטת, ותכנית זו משיקה לדרך דוגמת כביש 90 שהוא בסמכות מע"צ, מועברת התכנית לבדיקתה של מע"צ על מנת שזו תחווה דעתה באשר לתכנית ותביע את עמדתה אם היא מסכימה לתכנית, האם היא תואמת את תכנית הדרך, והאם דרכי הגישה לתחנה וממנה הן בטיחותיות ואינן מסכנות את המשתמשים בדרך. נהלים אלה מעוגנים בסעיף 62ב(ד) לחוק התכנון והבנייה, אשר מסמיך את מתכנן המחוז לקבל חוות דעת מכל גורם מקצועי כפי שימצא לנכון, בטרם יחווה את דעתו אם לאשר או לא לאשר את התכנית המוצעת. משהובאה תכנית כאמור לבדיקתה ואישורה, מוטלת על מע"צ החובה להפעיל את הסמכות שניתנה לה כראוי ובהתאם לסטנדרט סביר. אחריות זו חלה הן כלפי ועדות התכנון שיכולות להסתמך על האישור שמע"צ נתנה והן כלפי הפרט שיזם את התכנית והסתמך עליה. כפי שנקבע בכל הנוגע לוועדות התכנון, מציאות זו יוצרת את הקרבה בין מע"צ כבודקת ומאשרת את התכנית לבין הפרט אשר עלול להסתמך על אותה בדיקה ובהתאם לכך לשנות את מצבו לרעה. מכאן, קיומה של חובת זהירות מושגית על מע"צ.

 

36. במקרה דנן, מוטלת על מע"צ אף חובת זהירות קונקרטית כלפי התובעת להפעיל את סמכותה לבדוק את התכנית כראוי ובהתאם לסטנדרט התנהגות סביר. מע"צ יכולה וצריכה הייתה לצפות כי אם לא תבצע את הבדיקה כנדרש ותאשר תכנית שגויה, עלולות ועדות התכנון להיגרר אחר אותה טעות ובדרך שכזו, תאושר תכנית שגויה שעלולה לגרום נזק לפרט.

 

37. באשר להפרת חובת הזהירות, אין ספק כי הנתבעות הפרו את חובת הזהירות המוטלת עליהן עת אישרו את תכנית ג/8927, מבלי שבדקו את נכונות התשריט של התכנית וכלל לא השוו אותה לתכניות קודמות שחלות על אותם מקרקעין שתכנית זו באה להסדיר (תכנית ג/8077 ותכנית ג/3626). אילו הנתבעות היו מבצעות בדיקה פשוטה ביותר מול התכניות הקודמות הן היו מגלות, כי התשריט של התכנית באשר למצב הקיים ובאשר למצב המוצע הינו שגוי ואינו משקף את המציאות. בדיקה פשוטה זו, הכרוכה בהשוואת התכניות זו מול זו שנעשית אך בהסתכלות בעיין בלתי מזוינת, הייתה מביאה לגילוי הטעות ודחיית התכנית. לעניין זה התייחס המהנדס דורון כהן מטעם התובעת בעדותו, שם העיד:

 

"יש פה טעות קוליסאלית טעות גדולה, יש פה 17 מטר, זה לא טעות במדידה של 20 ס"מ, יש טעות לכאורה של הזזה של הכביש 17 מטר. מישהו היה צריך להתעורר במע"צ שהוא קיבל את התכניות, צריך להגיד זה לא כביש 90 ולא מתאים לתכניות ולהכרזה וכו'" (עמ' 20 לפרוטוקול, שורות 13-10).

 

באשר לתפקידה של הוועדה המקומית העיד מר דורון כהן:

 

"ש. תאשר לי שמעבר לזה היא (הוועדה המקומית – ע.ט) צריכה להסתכל על דברים נוספים. למשל, היא צריכה קודם לבדוק את המצב הקיים בלבד, צריכה להסתכל על המפה הזאת על המצב הקיים בלבד וצריכה להחליט איך זה משקף את המצב התכנוני הקיים.

ת. אמרתי את זה בחלק מהתשובות שנתתי, היו צריכים לסמן כאן את התכניות הגובלות ולבדוק אם המצב המוצג בתכנית המוצעת תואם את התוכניות הקיימות". (עמ' 28, שורות 1-6).

 

מר דורון כהן אישר בהמשך עדותו כי תכנית ג/8077 ותכנית ג/8927 לא התיימרו לשנות את תכנית כביש 90 (ג/3626), שתיהן אינן חלות על הכביש על פי האמור בהן, ואף על פי כן, שתי התכניות הזיזו את תוואי דרך 90 מזרחה; תכנית ג/8077 הזיזה אותו כ- 14 מטר וקירבה אותו עד כדי 3 מטר משטח תחנת הדלק ותכנית ג/8927 קירבה אותו עוד יותר והצמידה אותו לשטח תחנת הדלק. בשתי התכניות הוצג המצב המוצע כתואם את המצב הקיים, על אף שאין הדבר כך. כאמור, בדיקה פשוטה שהיו הנתבעות או מי מהן מבצעות והשוואת התכניות המוצעות לתכנית כביש 90, הייתה מגלה את השגיאות בשתי התכניות, ובכך היתה נמנעת התסבוכת התכנונית אליה נקלעו הצדדים.

 

38.גם המודד מר נג'יב חביב, שהגיש חוות דעת מטעם הנתבעות, אישר בחקירתו הנגדית, כי בדיקה רגילה ופשוטה של התכניות הייתה מביאה לגילוי הטעות, וכי הבדיקה שהוא עשה ושבעקבותיה עלה על הטעויות והשגיאות שנפלו בתכנית תחנת הדלק היא בדיקה רגילה, שלא חייבה שימוש באביזרים מיוחדים ובמיומנות מיוחדת. להלן הקטע הרלבנטי בעדותו של מר חביב בעניין זה:

 

"ש. אוקי, נכון, עכשיו, עכשיו, זו בדיקה שאתה עשית את זה, זו בדיקה מבחינתך מסובכת? מורכבת? יוצאת דופן? זה משהו שאתה עושה ביום אחד? איזה סוג בדיקה היית מגדיר את זה?

ת. רגילה, בדיקה רגילה" (עמ' 186, שורות 21-24).

 

39. מר אבנר סבג, מהנדס הוועדה המחוזית, אישר בעדותו בפני, כי תפקידה של הוועדה המקומית עת היא באה להמליץ על תכנית מפורטת בפני הוועדה המחוזית כולל, בין היתר, בדיקת התכנית מבחינה תכנונית והאם היא תואמת תכניות ארציות שחלות על המקרקעין הרלבנטיים, האם קיימות תכניות אחרות שחלות על המקרקעין, האם התכנית המוצעת משנה תכניות קיימות ואם כן, מה השינוי (עמ' 232, שורות 21-30, וכן עמ' 251, שורות 11-16 ועמ' 252, שורות 3-7). לצורך כך, מעסיקה הוועדה המקומית שתי בודקות תכניות שזה תפקידן וזאת בנוסף למהנדס הוועדה עצמו שגם הוא עושה את הבדיקות הללו, ואף מפקח על עבודת הבודקות (עמ' 233, שורות 13-15). מר סבג הוסיף ואישר בעדותו, כי אם הבודק מטעם הוועדה המקומית היה עולה על הטעות בתכנית המוצעת ג/8927, הוועדה לא הייתה מאשרת אותה והייתה עוצרת את התהליך (עמ' 256, שורות 5-7, עמ' 262, שורות 11-13). הוא גם אישר שניתן היה לעלות על הטעות מתוך הסתכלות בעין בלתי מזויינת על התכניות והשוואת האחת מול השניה (עמ' 259, שורה 32, עמ' 260 שורה 1, עמ' 257 שורות 13-20). מר סבג הוסיף ואישר, כי מדובר בטעות ברורה שרואים אותה מתוך עיון בתכניות (עמ' 260, שורות 12 ו- 22-23).

 

40. מטעם הוועדה המחוזית העיד מר רומן טביקמן, המשמש בתפקיד סגן מתכנן המחוז בוועדה המחוזית לתכנון ובניה מחוז צפון. בתצהיר עדותו הראשית הסביר מר טיבקמן, כי תפקידה של הוועדה המחוזית הוא בדיקת התכנית המוצעת מבחינה תכנונית והשוואתה "לתכניות מתאר ארציות, מחוזיות ומקומיות. כך למשל, במקרה זה נבדקה התאמת התכנית לתמ"א 18 – תכנית מתאר ארצית להקמת תחנת תדלוק. כך לדוגמא, נבדקת מגבלת מרחקים של התחנה המתוכננת לתחנות תדלוק קיימות, במרחק מאזור מגורים, מרחק מאזורים לבניני ציבור וכו'". בחקירתו הנגדית אישר מר טיבקמן, כי הוועדה המחוזית הייתה אמורה גם לבדוק את התכנית המוצעת והשוואתה לתכנית ג/8077 שבאה לשנותה. הוא אישר עוד, כי השוואת שתי התכניות מעלה, כי הן אינן תואמות וכי תוואי הכביש שהוצג כמצב קיים בתכנית ג/8927 אינו תואם את תוואי הכביש בתכנית הקיימת. הוא גם אישר כי גם תכנית עפרון (ג/8077) וגם תכנית תחנת הדלק אינן תואמות את תכנית כביש 90 (ג/3626). על אף האמור, סירב מר טיבקמן לאשר כי הוועדה המחוזית נכשלה בבדיקת התכנית המוצעת בטרם אישרה אותה, ונתן בעניין זה תשובות בלתי מתקבלות על הדעת שכביכול הטעות לא גולתה מאחר שלא ניתן לעלות עליה מתוך עיון בתכנית המוצעת עצמה (עמ' 377, שורות 26-29, עמ' 378, שורות 1-7).

 

התשובות שנתן מר טביקמן לא הניחו את הדעת וניכר היה כי הוא מנסה להגן על עמדתה של הוועדה המחוזית, גם במחיר של מתן תשובות לא מדויקות לשאלות שהופנו אליו ובמתן תשובות שאינן מתיישבות עם השכל הישר והיגיון הדברים. לפי גישתו של מר טביקמן, למרות שהבודק מטעם הוועדה אמור לבדוק את התאמת התכנית המוצעת לתכניות קיימות, הוא אינו משווה ביניהן, הוא אינו משווה בין המצב הקיים בתכנית הקיימת למצב הקיים בתכנית המוצעת, אינו בודק מה השינוי בגבולות התכנית ולמעשה הוא לא בודק דבר. תשובות אלה אינן מניחות את הדעת, בלשון המעטה. תשובות העד לא היו מניחות את הדעת, בלשון המעטה, גם בכל הקשור לבדיקת דרכי הגישה לתחנה והמרחק מכביש 90, כאשר מצד אחד טען, כי חשוב מבחינת הוועדה המחוזית לבדוק את דרכי הגישה לתחנה וממנה ומצד שני טען, כי הוועדה המחוזית אינה בודקת את המרחק של התחנה מהכביש. נוכח האמור נשאל העד כיצד התשובות שלו מתיישבות האחת עם השניה, והוא השיב: "כי מה שהוצג לו, הוצג לו על ידי עורך התכנית וגם על ידי המודד מטעמו, שבעצם ככה התכנית הוגשה" (עמ' 381, שורות 5-6). שוב, בהתאם לתשובה זו, מוטלת על הבודק חובה לעמוד על הטעות מתוך עיון בתכנית המוצעת עצמה וככל שהטעות אינה עולה מתוך התכנית עצמה, אין חובה שהוא יבחין בטעויות שנפלו בתכנית המוצעת העולות מתוך השוואתה לתכנית קיימת, גם אם מדובר בטעות בולטת לעין כמו במקרה דנן. עמדה זו לא ניתן לקבל, ויש בה כדי לבטל כליל את החובה המוטלת על הוועדה המחוזית לבדוק את נכונות התכניות המוגשות אליה והשוואתן עם תכנית אחרת.

 

מכל מקום, מר טביקמן אישר בהמשך עדותו כי אילו הבודק היה מבחין בטעות בתכנית המוצעת היה עוצר את התהליך, התכנית כפי שהוגשה לא הייתה מאושרת ומגיש התכנית היה נדרש לתקנה ולהתאימה לתכניות החלות על המקרקעין, לרבות תכנית ג/8077 ותכנית ג/3626 (עמ' 385, שורות 6-17, עמ' 386, שורות 16-31). הוא העיד עוד, כי גם הוועדה המקומית לתכנון ובניה מעסיקה בודקים מטעמה ואמורה לבדוק את התכנית המוצעת ואת התאמתה לתכניות קיימות (עמ' 400, שורות 4, 20-22). הוא הדין באשר לחובה המוטלת על מע"צ, ככל שמדובר בתכנית הגובלת בכביש שנמצא באחריותה (עמ' 402, שורות 22-28).

 

41. סיכומם של דברים, שלש הנתבעות התרשלו עת אישרו את תכנית ג/8927, מבלי לבדוק אותה ומבלי להשוותה לתכניות קודמות, לרבות לתכנית ג'8077 ולתכנית ג/3626. הן אף התרשלו עת אישרו את תכנית ג/8077 שנפלו בה שגיאות בולטות באשר למיקום כביש 90 יחסית למקרקעין שרכשה ישרש, מבלי להשוותה לתכנית ג/3626. אילו הנתבעות היו עושות בדיקה פשוטה של התכניות והיו משוות אותן לתכניות הקיימות, השגיאות בשתי התכניות היו מתגלות מתוך הסתכלות על התכניות בעין בלתי מזויינת. כאמור, מדובר בבדיקה פשוטה וזולה שאינה כרוכה בהשקעת משאבים יקרים.

 

הסתמכות התובעת על תכנית ג/8927 – האמנם?

 

42. סוגיה נוספת בעלת חשיבות רבה לצורך ההכרעה בשאלת החבות נוגעת לשאלה, האם התובעת ידעה לפי מתן ההיתר ולפני הקמת תחנת הדלק על קיומה של הרצועה המפרידה, וכיצד לעבודה זו, ככל שתיקבע, השלכה על שאלת החבות. כזכור, טענת התובעת היא שהתרשלותן של הנתבעות בבדיקת ואישור תכנית ג/8927 גרמו למצג שווא רשלני שלפיו שטח תחנת הדלק גובל בתוואי הכביש. על סמך מצג שווא זה, רכשה התובעת את המקרקעין, הגישה את הבקשה להיתר, קיבלה היתר ובנתה את תחנת הדלק.

 

43. אין ממש בטענת התובעת. בחינת הראיות לעומק מביאה למסקנה חד משמעית, כי התובעת רכשה את המקרקעין, קידמה את אישור תכנית ג/8927, הגישה בקשה להיתר, קיבלה היתר בניה ובנתה את תחנת הדלק, כאשר היא מודעת לאורך כל הדרך לעובדה שהשטח אותו רכשה ושעליו תכננה תחנת דלק אינו גובל בדרך, אלא נמצא במרחק מה ממנה. ברם, התובעת, אשר גמלה בליבה החלטה להקים תחנת דלק ויהא מה, ניסתה להשתלט על רצועת המקרקעין המפרידה בין השטח שהיא רכשה לבין כביש 90 מתוך סברה שמדובר במקרקעין בבעלות ציבוריות (קרן קיימת לישראל), כך שסלילת דרכי גישה לתחנה וממנה לא תעורר הדים ולא תמנע ממנה לבצע את תכניותיה.

 

44. הראיה הראשונה המלמדת, כי התובעת ובעלי המקצוע מטעמה ידעו על קיומה של רצועה מפרידה היא טיוטת תכנית להקמת תחנת דלק שהכין אבישי טאוב כבר בשנת 1993 עבור משפחת עפרון (מוצג נ/37). עיון בטיוטה זו מלמד, כי אבישי טאוב שהכין את הבקשה להיתר עבור התובעת בשנת 2000 ידע גם ידע, כי מפרידה בין שטח תחנת הדלק לבין הכביש רצועת מקרקעין, שאף מופיעה ומשורטטת בטיוטה משנת 1993. כבר אז וכפי שעולה מטיוטת תחנת הדלק, תוכננו דרכי הגישה לתחנה וממנה מתוך הרצועה המפרידה, על אף שהמקרקעין בתוך הרצועה אינם בבעלות משפחת עפרון ואינם מהווים חלק מהדרך. אמנם תכנית זו הוכנה על ידי המהנדס טאוב לבקשת משפחת עפרון, אך אותו מהנדס טאוב הוא שטיפל מטעם התובעת בבקשה להיתר להקמת תחנת הדלק.

 

45. ראיה נוספת התומכת במסקנה שהתובעת ידעה על קיומה של רצועה מפרידה היא חלופת המכתבים בין אהרון פרידמן מטעם התובעת לבין אבישי טאוב, המהנדס מטעם התובעת, הנוגעים להתייעצות ביניהם באשר לאופן תכנון תחנת הדלק בטרם הוגשה הבקשה להיתר (מוצגים נ/1 עד נ/4). במכתב ששלח אהרון פרידמן בשם התובעת לאבישי טאוב מיום 15/10/00 (מוצג נ/1) פורטו השירותים והעבודות שיהא על טאוב לבצע עבור התובעת והתמורה שהתובעת תשלם עבור שירותים אלה. במכתב נוסף ששלח פרידמן לטאוב ביום 17/10/00 (מוצג נ/2), ביקש פרידמן מטאוב להתחיל בעבודות בהקדם. בעקבות מכתבים אלה שלח טאוב לפרידמן, 3 סקיצות באשר לאפשרויות תכנון תחנת הדלק. באחת הסקיצות שורטטו גבולות תחנת הדלק וגבולות כביש 90 וניתן להיווכח בבירור, כי קיימת רצועת מקרקעין שמפרידה בין שטח התחנה לבין תוואי הכביש, כאשר דרכי הגישה לתחנה וממנה עוברות ברצועה המפרידה. בשתי סקיצות אחרות, גבולות הגוש והחלקות אותן רכשה התובעת נמחקו באופן שהן מוזגו עם המקרקעין ברצועה המפרידה, ככל הנראה במטרה ליצור רצף בין שטח תחנת הדלק לבין כביש 90. בעקבות הכנת שלוש הסקיצות כאמור, שלח אהרון פרידמן לטאוב מכתב מיום 10/12/00 (מוצג נ/4), שממנו עולה כי פרידמן שוחח עם רם שוחטוביץ, הבעלים והמנכ"ל של התובעת, באשר לשלוש הסקיצות שהכין טאוב. גם בחקירתו הנגדית אישר פרידמן, כי לפני שנתן לטאוב תשובה באשר לסקיצות שהכין, הוא שוחח והתייעץ עם שוחטוביץ. להלן הקטע הרלבנטי בעדותו של פרידמן באשר להתייעצות שעשה עם שוחטוביץ בנוגע לשלוש הסקיצות:

 

"ש. האם מר שוחטוביץ, ממה שאני מבינה מהמכתב, היה מעורב בכל הליך תכנון התחנה?

ת. שוחטוביץ לא היה בעל מקצוע בתכנון תחנות ולפי מיטב ידיעתי הוא לא יועץ תנועה ולכן הוא בחר אנשים, אני מוניתי על ידו לטפל בתכנון תחנת התדלוק לצורך היתר ואני בחרתי לחילופין את טאוב וגוטמן לנושא הזה.

ש. אז למה היית צריך לשכנע אותו להצעה?

ת. כי זו התחנה שלו.

ש. אני שואלת אם הוא התעדכן לגבי הסקיצות, האם קיבלת את דעתו לפני שהיית מאשר?

ת. במכתב זה אין עותק לרמי שוחטוביץ ואני כותב ששכנעתי אותו. אם הוא לא היה מסכים היינו משנים.

ש. ממה שאני מבינה עכשיו, שכבר בשנת 2000 הסקיצות האלה, עלה הנושא של הזנבות, או שלא עלה בכלל? הסקיצה הזו עלתה וזה ירד מהפרק?

ת. לא זוכר. אם אנחנו חוזרים למכתב של מאי 2000, קיבלנו תשובה שנושא של הזנבות לא קיים במע"צ, מניח שזה לא היה רלבנטי מה גם שמאשרת את זה תכנית ג/8927" (עמ' 44 לפרוטוקול, שורות 22-28).

 

כפי שניתן להיווכח מעדות זו, כבר בשנת 2000 עמדה בפני פרידמן ושוחטוביץ סקיצה שממנה הם למדו כי קיימת רצועת קרקע שמפרידה בין שטח תחנת הדלק לבין תוואי הכביש, הם דנו בסקיצות השונות ואישרו אחת מהן, אם כי טענתו היא שנעשה בירור באשר לרצועה המפרידה מול מע"צ שהודיעה להם שאין "זנבות". לגרסה מופרכת זו אדרש בהרחבה בהמשך.

 

46. ניתן ללמוד על ידיעת התובעת בדבר קיומה של רצועת קרקע שמפרידה בין תחנת הדלק לבין הכביש מטיוטת בקשה להיתר שהכין טאוב כבר בחודש 11/00 ושעליה מתנוססות חותמת החברה וחתימת רם שוחטוביץ בשם החברה (מוצג נ/12). מעיון בטיוטת הבקשה להיתר ניתן להיווכח, כי קיימת רצועת קרקע שמפרידה בין שטח תחנת הדלק לבין כביש 90, ושבה תוכננו דרכי הגישה לתחנה וממנה. מטיוטה זו עולה בבירור, כי שטח תחנת הדלק שרכשה התובעת כלל אינו גובל בכביש 90, וכי מפרידה ביניהם רצועת קרקע. בחקירתו הנגדית התבקש רם שוחטוביץ לסמן על גבי נ/12 את גבול הגוש והמקרקעין שהוא רכש, והוא עשה זאת ללא קושי ואף אישר שלפי מסמך זה, שעליו מתנוססת החתימה שלו והחותמת של החברה, קיימת רצועת קרקע שמפרידה בין המקרקעין שהוא רכש לבין תוואי הדרך (עמ' 122 לפרוטוקול, שורות 23-30). מסמך זה אינו מתיישב עם טענת התובעת והנציגים מטעמה שכביכול הם הסתמכו על תכנית ג/8927, שכן תכנית זו עדיין לא הייתה בתוקף אותה עת. נוכח עובדה זו טען שוחטוביץ, כי הוא עשה בירור באשר למקרקעין שמפרידים בין תחנת הדלק לבין תוואי הכביש ונאמר לו ששטח זה הופקע (עמ' 122, שורות 29-30, עמ' 123 שורות 1-2). שוב לגרסה מופרכת זו אתייחס בהמשך.

 

47. מסמכים נוספים שמלמדים באופן שאינו משתמע לשתי פנים, כי התובעת ונציגיה, לרבות רם שוחטוביץ, ידעו גם ידעו לפני מתן ההיתר לתחנת הדלק על העובדה ששטח תחנת הדלק אינו גובל בתוואי הכביש ועל קיומה של רצועת קרקע מפרידה, הם מכתבים ששלח טאוב לאהרון פרידמן מטעם התובעת ושבהם הוא התריע פעם אחר פעם על קיומה של רצועת קרקע שמפרידה בין שטח תחנת הדלק לבין תוואי הכביש (צורפו כנספח ב' לתצהיר טאוב). כך למשל, במכתב מיום 31/7/01 כותב טאוב:

 

"אני שוב חוזר על שיחתנו כי יש אי התאמה בין תכנית הכביש שבמדידה של מודדי טבעון לבין התכנית המאושרת. ע"פ תכנית המדידה יש זנבות של חלקות פרטיות.

גבול יעוד תחנת התדלוק בתכנית המפורטת הינו גבול הגוש ולא נכללות חלקות פרטיות – ראה הפרסום והתקנון".

 

במכתב נוסף מיום 30/8/01 כותב טאבו את הדברים הבאים:

 

"אני שוב חוזר על הפקס ששלחתי לך. לא מדובר רק בחלקות 11, 12, 13 בגוש 11950 אלא בחלקי חלקות שבמפת המודד בגוש 13945 50, 51, 57, 58 ...

בועדה ידרשו את נסחי הרישום, וההסבר שלך שחלקי החלקות הופקעו כחלק מהדרך (כביש 90), לא ברור".

 

במכתב מיום 6/12/01 שוב מציף טאוב את הבעיה וכותב:

 

"ושוב אני חוזר על שיחתנו הטלפונית שיש בעיה של אי התאמה בין התכנית המפורטת והעמדה בשטח – חלקי חלקות שנכנסות לתחום תחנת הדלק ומהוות חיץ בין התחנה המאושרת ודרך מספר 90 – ראה מדידה".

 

על אותם דברים חזר טאוב במכתבים ששלח לאהרון פרידמן בתאריכים 24/3/02, 12/5/02 ו- 22/1/03. במכתב מיום 22/1/03 מציין טאוב כי הוא הודיע "לרמי שוחטוביץ שוב על בעית החלקות בחזית והוא אמר שהנושא סגור איתך ושוב, אני מבקש לקבל עותק מההיתר". פרידמן אישר בעדותו כי הוא קיבל את מכתביו של טאוב והיה מודע לקיומה של הרצועה המפרידה (עמ' 38, שורות 10-14). לטענתנו, בעקבות פניה זו של טאוב, הוא פנה למע"צ על מנת לברר את הנושא ונאמר לו שם, כי המקרקעין ברצועה המפרידה הופקעו.

 

48. עובדה נוספת אשר תומכת במסקנה שהתובעת ידעה על קיומה של הרצועה המפרידה בין שטח תחנת הדלק לבין תוואי כביש 90 עוד לפני שרכשה את המקרקעין ממשפחת עפרון, היא העובדה שישרש נמנעה מלצרף את התשריט שצורף להסכם הרכישה שנחתם בינה לבין משפחת עפרון. מעיון בהסכם הרכישה (נספח 5 לתצהיר רם שוחטוביץ) עולה, כי להסכם צורף תשריט שצורף להסכם הרכישה הקודם בין עפרון לבין גישרם. בחוזה הוצהר עוד, כי הייעוד של המקרקעין שונה לתחנת דלק בהתאם לכנית ג/8927. על כן, ניתן להניח כי בתשריט שצורף להסכם ושמהווה חלק ממנו, מופיעים גבולות המקרקעין שנרכשו, והמרחק בינם לבין כביש 90 ודרכי הגישה למקרקעין. על אף האמור, ועל אף חשיבותו הרבה של התשריט שצורף להסכם ושעל בסיסו נרכשו המקרקעין, מיאנה התובעת להציגו. בחקירתו הנגדית נשאל רם שוחטוביץ מדוע לא צירף את התשריט וטען כי "מה שקניתי הוגש" (עמ' 125, שורה 2). משהועמד על טעותו ונאמר לו שהתשריט לא הוגש ושב"כ הנתבעת 2 נותנת לו הזדמנות לצרף את התשריט, טען שוחטוביץ: "אני לא ידוע אם יש לי את הנספח כאן" (עמ' 125, שורה 5). לאחר אותה ישיבת הוכחות התנהלו מספר ישיבות שבמהלכן העידו עדים רבים אחרים, אך למרות זאת, התובעת לא ראתה לנכון להגיש את התשריט, או אפילו להסביר מדוע התשריט לא צורף לתצהירים מטעמה.

 

49. הכלל הוא שהימנעות מהבאת ראיה רלבנטית הנמצאת בידיו של בעל דין ואין לכך הסבר סביר, מקימה לחובת אותו בעל דין חזקה שבעובדה שאילו הובאה אותה ראיה היתה פועלת לרעתו. הלכה זו חלה הן במשפט פלילי והן במשפט אזרחי. הטעם לכך הוא "שמעמידים בעל דין בחזקתו שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו" והימנעות מהצגת אותה ראיה ללא הסבר מניח את הדעת מעוררת את החשד שהוא חושש מהגשתה. (ראו: יעקב קדמי, על הראיות, חלק רביעית עמ' 1889 – 1911; ע"א 548/78 פלונית נ' פלוני פ"ד מה(1) 736; ע"א 2275/90 לימה חברה ישראלית נ' פרץ רוזנבר פ"ד מז(2) 605; ע"א 5378/11 ארתור פרנק נ' אולסייל [22/9/14]). המשקל שיש לתת לאותה הימנעות מהצגת הראיה ומידת ההסתמכות עליה תלויה בנסיבות העניין, במרכזיותה של הראיה והטעם להימנעות מהצגתה. ככל שמדובר בראיה מרכזית שנמצאת בהישג ידו של בעל דין וניתן לאתרה ולהגישה ללא מאמץ מיוחד, כך ייתן בית המשפט משקל גדול יותר להימנעותו של בעל הדין מהצגת הראיה. המשקל שניתן לתת להימנעות כאמור, יכול להיות שקול כנגד התנהגות מפלילה במשפט פלילי, והיא אף יכולה להוות סיוע או חיזוק ממשי לעמדת בעל הדין שכנגד (ע"פ 2098/08 אוסאמה פרעוני נ' מדינת ישראל [28/12/11]).

 

50. לענייננו, לתשריט שצורף להסכם הרכישה שנכרת בין התובעת לבין משפחת עפרון חשיבות רבה, על מנת לעמוד על נכונות טענתה של התובעת, כי ברכישת המקרקעין היא הסתמכה על תכנית ג/8927 (שטרם קיבלה תוקף אז) שלפיה שטח תחנת הדלק גובל בתוואי הדרך. ראיה זו נמצאת בידי התובעת שכן היא צורפה כאמור להסכם הרכישה שהיא צד לו. מדובר, אם כן, בראיה חשובה ומרכזית שנמצאת בהישג ידה של התובעת ושיכולה הייתה להגישה ללא מאמץ כלשהו. בנסיבות אלה, יש לתת משקל רב להתנהגותה של התובעת והימנעותה מהגשת התשריט ולפיכך יש לראות בהימנעות זו סיוע ולפחות חיזוק ממשי ומשמעותי, לגרסת הנתבעות שעוד לפי הרכישה הייתה התובעת מודעת לעובדה כי המקרקעין אותם היא רוכשת אינם גובלים בדרך 90.

 

51. גם השכל הישר והיגיון הדברים מחייבים את המסקנה שהתובעת ידעה על העובדה שהמקרקעין שרכשה אינם גובלים בתוואי הכביש. כאמור, לעיל, התובעת רכשה את המקרקעין ממשפחת עפרון שרכשו אותם מגישרם כאשר התשריט שצורף להסכם עם גישרם הוא אותו תשריט שצורף להסכם מול התובעת. אין ספק כי משפחת עפרון היו מודעים לעובדה שהמקרקעין שרכשו אינם גובלים לדרך 90, שכן גם בטיוטת תחנת הדלק משנת 1993 (מוצג נ/37) וגם בתכנית ג/8077 אותה יזמה משפחת עפרון, שטח תחנת הדלק אינו גובל כביש 90. התשריט שצורף להסכם עם גישרם נערך, יש להניח, על סמך המצב התכנוני שהיה ידוע בזמנו, קרי ג/3626, שלפיו שטח תחנת הדלק מרוחק כ- 17 מטר מגבול הדרך. לא נטען על ידי התובעת או על ידי יורשי עפרון כי התשריט שצורף להסכם הרכישה אינו נכון או לא שיקף את המציאות, ואין כל סיבה להניח שנפלה בו שגיאה כזו שנפלה בתכנית ג/8927, שכן וכאמור לעיל, באותו מועד הייתה בתוקף רק תכנית כביש 90 (ג/3626), ותכנית ג/8927, שהצמידה את שטח תחנת הדלק לכביש, טרם נולדה לעולם, אפילו לא ברמת התכנון.

 

זאת ועוד, משמעות טענתה של התובעת היא שבני משפחת עפרון, שמכרו לה את המקרקעין, הטעו אותה או רימו אותה, עת הציגו בפניה מצג שווא שהמקרקעין שמכרו לה גובלים בדרך על אף שידעו, כפי שהובא לעיל, כי המקרקעין אינם כאלה אלא נמצאים במרחק של כ- 17 מטר מהכביש. על אף האמור, התובעת לא הגישה את תביעתה נגד משפחת עפרון, לא טענה שמשפחת עפרון הטעתה אותה, ואף לא טענה, כי לולא אותה טעות לה היא טוענת באשר למיקום שטח תחנת הדלק, היא לא הייתה רוכשת את המקרקעין. אומנם בסיכומיה טענה התובעת באופן סתמי וכללי למדי, כי לולא התרשלות הנתבעות היא לא הייתה רוכשת את המקרקעין עד שעפרון היה מסדיר את העניין (סעיף 54 לסיכומים). ברם, לטענה זו לא הונחה תשתית ראייתית כלשהי. מעיון בתצהיר עדותו הראשית של רם שוחטוביץ שנפרש על פני כ- 20 עמודים על מאות הסעיפים שבו עולה, כי אין בפיו של שוחטוביץ כל טענה שלולא ההסתמכות על תכנית ג/8927 התובעת לא הייתה רוכשת את המקרקעין, או שהיה פועל מול עפרון להסדרת הענין קודם לכן. כאמור, טענה מעין זו הייתה מחייבת הגשת תביעה נגד עפרון בעילת מרמה או הטעיה שכביכול ביצעו כלפי התובעת עת הציגו בפניה מצג שווא שהמקרקעין גובלים בכביש. כאמור, אין בפי התובעת טענה כזו, היא לא הגישה נגד עפרון תביעה מחמת מרמה, טעות או הטעיה והטעם לכך ברור – עפרון לא הטעו ולא רימו את התובעת אשר ידעה בזמן אמת את העובדות לאישורן, ולמרות זאת היא קידמה את תכנית ג/8927, פעלה למתן תוקף לתכנית ולהוצאת היתר בניה על פיה, כל זאת על אף ידיעתה שהמקרקעין שרכשה אינם גובלים בדרך. זו הסיבה שלא הוגשה תביעה נגד עפרון, זו הסיבה שלא נטענה על ידי התובעת בכתב התביעה ובתצהיר העדות הראשית מטעמה הטענה שלולא הטעות לא הייתה רוכשת את המקרקעין וזו גם הסיבה לכך שהתובעת נמנעה מלהציג את התשריט שצורף להסכם הרכישה שלה מול עפרון.

 

52. כזכור, התובעת טענה בתצהירי העדות מטעמה וגם בסיכומיה, כי לפני רכישת המקרקעין פנה רם שוחטוביץ לוועדה המקומית על מנת לברר את המצב התכנוני החל על המקרקעין ואז נאמר לו, כי התכנית הרלבנטית והתקפה היא ג/8927, וכי הוא יכול להתחיל בהליכים לקבלת היתר בניה מכוחה (סעיף 12 לתצהיר שוחטוביץ). עוד נטען על ידי התובעת, כי לאחר שהתעוררה בעיית הקלינים (המקרקעין ברצועה המפרידה) בשנת 2001 בעקבות מכתביו של המהנדס אבישי טאוב, פנו נציגיה השונים למע"צ ולוועדה המקומית, וביקשו לברר את הנושא. בתשובה לפניות אלה, כך נטען, נמסר להם על ידי מע"צ כי אותם מקרקעין הופקעו ומהווים חלק מתוואי הדרך וכך גם הייתה תשובת הוועדה המקומית. לטענתם, נוכח תשובה זו הם הניחו שאין בעיה וכי הקלינים הופקעו ומהווים חלק מתוואי הכביש.

 

53. אינני מקבל את עדותם של עדי התביעה בעניין זה, לא את עדותו של אהרון פרידמן ולא את עדותו של רם שוחטוביץ. באשר לטענת רם שוחטוביץ שהוא פנה לוועדה המקומית לפני שרכש את המקרקעין, הרי לא הוצגה מטעמו כל ראיה התומכת בגרסתו זו. הוא לא צירף מכתב פניה לוועדה ולא צירף מכתב תשובה של הוועדה אליו. גרסתו של שוחטוביץ אף לא יכולה להיות נכונה. בהתאם לגרסה זו, הוא פנה לוועדה המקומית על מנת לוודא שתכנית ג/8927 היא התכנית התקפה האחרונה ונאמר לו שכן ושניתן להגיש מכוחה בקשה להיתר. ברם, אין ספק שתכנית ג/8927 טרם נכנסה לתוקף במועד רכישת המקרקעין על ידי התובעת בחודש יולי 2000 והיא קיבלה תוקף רק ביום 24/5/01. על כן, לא ברור לי כיצד קיבל שוחטוביץ תשובה שהתכנית בתוקף על אף שלא הייתה בתוקף. זאת ועוד, בעדותו של רם שוחטוביץ באשר לשלב שבו גילה את עובדת קיומה של הרצועה המפרידה התגלו סתירות מהותיות שמכרסמות באופן חמור במהימנותו ובאמינות עדותו. כך למשל, בכתב התביעה ובכל ההליכים הקודמים שהתקיימו בעקבות הפרשה נושא התביעה (עתירת בעלי הקלינים לבית המשפט המחוזי, עתירת התובעת לבית המשפט המחוזי והתביעה שהגישו בעלי הקלינים לבית משפט השלום בקרית שמונה), טענה התובעת כי היא ידעה על קיומה של הרצועה המפרידה רק עם פנייתה של עו"ד שרגיל בשם בעלי הקלינים בחודש יוני 2003, קרי לאחר שכבר קיבלה התובעת היתר בניה ולאחר שבניית התחנה כבר הושלמה. גרסה זו אף הועלתה בכתב התביעה שהוגש בתיק דנן, שם נטען כי התובעת ידעה על קיומם של הקלינים רק בעקבות פנייתה של עו"ד שרגיל בחודש 6/03 (סעיף 24 לכתב התביעה). גרסה זו התבררה כגרסה לא נכונה, בלשון המעטה, עת התברר בעקבות כתב ההגנה שהגיש טאוב והמכתבים שצורפו לו, כי הוא התריע על קיומה של הרצועה המפרידה ("זנבות" כלשונו) כבר בחודש 5/01, קרי בטרם ניתן היתר בניה ולפני שהתובעת החלה בבניית התחנה. לא זו בלבד שהתובעת ונציגיה העלימו עובדה זו מכתבי הטענות שהגישו לאורך כל השנים בהן התנהלו מולה הליכים משפטיים שונים, אלא אף הציגה גרסה אחרת לא נכונה שלפיה נודע לה על הקלינים לראשונה בחודש 6/03, עם פנייתה של עו"ד שרגיל.

 

סתירה מהותית נוספת שהתגלתה בגרסתו של שוחטוביץ ואשר מכרסמת גם היא בגרסתו שלא ידע על קיומה של הרצועה המפרידה לפני רכישת המקרקעין נוגעת לבדיקות שבוצעו על ידו לפני הרכישה. כך למשל, בחקירתו הנגדית נשאל רם שוחטוביץ אם לפני שרכש את המקרקעין הוא בדק את התכניות הקודמות החלות עליהם והשיב על כך בשלילה (עמ' 125, שורות 5-6). תשובה זו לא תאמה את הגרסה שמסר שוחטוביץ בתצהיר תשובות לשאלון שהופנה אליו על ידי ב"כ הנתבעת 2 (מוצגים נ/25 ו- נ/25א), שם השיב לשאלה אילו בדיקות בוצעו על ידי התובעת לפי שרכשה את המקרקעין, כי נעשו פניות לוועדות התכנון ואף נבדקו על ידו "תכנית מאושרות קודמות". משנדרש לתת הסבר לסתירה בגרסאות טען שוחטוביץ, כי כוונתו היא לתכנית ג/8927. הסבר זה אינו מניח את הדעת, שכן תכנית ג/8927 אינה "תכנית קודמת" והיא אף טרם קיבלה תוקף באותו מועד, כך שלא ייתכן כי הכוונה לתכנית ג/8927. המסקנה מן האמור היא שגם על פי תצהיר התשובות שמסר שוחטוביץ לשאלון שהופנה אליו במסגרת ההליכים המקדמיים שהתנהלו בין הצדדים עולה, כי התובעת בדקה לפני שרכשה את המקרקעין את תכנית ג/8077 שהיא התכנית הקודמת, כך שהייתה מודעת לעובדה שהשטח אותו היא רכשה אינו גובל בתוואי הכביש.

 

54. כאמור, לאחר שטאוב הגיש את כתב ההגנה מטעמו אליו צורפו מכתבים שבהם הוא התריע על קיומם של קלינים, אשר מפרידים ומהווים חיץ בין שטח תחנת הדלק לבין כביש 90, שינתה התובעת את גרסתה, הודתה שידעה על הקלינים עוד לפני שקיבלה היתר ולפני שבנתה את התחנה, אך טענה באותה נשימה, כי בעקבות אותם מכתבים היא פנתה למע"צ ולוועדות התכנון ונאמר לה שהקלנים הופקעו. משנאמר לה על ידי מע"צ והוועדה המקומית שהקלינים הופקעו, מותר לה לסמוך על רשויות אלה שהן בעלות הסמכות בנושאי התכנון.

 

גרסה זו אני דוחה מכל וכל. ראשית, מדובר בשינוי חזית שאין להתירו. בכתב התביעה לא טענה התובעת כי נודע לה על קיום הקלינים בחודש 5/01 בעקבות פניותיו של טאוב, וכי בעקבות כך נעשו בירורים מול מע"צ והוועדה המקומית, אז נמסר לה שהכל תקין ושניתן להמשיך בהליכי קבלת ההיתר. גרסה זו, אשר מייחסת לנתבעות התרשלות מעבר להתרשלות באישור תכנית ג/8927, אינה חלק מכתב התביעה ואינה חלק מעילות הרשלנות שנטענו כלפי הנתבעות. די באמור כדי להביא לדחייתה. שנית, מדובר בגרסה כבושה שמעולם לא הועלתה על ידי התובעת עד לאחר שטאוב הגיש את כתב ההגנה וצירף את המסמכים ששלח לתובעת. ערכה של עדות כבושה הוא נמוך והוא נמוך עוד יותר משלא ניתן על ידי התובעת והעדים מטעמה כל הסבר מדוע גרסה זו כלל לא הועלתה קודם לכן. שלישית, וזה העיקר, בחינת הגרסה לגופה מלמדת, כי אין בה ממש. לא הוצג מטעם התובעת בדל של ראיה שיש בו כדי לתמוך בגרסתה שבשנת 2001, בעקבות מכתביו של טאבו, נעשתה מטעמה פניה כלשהי למע"צ או לגרום אחר במטרה לברר את פשר העניין. טענות הנתבעת בהקשר זה נטענו בעלמא וללא בסיס ראייתי. יתרה מכך, שוחטוביץ אישר בחקירתו שהוא בעצמו לא פנה למע"צ או לגורם אחר, וסמך בענין זה על פרידמן. בחקירתו הנגדית טען פרידמן, כי מי שהיה צריך לפנות למע"צ על מנת לברר את הנושא הוא טאוב כי זה חלק מהתפקיד שלו. בנשימה אחת טען פרידמן, כי הוא מאמין שגם הוא פנה למע"צ, אם כי אין בידיו כל ראיה שיש בה כדי לאשש את אמונתו. להלן הקטע הרלבנטי בעדותו של פרידמן שממנה עולה, בבירור, כי הוא סמך בעניין זה על טאוב שיפנה, אם כי גם הוא פנה למע"צ ולוועדות המחוזית והמקומית:

 

"ש. מי היה אחראי לבדוק את נושא הבעלויות של אותו מתחם?

ת. מי שתכנן את התב"ע, מר טאוב" (עמ' 31, שורות 13-14).

 

בהמשך העיד:

"ש. במקרה כזה שמתגלים זנבות של קרקע, מניסיונך, מה צריך לעשות?

ת. לפנות למע"צ.

ש. ובמקרה שלנו, אתה ראית את עצמך כפטור מלפנות למע"צ?

ת. לא, אין לי נגישות לבעלי הקרקע, בין אם זה קרקע של קרן קיימת או פרטית. אני פונה למי שמוסמך להפקיע את הקרקע וזה רק מע"צ.

ש. מי היה צריך לפנות? אתה, טאוב?

ת. במקרה זה, טאוב. ישנו גם מכתב שלי שבו אני ממנה את טאוב ואני מפרט את כל המשימות שעליו לעשות.

...

ש. כלומר, לפי מה שאתה אומר, לאחר שטאוב פונה אליך ואומר שיש בעיה עם הקלינים אתה לא פנית למע"צ?

ת. אני בוודאות פניתי למע"צ אך אני לא יכול לציין את התאריך או עם מי דיברתי. אבל איש הקשר לנושא הזה היה זה שהתכתב איתי וזה ששלח לי עותקים של המכתבים שהופנו למקום אחר (טאוב – ע.ט) לכן בוודאי פניתי.

...

ש. חוץ ממע"צ אתה זוכר אם היו לך עוד פניות?

ת. ללא ספק גם לוועדות, מחוזית או מקומית, אין וועדות אחרות. הוועדות הן אלה שמאשרות את התכנית בסופו של דבר, מע"צ מאשרת את הכביש, את התכנית, התב"ע 8927, מי שמאשר את התכנית זה בסופו של דבר וועדה מחוזית.

ש. אתה זוכר למי פנית בוועדה המחוזית בעניין הקלינים?

ת. קיבלתי את האסמכתאות, אני לא זוכר בעל פה מפני שיש חבילה.

ש. ראית מסמך שלכם (שבו) פונים לוועדה המחוזית?

ת. לא. ראיתי רק מכתבים שפונים לוועדה המקומית אך אני לא אומר שאין.

ש. האם ראית מכתבים שפניתם לוועדה המקומית בעניין הקלינים בשלב זה.

ת. אני לא זוכר". (עמ' 38, שורות 28-32, עמ' 39, שורות 1-25).

 

לפי גרסה זו של פרידמן, בעקבות פניותיו של טאוב בשנת 2001 בהן התריע על קיומם של קלינים שמפרידים בין שטח תחנת הדלק לכביש, הוא סמך על טאוב שייעשה את הבדיקות הנחוצות בפני המוסדות הרלבנטיים. לפי גרסתו של פירדמן, הוא בעצמו פנה בוודאות למע"צ, לוועדה המקומית ולוועדה המחוזית, ונאמר לו שאין בעיה ושהקלינים הופקעו ומהווים חלק מהכביש. גרסה זו לא ניתן לקבל וכמה טעמים לדבר: ראשית, בתצהיר עדותו הראשית (סעיף 10) טען פרידמן כי הוא פנה למע"צ ואין כל זכר לפניותיו לוועדה המחוזית והוועדה המקומית. סתירה זו מלמדת כי גרסת העד שנעשו פניות על ידו אינה נכונה, בלשון המעטה. שנית, פרידמן, שהעיד על עצמו כאדם מסודר שלא משאיר פניות ותשובות ללא תיעוד בכתב (עמ' 38, שורות 12-14), לא הציג ולו מסמך אחד המלמד, כי הוא פנה לוועדות או למע"צ במטרה לברר פשר הקלינים וכי ניתנה על ידי גורמים אלה התייחסות לבעייתיות עליה התריע טאוב. שלישית, גרסתו של פרידמן שכביכול פנה לוועדות ולמע"צ וקיבל תשובה שהקלינים הופקעו אינה מתיישבת עם העובדה שטאוב המשיך להתריע על הבעיה גם בשנת 2002 וגם בשנת 2003 לאחר שכבר ניתן היתר והתחנה הייתה בשלבי בניה. טענה זו אף אינה מתיישבת עם העובדה שלא נשלח לטאוב שום מכתב שבו "מרגיע" פרידמן את טאוב שהענין הוסדר. אילו היה ממש בגרסת פרידמן שנעשו פניות לוועדות ולמע"צ ושמוסדות אלה נתנו לו תשובה שהקלינים הופקעו, סביר להניח שפרידמן היה שולח לטאוב מכתב תשובה ברוח התשובה שקיבל. רביעית, לא נתתי אמון בעדותו של פרידמן שעשה עלי רושם שלילי.

 

55. גרסתו של פרידמן אף אינה מתיישבת עם גרסתו של טאוב שלפיה למרות כל המכתבים ששלח לפרידמן, לא נעשה דבר על ידי התובעת ונציגה, וכל אשר נאמר לו "שהכל בסדר" (עמ' 648, שורות 19-24, עמ' 681, שורות 4-8). טאוב אף פירט את המהלכים והפעולות שצריך היה לבצע על מנת לקבל היתר בניה כדין, לרבות תיקון תכנית ג/8927 והתאמתה לתכנית ג/3626, אחרת תיבנה תחנת דלק על קרקע בייעוד תחנת דלק שמפרידים בינה לבין הכביש מקרקעין (קלינים) שבבעלות אחרים ובייעוד שטח חקלאי או שטח פתוח ולא בייעוד תחנת דלק. מפאת חשיבות הדברים אביא את דבריו של טאוב בעניין זה במלואם:

 

"ת. הפכו אותי לטרדן שמציק להם כל הזמן אומר להם כאן הדברים לא בסדר ... היה ברור לי שיש טעות, וטעות, למרות שהיא (ג/8927 – ע.ט) אושרה, היא לא בסדר. וכיוון שנאמר אז שיש קלינים ואת הקלינים האלה נאמר שהפקיעו, חשבתי שמן הנכון לתקן את התכנית של 8927. זה נאמר כמה פעמים, גם לפרידמן, גם לשוחטוביץ, זה נאמר שהם צריכים לתקן את זה, כי אחרת הם לא יקבלו היתר בניה, אחרת הם ישארו עם תחנת התדלוק שנבנתה על שטח שייעודו לתחנת התדלוק וכל החיבור מתחנת התלדוק עד לכביש לא קיים והיא בייעוד אחר" (עמ' 685, שורות 13-18).

 

בהמשך עדותו חזר טאוב על הדברים הנ"ל מזווית אחרת, והעיד כי הוא ציפה מהתובעת ונציגיה שיעשו את הבדיקות הנחוצות לאחר שהציף את הבעיה, לרבות פניה לשני המודדים (ינון וטבעון), על מנת לבדוק אם אכן קיימת בעיה כפי שנטען על ידו:

 

"אני פניתי לאלה שהזמינו את העבודה (פרידמן ושוחטוביץ – ע.ט) כל בדיקה כזאת היא עבודה, אז לפני שאני פונה, אני הולך לאלה שהזמינו ממני את העבודה ואומר – יש בעיה. ציפיתי שהם יעשו משהו. אחד – שילכו ויזמינו מדידה שלישית ממישהו אחר לגמרי שיבדוק את זה, או שילכו לאחד מהם, יגידו – בוא תבדוק את עצמך או שילכו לשניהם ויגידו – תבדקו" (עמ' 726, שורות 11-15, עמ' 721, שורות 1-2).

 

על אף האמור, לא נעשתה בדיקה על ידי התובעת ונציגיה, אשר דרשו ממנו להמשיך בתהליך לקבלת היתר בניה. להלן הקטע הרלבנטי בעדותו של טאוב בהקשר זה:

 

"כשאני ישבתי עם רמי שוחטוביץ, ואמרתי לו שיש בעיה, הם אמרו לי – "אין שום בעיה, תגיש את התוכנית, תגיש את התכנית כמו שהיא". הם אמרו לי, לא אני החלטתי" (עמ' 804, שורות 3-5).

 

56. במהלך עדותו טען טאוב במספר הזדמנויות שהוא הודיע גם למהנדסת הוועדה המקומית, גב' מיכל אמיתי, על הבעייתיות שהתגלתה באשר לקיומם של קלינים שמפרידים בין שטח תחנת הדלק לבין כביש 90, וניתן היה להתרשם ממבט ראשון שהוא עשה כן כבר בשנת 2001, ולפני מתן ההיתר. ברם, מעיון במכתבים שצירף לתצהירו עולה, כי פנייתו הראשונה של טאוב לגב' אמיתי הייתה בינואר 2004 עת שלח לה את המכתבים ששלח קודם לכן לפרידמן, דהיינו לאחר שכבר ניתן היתר הבניה, וכחצי שנה לאחר שהושלמה בניית התחנה. ואכן, בחקירתו החוזרת נשאל טאוב על המועד שבו הוא הודיע למיכל אמיתי על הבעייתיות שהתגלתה והוא השיב, כי פנה אליה כאשר ראה שהוא "לא מקבל תשובה, לא מפרידמן והפקסים שלי לא עוזרים, אז בלית ברירה הבנתי שאני חייב לפנות לרשויות, כי אף אחד לא בודק". כשנשאל לגבי המועד המדויק של הפניה, השיב: "לא זוכר בדיוק" (עמ' 875, שורות 18-21). כפי שהובא לעיל מהמכתבים שצירף לתצהירו עולה, כי הפנייה הייתה בינואר 2004.

 

57. סיכומם של דברים עד כה, הנני קובע כי התובעת ונציגיה ידעו על קיומם של הקלינים עוד לפני שהתובעת רכשה את המקרקעין מעפרון, לפני שתכנית ג/8927 אושרה, לפני שניתן לה היתר בניה ולפני שהתחילה בעבודות לבניית תחנת התדלוק. התובעת לא הסתמכה על תכנית ג/8927 בעת שביקשה לרכוש את המקרקעין, ואינני מקבל את גרסתה ואת גרסת נציגיה (רם שוחטוביץ ואהרון פרידמן) שהם או מי מהם פנו לוועדה בטרם רכשה התובעת את המקרקעין, וביקשו לברר את מעמדה של תכנית ג/8927. אינני מקבל אף את גרסתם שבעקבות פניה זו נאמר להם על ידי וועדות התכנון שהתכנית בתוקף ושניתן לקבל מכוחה היתר בניה. גם לאחר שהתריע טאוב על קיומם של הקלינים, התובעת ונציגיה לא פנו לוועדות התכנון או למע"צ, לא ביקשו לברר את העניין מולן, ודרשו מטאוב להמשיך בקידום הבקשה להיתר תוך התעלמות מהרצועה המפרידה. עולה מכל האמור, שהתובעת פעלה לקידום תכנית ג/8927 למתן תוקף ולהוצאת היתר בניה על אף שהייתה מודעת למצב הדברים לאשורו, תוך שהיא מטעה את מוסדות התכנון.

 

פטור הנתבעות מאחריות – האמנם?

 

58. נוכח הקביעות המפורטות לעיל בדבר ידיעת התובעת ונציגיה את המצב לאישורו והחלטתם להמשיך בקידום תכנית ג/8927 והבקשה להיתר על אף שהיה ברור להם שהן אינן משקפות את המציאות, השאלה המתעוררת היא, האם יש מקום להטיל על הנתבעות אחריות לנזקי התובעת, ככל שנגרמו, עקב אישור תכנית ג/8927, או שמא בנסיבות אלה, יש לפטור את הנתבעות מאחריות, על אף התרשלותן באישור התכנית. דרך אחת שיכולה לפטור את הנתבעות מאחריות לנזקי התובעת מעוגנת בכלל "מעילה בת עוולה לא תצמח זכות תביעה". דרך שניה שיכולה אף היא להביא למתן פטור מאחריות מעוגנת בסעיף 65 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] – התנהגות תובע שהביאה לידי אשמו של הנתבע. להלן אדון בשני כללים אלה ואבחן אם יש בהם כדי לפטור את הנתבעות מאחריותן חרף התרשלותן באישור תכנית ג/8927.

 

מעילה בת עוולה לא תצמח זכות

 

59. התכלית העומדת בבסיס הכלל "מעילה בת עוולה לא תצמח זכות" היא למנוע עידוד הפרת חוק ושימוש בבית המשפט כאמצעי להשגת טובת הנאה שמקורה במעשה פסול או בלתי חוקי שביצע התובע בעצמו. בהתאם לעיקרון זה, אין לתת למי שחטא במעשה פסול או בלתי חוקי ליהנות מפירות חטאו, דבר העומד בניגוד לתקנת הציבור ועלול להתפרש כעידוד להפרת החוק או מתן יד לפגם המוסרי שנפל בהתנהגותו של התובע (ע"א 4079/05 הוועדה המקומית לתכנון ובניה – שומרון נ' מעונה חברה לבנין (11/11/10); ע"א 2242/03 אורה אברהם ואח' נ' עדנאן רשאד ואח' (18/7/05)).

 

נוכח התכלית העומדת בבסיס הכלל, כאשר בית המשפט בא להכריע בשאלה אם לשלול מן התובע את זכות התביעה בשל הפסול שדבק בהתנהגותו, עליו לתת את דעתו לעוצמת אי החוקיות בהתנהגות התובע, מידת אשמו של הנתבע והאם שלילת הפיצוי אינה פוגעת במקרה הספציפי באינטרס הציבורי שבהטלת אחריות על מי שעיוול כלפי התובע. בפרשת הוועדה המקומית נגד מעונה שהובאה לעיל, סיכם בית המשפט העליון את השיקולים שיש להביאם בחשבון כדלקמן:

 

"המבחן המקובל לעניין זה נוטה להתבסס על מידת הפליליות או חוסר המוסריות של התנהגות התובע (ברק, בעמ' 341-342). הגמישות ביישומו של העקרון רואה בטובת הציבור את המשקל המרכזי, ובמסגרת זו ישנה התחשבות, בין היתר, במידת האשם הפלילי או המוסרי הדבק בתובע. דרגת החומרה של האשם אינה ניתנת להגדרה מדויקת, והיא עשויה להשתנות בהתאם לנסיבות העניין (עניין אלון, פסקה 9 (השופטת ארבל)). גם מידת אשמו של הנתבע עשויה לשמש גורם התייחסות לעניין זה, ועשוי להינתן משקל לתכלית הציבורית שבהעמדת התנהגות הנתבע למבחן שיפוטי, כדי שלא יצא חטאו נשכר נוכח החלת הכלל לפיו מעילה בת עוולה לא תצמח זכות תביעה. פעמים עשוי האינטרס הציבורי להצדיק את בחינת אחריותו של הנתבע, חרף היות עילת התביעה נגדו פסולה אף היא מחמת אי חוקיות (עניין אברהם, פסקה 16 [השופטת בינייש])".

 

60. על סמך השיקולים הנ"ל דחה בית המשפט העליון בפרשת מעונה את טענת הוועדה המקומית שיש לשלול ממעונה את זכות התביעה, על אף שנקבע שם, כי מעונה ידעה על אי החוקיות בהיתר הבניה שנתבקש על ידה ואף ידעה כי הבקשה להיתר שהוגשה על ידה אינה תואמת את התב"ע. בהקשר זה נקבע כי שלילת זכות התביעה ממעונה "משמעה כי אחריות הוועדה המקומית למהלך הפסול בו נקטה במתן היתרים בלתי חוקיים לא תיבחן, ויש בכך כדי לפגוע פגיעה מהותית באינטרס הציבורי להעמיד למבחן שיפוטי את התנהגותו של מוסד תכנון המופקד על יישום דיני התכנון, ובתכלית העקרון שנועד לתיקון עולם". הוא הדין בפרשת אורה אברהם שהובאה לעיל. בפרשה זו נקבע, כי על אף הפעילות הבלתי חוקית של התובעים שם, אשר בנו את ביתם ללא היתר ובאמצעות קבלן שאינו רשום, "האיזון בין האינטרסים המעורבים בהכרעה זו אינו מצדיק דחיית תביעתם של המערערים מכל וכל בשל חטאם".

 

61. לענייננו, על אף התנהגותה של התובעת אשר פעלה לקידום תכנית ג/8927 וקבלת היתר תוך הטעיית הוועדות, אין מקום לדחיית התביעה מכל וכל מכוח הכלל מעילה בת עוולה לא תצמח זכות. כמו בפרשת מעונה, גם בענייננו קיים אינטרס ציבורי בהעמדת התנהגותם של מוסדות התכנון ומע"צ למבחן שיפוטי. זאת ועוד, הליכי אישור התכנית החלו זמן רב לפני שישרש רכשה את המקרקעין ונכנסה לתמונה ואף על פי כן, הנתבעות לא עשו את מלאכתן כראוי, לא עשו את הבדיקות הדרושות ולא השוו בין התכניות השונות, וזאת ללא שום קשר להתנהלותה של התובעת. זאת ועוד וכפי שהובא לעיל, הנתבעות יכולות היו לגלות את הטעות בתכנית ג/8927 ואת אי ההתאמה בין הבקשה להיתר לתכנית ג/8927 לרבות עצם קיומם של הקלינים, בבדיקה פשוטה וזולה, וללא מאמץ ניכר. שיקולים אלה מטים את הכף שלא לדחות את תביעת התובעת מכל וכל וללא בירור אשמן של הנתבעות.

 

התנהגות הנתבע – סעיף 65 לפקודת הנזיקין והאשם התורם

 

62. סעיף 65 לפקודת הנזיקין קובע כדלקמן:

 

"התנהגות הנתבע

65. נתבע שגרם נזק באשמו, אלא שהתנהגותו של התובע היא שהביאה לידי האשם, רשאי בית המשפט לפטור אותו מחבותו לפצות את התובע או להקטין את הפיצויים ככל שבית המשפט יראה לצודק".

 

סעיף 68 לפקודת הנזיקין קובע:

 

"68. (א). סבל אדם נזק, מקצתו עקב אשמו שלו ומקצתו עקב אשמו של אחר, לא תיכשל תביעת פיצויים בעד הנזק מחמת אשמו של הניזוק, אלא שהפיצויים שייפרעו יופחתו בשיעור שבית המשפט ימצא לנכון ולצודק תוך התחשבות במידת אחריותו של התובע לנזק ...".

 

סעיף 65, להבדיל מסעיף 68, חל מקום שבו התנהגותו של התובע גרמה לאשמו של הנתבע ולאו דווקא לנזק. סעיף 68, לעומת זאת, חל מקום שבו אשמו של התובע הביא לגרימת הנזק. במקרה של אשם תורם בהתאם לסעיף 68, יש להפחית את סכום הפיצוי בשיעור שבית המשפט יראה לנכון ולצודק, תוך התחשבות באשמם המוסרי של המעורבים בגרימת הנזק, לרבות אשמו של התובע עצמו. סעיף 65 לעומת זאת מסמיך את בית המשפט להפחית את הפיצוי או אפילו לפטור את המזיק מאחריותו באופן מלא (ראו בעניין זה ע"א 8684 שלמה (שלומי) אלקיים נ' עזבון המנוח ניב יבור (25/6/14).

 

בענייננו, התנהגותה של התובעת אשר רכשה את המקרקעין, פעלה לקידום תכנית ג/8927 למתן תוקף והגישה בקשה להיתר, תוך התעלמותה מהרצועה המפרידה על אף שהייתה מודעת לקיומה, לא זו בלבד שגרמה לאשמן של הנתבעות אשר הוטעו עת הוצג בפניהם מצג שווא שכביכול שטח תחנת הדלק גובל בתוואי כביש 90, אלא אף הביאה לגרימת הנזק. בנסיבות אלה, לא זו בלבד שחלה הוראת סעיף 68 לפקודת הנזיקין הדנה באשמו התורם של התובע, אלא חלה גם הוראת סעיף 65 המסמיכה את בית המשפט להפחית את הפיצוי, או אפילו לפטור את הנתבעות מאחריות.

 

63. על אף תחולתו של סעיף 65 בענייננו, אינני סבור כי ראוי בנסיבות המקרה דנן לפטור את הנתבעות מאחריות, וזאת מאותם טעמים שהבאתי קודם בפרק הדן בכלל "מעילה בעת עוולה לא תצמח זכות תביעה" ושמצדיקים המשך בירור התובענה על אף הפסול שנפל בהתנהגותם של התובעת והנציגים מטעמה. יחד עם זאת, נוכח התנהגותה של התובעת כמתואר לעיל, מן הראוי להשית עליה אשם תורם משמעותי. בפרשת מעונה שהובאה לעיל, ייחס בית המשפט העליון לתובעת אשם תורם בשיעור 40%, וזאת נוכח התנהלותה הפסולה שהתבטאה כאמור בהגשת בקשה להיתר המנוגד לתב"ע ופעילותה ביודעין לקבלת היתר לא חוקי. בפרשת מעונה נקבע באופן פוזיטיבי כי הוועדה המקומית לתכנון ובנייה הייתה מודעת לעובדה שהבקשה להיתר אינה תואמת את התב"ע ואף על פי כן, נתנה היתר לא חוקי כשהיא מודעת למלוא העובדות. בענייננו, המצב שונה. התובעת היתה מודעת לקלינים שהפרידו בין השטח שרכשה לבין כביש 90, ואף על פי כן, פעלה לקידום תכנית ג/8927 למתן תוקף ופעלה לקבלת היתר בניה, על אף שהייתה מודעת לטעות בתכנית ג/8927 ולמלוא העובדות לאישורן. התובעת אף לא ראתה לנכון לפנות לנתבעות ולהתריע על קיומם של הקליני לאחר שטאוב התריע בפניה ובפני נציגיה, לפני הגשת הבקשה להיתר, על קיום הקלינים, על הטעות בתכנית ג/8927 ועל הצורך בתיקון תכנית זו כדי לשנות את הייעוד של הקלינים. בנסיבות אלה, יש להתייחס להתנהלותה של ישרש בחומרה רבה יותר מאשר להתנהלותה של התובעת בפרשת מעונה ולייחס לה אשם תורם גדול יותר. בהתאם לכך, הנני סבור כי יש לייחס לתובעת אשם תורם בשיעור 50%.

 

ההשתהות במתן היתר שינויים וטופס 4

 

64. כזכור, התובעת טענה, כי לאחר שהתגלתה עובדת קיומם של הקלינים שמפרידים בין שטח תחנת הדלק לבין כביש 90, סירבה הוועדה המקומית להנפיק לה טופס 4, על אף שתחנת הדלק ודרכי הגישה נבנו בהתאם להיתר שניתן לה. באשר להיתר השינויים, נטען כי הוועדה עיכבה את מתן ההיתר (מס' 226) שלא כדין עד לאחר שהוסדרה המחלוקת הקניינית בינה לבין בעלי הקלינים, על אף שלמחלוקת זו לא היה כל קשר למתן ההיתר וטופס 4. הוועדה המקומית טענה מנגד, כי היתר השינויים ניתן לאחר שהתובעת השלימה את כל הדרישות התכנוניות שלה וללא קשר למחלוקת הקניינית שהתגלעה בין התובעת לבין בעלי הקלינים. היא טענה עוד, כי טופס 4 ניתן לאחר שהתובעת הכשירה את הבניה שביצעה בניגוד להיתר המקורי (221) ולאחר שהמציאה את כל האישורים הדרושים למתן טופס 4.

 

65. כפי שיפורט להלן, הוכח באופן שאינו משתמע לשתי פנים, כי בשל חששה מפני תביעה עתידית של בעלי הקלינים, עיכבה הוועדה המקומית שלא כדין את הטיפול בבקשת התובעת להיתר שינויים ולמתן טופס 4 במשך כארבע שנים, עד לאחר שהסדירה התובעת את המחלוקת הקניינית עם בעלי הקלינים, על אף שלסוגיה זו אין שום קשר עם מתן היתר השינויים וטופס 4.

 

66. לאחר שהושלמה בניית התחנה, הגישה התובעת בחודש 8/03 בקשה להיתר שינויים בנוגע לקירות תומכים שנבנו בגבולות שטח תחנת הדלק, בצד הגובל בחלקת מקרקעין שבבעלות חברת גישרם השקעות בע"מ. לטענת התובעת, השינויים בצורת הקירות בוצע לבקשת מהנדסת הוועדה, גב' מיכל אמיתי, אשר התחייבה לאשר את תכנית השינויים עם הגשתה. בעניין זה הפנתה התובעת למכתבה לוועדה המקומית מיום 11/7/02, שבו ציינה כוונתה להגיש תכנית שינויים ושעל גביו כתבה גב' מיכל אמיתי, כי "בוועדה טרם התקבלה תכנית חפירה וחישוב עודפי עפר לפינוי בהתאם. עם הגשתה ניתן להיעתר למבוקש". אינני רואה חשיבות רבה לשאלה האם יש ממש בטענת התובעת שהבקשה להיתר שינויים הוגשה לבקשת הוועדה, ואינני שולל זאת. ברם, אין לכך כל חשיבות. משנענתה התובעת לבקשת מהנדסת הוועדה והגישה תכנית שינויים, הייתה מוטלת על התובעת חובה לעמוד בדרישות הדין לקבלת היתר. אינני מקבל את טענת התובעת, כי הכיתוב של מהנדסת הוועדה על גבי מכתבה מיום 11/7/02 כפי שצוטט לעיל, מלמד על קיומה של הבטחה שלטונית למתן היתר בהתאם לבקשת ההיתר, יהא תוכנה אשר יהא. לכל היותר ניתן לראות בכיתוב האמור מעין הבטחה שלטונית לאישור התכנית, ככל שהתכנית מקיימת אחר דרישות החוק. כפי שיפורט להלן, על אף שהתובעת הייתה זכאית לקבל היתר שינויים כבר בשנת 2004, לכל המאוחר, הוועדה המקומית עיכבה את הטיפול בבקשה לפרק זמן בלתי סביר, "גררה רגליים" בטיפול בבקשה והעלתה דרישות שאין להן בסיס בדין.

 

67. בהחלטתה מיום 13/8/03 קבעה הוועדה שיש להחזיר את הדיון בבקשה להיתר שינויים לאחר שימולאו מספר דרישות טכניות שפורטו בהחלטה, לרבות המצאת מפה מצבית מעודכנת בהתאם לקיים בשטח, הגשת תרשים הבקשה על רקע גושים וחלקות, המצאת נסחי טאבו ועוד. מעדותו של רם שוחטוביץ שהייתה מקובלת עליי ולא נסתרה, על אף שהתובעת מילאה אחר הדרישות שפורטו בהחלטה מיום 14/8/03, הוועדה המקומית הקפיאה את הטיפול בבקשה וסירבה להנפיק היתר, וזאת בשל חששה מבעלי הקלינים, אשר התנגדו למתן היתר ולהנפקת טופס 4. ואכן, מעיון בתצהירו של אבנר סבג, שהחל לשמש בתפקיד מהנדס הוועדה בחודש 5/05, אין שום הסבר מדוע לא נערך דיון חוזר בבקשה להיתר שינויים ומדוע דיון כאמור התקיים רק ביום 16/5/05 כשנתיים לאחר הגשת הבקשה להיתר. זאת ועוד, מעיון בהחלטת הוועדה מיום 16/5/05, שניתנה כאמור בחלוף כשנתיים ממועד הגשת הבקשה להיתר, דחתה הוועדה את הבקשה להיתר מהטעם שקיים "טריז – קלין" הכולל מספר חלקי חלקות בבעלויות שונות שנותר בייעוד חקלאי ושמפריד בין שטח תחנת הדלק לבין כביש 90, קיימת אי התאמה בין תשריט ונספח הבינוי של תכנית ג/8927 לבין נספח התנועה, כאשר מנספח התנועה עולה, כי קיימת רצועת קרקע שמפרידה בין שטח תחנת הדלק לבין כביש 90. על סמך האמור קבעה הוועדה המקומית, כי "לא ניתן להכשיר דרך תחנת דלק" בתחום רצועת הקרקע המפרידה אלא במסגרת תכנית מפורטת מאושרת או הקלה ושימוש חורג מוגבל בזמן.

 

68. נימוקים אלה של הועדה אינם נכונים ואינם עומדים בקנה אחד עם התנהלותה לאחר מכן. הנימוקים שפורטו בהחלטתה הנ"ל של הוועדה היו צריכים להביא לדחיית תכנית ג/8927 ולדחיית הבקשה להיתר המקורי (221) שעל פיו נבנתה תחנת הדלק. נימוקים אלה אינם קשורים כלל לבקשה להיתר שינויים שנועדה להכשיר עבודות פיתוח בצדה האחר של תחנת הדלק הגובל כאמור בשטחה של חברת גישרם ושאין להן שום קשר למקרקעין ברצועה המפרידה. לבקשת היתר השינויים אף לא היה שום קשר לדרכי הגישה לתחנה שלגביהן היה בידי התובעת היתר שבקשה לביטולו שהגישו בעלי הקלינים נדחתה על ידי כב' השופט ח'טיב. עולה, אם כן, כי הוועדה המקומית החליטה לדחות את הבקשה להיתר שינויים מנימוקים שאין להם כל קשר לבקשה ולמיקום העבודות שנתבקשה הכשרתן. החלטת הוועדה לדחות את הבקשה מנימוקים לא רלבנטיים הקשורים לקלינים מחזקת את גרסתם של התובעת והעדים מטעמה, כי הסיבה היחידה שגרמה לוועדה שלא לאשר את הבקשה להיתר שינויים הייתה המחלוקת הקניינת שהתגלעה בין התובעת לבין בעלי הקלינים בחודש 6/03.

 

69. גרסתה של התובעת שלפיה הוועדה המקומית עיכבה מתן היתר השינויים וטופס 4 אך בשל המחלוקת שהתגלעה מול בעלי הקלינים ומתוך חשש שתוגש נגדה תביעה על ידי בעלי הקלינים נלמדת ממכתב ששלחה הוועדה למבטחת שלה ביום 22/10/06 (ת/19). במכתב זה מפרטת הוועדה את התסבוכת התכנונית והמשפטית שנקלעה אליה בשל קיומם של מספר תכניות מתאר סותרות על אותם מקרקעין. במכתב זה אף מפרטת הוועדה את המצוקה אליה היא נקלעה, כאשר מצד אחד התובעת דורשת להפעיל את התחנה ומן הצד השני, בעלי הקלינים מתנגדים לכך וטוענים כי אין לקדם את פתיחת התחנה. בהקשר זה ציינה הועדה, כי חלקה "מתייחס למתן ההיתר ואכיפתו כיום שכן הבקשה של ישרש היא שהוועדה תקדם את פתיחת תחנת הדלק על פי ההיתר לעומת זאת בעלי המקרקעין מתנגדים לכך וטוענים כי אין לקדם את פתיחת תחנת הדלק" (סעיף 17 למכתב ת/19). בסעיף 18 לאותו מכתב מציינת הוועדה, כי היא "עלולה להיות נתבעת על ידי מי מהצדדים שכבר "איימו" בהגשת תביעות במהלך התכתובות עם הוועדה. במקרה כזה יש לצפות כי ישרש יטענו כי על הוועדה ליישם את ההיתר שנתנה לעומת זאת בעלי המקרקעין יטענו כי ההיתר לא חוקי ואין לו תוקף".

 

הנה כי כן, קיימת מעין הודאה מצדה של הוועדה המקומית שהיא סירבה ליישם את ההיתר שנתנה לתחנה (221) ובשל כך היא צפויה להיתבע על ידי ישרש. סירובה של הוועדה ליישם את ההיתר שנתנה התבטא בכך היא דחתה את הבקשה להיתר השינויים וסירבה לתת לתובעת טופס 4. עמדה זו שבאה לידי ביטוי במכתבה של הוועדה למבטחת שלה (ת/19) אף תואם את נימוקי ההחלטה מיום 16/5/05, שדחתה את הבקשה להיתר שינויים ושעל פיה, הנימוק העיקרי לדחיית הבקשה הוא קיומה של רצועת קרקע שמפרידה בין שטח תחנת הדלק, לבין כביש 90.

 

70. עובדה נוספת התומכת בגרסתה של התובעת שהוועדה עיכבה שלא כדין מתן היתר השינויים וטופס 4 היא העובדה שבשנת 2007, כארבע שנים לאחר הגשת הבקשה להיתר והשלמת בניית התחנה, אישרה הוועדה את הבקשה להיתר השינויים ובעקבות כך נתנה לתובעת טופס 4, כל זאת לאחר שהתובעת רכשה את המקרקעין ברצועה המפרידה והסדירה את המחלוקת הקניינית, מבלי שנעשו על ידה שינויים מהותיים בבקשה להיתר, למעט הוצאת מספר החלקות של הקלינים מהבקשה להיתר. כזכור, הנימוק העיקרי שעמד בבסיס דחיית הבקשה להיתר השינויים בהחלטה מיום 16/5/05, הוא שהייעוד המבוקש אינו תואם את ייעוד הקרקע וכי קיימים קלינים בייעוד שפ"פ ועל כן, קיים צורך בהגשת תכנית מפורטת לשינוי הייעוד, או בקשה להקלה ושימוש חורג זמני. על אף שדרישות אלה לא מולאו, שכן לא הוגשה תכנית מפורטת לשינוי הייעוד ולא הוגשה בקשה לשימוש חורג זמני, הוועדה המקומית אישרה את הבקשה להיתר כפי שהיא.

 

71. מסמך נוסף התומך בגרסת התובעת שהסיבה לעיכוב במתן היתר השינויים וטופס 4, היא המצוקה אליה נקלעה הוועדה המקומית בעקבות פניית בעלי הקלינים והעובדה שאושרו שלוש תכנית מתאר סותרות הוא מכתבו של עו"ד שחר בן עמי, היועץ המשפטי של הוועדה, מיום 9/10/06 (מוצג ת/14) שממנו עולה, כי הוא נתבקש לחוות את דעתו "האם למרות המצב התכנוני על פיו קיימת אי התאמה בין 3 תכניות החלות על מתחם תחנת הדלק, כפי שנסקר על ידי בהרחבה בסקירה שהעברתי אלייך בנושא, ניתן לאשר עבודות פיתוח במתחם התחנה". בהתאם לחוות דעתו של עו"ד שחר בן עמי, ניתן לאשר את הבקשה להיתר שינויים בנוגע לעבודות הפיתוח, ככל שהבקשה "אינה נוגעת לטריז ... אם היא עומדת בכל שאר הקריטריונים שוועדת הרישוי בודקת מבחינה תכנונית" (סעיף 3 לת/14). מכתב זה מלמד על שני דברים: אחד, הוועדה המקומית טעתה עת דחתה את הבקשה להיתר שינויים בהחלטה מיום 16/5/05 בשל קיומם של קלינים. שניים, הוועדה המקומית גררה רגליים בטיפול בבקשה להיתר ורק בשנת 2006, יותר משלוש שנים לאחר הגשת הבקשה להיתר, ראתה לנכון לבקש חוות דעת באם ניתן להיעתר לבקשה להיתר שינויים, מבלי שניתן הסבר כלשהו, לא כל שכן הסבר מניח את הדעת, מדוע הפניה ליועץ המשפטי של הוועדה נעשתה כשלוש שנים לאחר הגשת הבקשה להיתר.

 

72. הועדה המקומית טענה כי, הבקשה להיתר שינויים נדחתה מאחר שהייתה "זליגה" של עבודות הפיתוח לשטחים שאינם בבעלות התובעת תוך הסגת הגבול עם שכניה וביצוע עבודות במקרקעין שהייעוד שלהם שונה מהייעוד של תחנת דלק. בענין זה מסתמכת הוועדה על דו"ח ביקורת בניה שנערך ביום 3/3/05 על ידי מפקחת מטעם הוועדה, שגילתה כי במגרשה של התובעת בוצעו עבודות פיתוח בסטייה מהיתר הבניה המקורי (מס' 221). לטענתה, בעקבות סטייה זו שהתגלתה בדו"ח המפקחת, הוגשה הבקשה להיתר שינויים.

 

טענות אלה דינן להידחות, בהיותן חסרות בסיס עובדתי ואף ניסיון מפורך לעוות את העובדות. ראשית, כפי שהובא לעיל, השינויים שבוצעו בעבודות הפיתוח היו ידועים לוועדה המקומית כבר בשנת 2002, עת הודיעה התובעת למהנדסת הוועדה במכתב מיום 11/7/02 על כוונתה להגיש בקשה להיתר שינויים והמהנדסת התחייבה לאשרה ככל שתוגש. שנית, הבקשה להיתר שינויים הוגשה בחודש 8/03 כשנתיים לפני שנערך דו"ח הביקורת של המפקחת וללא שום קשר לדו"ח זה. על כן, טענת הוועדה שבשנת 2005, בעקבות דו"ח המפקחת, נודע לה על הבניה בסטיה מההיתר ושבעקבות כך הוגשה הבקשה להיתר שינויים היא טענה חסרת בסיס עובדתי. שלישית, דחיית הבקשה להיתר שינויים בהחלטה מיום 16/5/05 לא התבססה על היקף השינויים הנדרשים, עובדה שאין לה משמעות כל עוד הבקשה עומדת בדרישות התכנון, אלא בשל הצורך בהגשת תכנית מפורטת לשינוי יעוד, דרישה שהוועדה וויתרה עליה לאחר שהמחלוקת הקניינית עם בעלי הקלינים, שאין לה שום קשר להיתר השינויים, נפתרה. רביעית, הטענה שהתובעת הסיגה את גבולם של השכנים כלל לא הייתה נימוק לדחיית הבקשה להיתר בהתאם להחלטה מיום 16/5/05. הטעם לכך הוא שכבר ביום 17/11/04, נתנה חברת גירשם, הבעלים של המקרקעין הגובלים שעבודות הפיתוח זלגו אליהם על פי הנטען, את הסכמתה למתן היתר השינויים (חלק מת/18), כך שנושא זה כלל לא עמד על הפרק עת נדחתה הבקשה להיתר שינויים ולא היווה גורם לעיכוב מתן ההיתר.

 

73. הוועדה המקומית טענה, כי טופס 4 להפעלת התחנה ניתן רק בחודש 7/07 מאחר שרק במועד זה הומצאו כל האישורים הדרושים לשם כך והוכשרו עבודות הפיתוח עם מתן היתר השינויים ביום 20/6/07.

 

טיעון זה לא ניתן לקבל. ראשית, כפי שהובא בהרחבה לעיל, הוכח באופן שאינו משתמע לשתי פנים, כי הוועדה המקומית עיכבה שלא כדין את מתן היתר השינויים ועל כן, היא אינה יכולה להסתמך על אי מתן היתר לשינויים שבוצעו, מקום שהמחדל באי מתן ההיתר והכשרת העבודות רובץ לפתחה. שנית, העדים מטעם התובעת העידו, ועדותם הייתה מקובלת עליי בעניין זה, כי כל האישורים שהיו דרושים לשם מתן טופס 4 הומצאו לוועדה המקומית כבר בשנת 2003 או בסמוך לאחר מכן, ולפיכך לא הייתה כל הצדקה עניינית לאי מתן הטופס. הם טענו עוד, כי הם פנו אין ספור פעמים לוועדה על מנת לזרז את הטיפול בבקשת התובעת לקבל טופס 4, וכל פעם נציגי הוועדה היו מבקשים להמציא אישור ממוסד כזה או אחר, על אף שאישורים אלה כבר הומצאו בעבר מספר פעמים.

 

ואכן, מעיון בעדותה של גב' חגית בן דוד, המפקחת מטעם הועדה המקומית, שטיפלה בבקשת התובעת לקבלת טופס 4, בפני בית משפט השלום בקרית שמונה, במסגרת ההליך הפלילי – תכנוני שנקטה הוועדה נגד התובעת ורם שוחטוביץ בתיק תו"ב 223-04-08 עולה, בבירור, כי הסיבה היחידה שבגללה נמנעה הוועדה ממתן טופס 4 הייתה המחלוקת הקניינית בנוגע לקלינים, מחלוקת שללא ספק אינה קשורה להליכי הנפקת טופס 4 ולא אמורה הייתה לעכב מתן הטופס. גב' חגית בן דוד העידה בהליך הפלילי בשתי ישיבות, בתאריכים 17/3/10 ו- 24/5/11 ופרוטוקול עדותה הוגש כראיה (מוצגים ת/5, ת/28 ו- ת/29). בעדותה בישיבה מיום 17/3/10 (ת/28), העידה גב' בן דוד כדלקמן:

 

"ש. האם תוכלי להראות לי שמסיום הבניה 8/03 ועד מתן טופס 4 7/07, איזה דרישה שלכם אשר מולאה/לא מולאה על ידי התחנה. מ- 8/03 התחנה הייתה מוכנה עד 7/07 עברו 4 שנים, אני מבקש דוגמא אחת או שניים של דרישה בפועל כתנאי לקבלת טופס 4.

ת. הוועדה אישרה את הבקשה לשינוי פיתוח, הם מילאו את הדרישות וקיבלו טופס 4.

ש. תראי לי דרישה אחת.

ת. היה שינוי בפיתוח. חברת ישרש הגישה בקשה, הוועדה אישרה זאת בתנאים. הם מילאו את התנאים, רצו לכל המוסדות בכל המקומות, ולבסוף הם קיבלו אישור.

ש. היתר בניה ניתן ב - 7/02, כעבור שנה התחנה מוכנה. בכל זאת, לוקח 4 שנים עד שהונפק טופס 4, אילו דרישות הצבת להם אחרי סיום הבניה?

ת. אני לא מציבה דרישות, יש תנאים בהיתר. בשביל להפעיל את התחנה יש תנאי היתר שצריך למלא. אם נביט בהיתר הראשון, אם מילאו אחר כל ההוראות בהיתר, לא הייתה שום סיבה בעולם לא ליתן להם טופס 4, צריך לבדוק האם התחנה נבנתה על פי ההיתר.

ש. האם את יכולה להצביע על תנאי אחד בהיתר מ- 7/02 אשר לא מולא לפני סיום הבנייה ב- 8/03.

ת. כדי שאני אוכל לענות על השאלה שלך, אני צריכה לעבור על כל המסמכים אשר הומצאו לתיק למתן טופס 4, ואז אני אוכל להגיב לך תאריך מדוייק, ולכך אני צריכה זמן" (עמ' 4-5 לפרוטוקול).

 

מתשובת גב' חגית בן דוד, המפקחת מטעם הוועדה שטיפלה בבקשת התובעת למתן טופס 4, הסיבה היחידה לאי מתן טופס 4 הייתה כביכול אי מילוי אחר התנאים בהיתר הבניה המקורי (מס' 221), אם כי היא לא יכולה הייתה לתת תשובה לשאלה, אלו תנאים בהיתר לא מולאו. נוכח האמור, ועל מנת לתת לעדה הזדמנות להתכונן, דחה בית משפט השלום את הדיון למועד נוסף. ואכן, המשך עדותה של גב' חגית בן דוד בהליך הפלילי התקיים ביום 24/5/11. בישיבה זו, שוב נשאלה העדה באשר לסיבה שבגללה לא ניתן לתובעת טופס 4, ותשובתה הייתה שלא ניתן להוציא היתר מבלי לדעת מי הבעלים של הקרקע. להלן הקטע הרלבנטי בעדותה של חגית בן דוד בישיבה מיום 24/5/11:

 

"ש. העתירה היא משנת 2003, האם את כמפקחת הונחית לא לתת טופס 4 בשל הבעיה בזכויות?

ת. לא הוצאתי טופס 4, כי לעולם לא ניתן להוציא היתר כאשר לא יודעים מי בעל הקרקע ולא ניתן לדון בזה בכלל" (עמ' 16 למוצג ת/5, ת/29).

 

74. בניגוד לעדותה בהליך התכנון ובניה כמפורט לעיל ושממנה עלה, בבירור, כי הסיבה היחידה לעיכוב במתן טופס 4 הייתה המחלוקת הקניינית שבגללה לא ניתן היתר השינויים, טענה גב' חגית בן דוד בתצהיר עדותה הראשית בהליך שבפני, כי התובעת היא אשר עיכבה את מתן טופס 4. שכן, ביום 15/11/04 נשלח למר ויקטור סרוסי מכתב משירות הכבאות המפרט את הדרישות לקבלת אישור ממכבי אש, לצורך מתן טופס 4. לטענתה, אישור כבאות ניתן רק ביום 27/2/06 ואישור מנהלת הכנרת באשר לפתחי הניקוז ניתן רק ביום 28/3/07 ובעקבות המצאת אישורים אלה ניתן ביום 2/7/07 טופס 4.

 

אינני מקבל את עדותה של גב' חגית בן דוד בעניין זה. כפי שהובא לעיל, במסגרת ההליך הפלילי, ניתן לעדה זו מספר הזדמנויות לפרט אילו דרישות היה על התובעת למלא ולא מולאו על מנת לקבל טופס 4, ותשובתה הייתה שהסיבה היחידה לעיכוב במתן טופס 4 הייתה המחלוקת הקניינית בקשר לקלינים שמנעה מתן היתר שינויים. גם לאחר שבית משפט השלום שדן בהליך הפלילי דחה את המשך עדותה של גב' חגית כדי לאפשר לה לתת תשובה עניינית, היא חזרה וטענה, כי הסיבה לאי מתן טופס 4 הייתה הבעיה הקניינית שמנעה בכלל דיון בבקשה למתן טופס 4 ולמתן היתר השינויים. עדותה של גב' בן דוד בתצהיר לא רק שמהווה עדות כבושה שערכה מועט, אלא מדובר בגרסה אשר סותרת באופן חזיתי גרסה קודמת שנמסרה על ידה, לאחר שניתנה לה הזדמנות לבדוק את תיק התכנון ולתת תשובות ענייניות ומוסמכות.

 

זאת ועוד, מעיון באישור הכבאות עולה, כי התוקף שלו הוא מוגבל בזמן, ועל כן, ככל שלא ניתן טופס 4 בתוך פרק הזמן שבו האישור בתוקף, יש צורך בהמצאת האישור מחדש. על כן, העובדה שהומצא אישור כבאות בחודש 2/06 אינה שוללת את טענת התובעת ונציגיה, כי אישור זה, כמו יתר האישורים שנדרשו, הומצאו בשנת 2003 או 2004. הוא הדין באשר לאישור מנהלת הכנרת. מעיון במסמך עולה, כי הוא ניתן על סמך בדיקה קודמת שבוצעה על ידם, כך שלא מן הנמנע כי מדובר באישור שהונפק מחדש לאחר שחודשו ההליכים להנפקת טופס 4. שוב, אין בכך כדי לשלול את גרסת עדי התובעת, שהייתה מקובלת עליי ונתמכה אף בגרסת בן דוד עצמה, כי כל האישורים למתן טופס 4 הומצאו בסמוך לאחר השלמת בניית התחנה.

 

75. סיכומם של דברים בנושא זה, הוועדה המקומית עיכבה את הטיפול בבקשות התובעת למתן היתר שינויים ולמתן טופס 4 שלא כדין, אך בשל חששה מתביעה עתידית שעלולים היו בעלי הקלינים להגיש נגדה אם יינתנו ההיתרים ותופעל התחנה. עמדה זו אינה מעוגנת בחוק התכנון והבניה והתקנות על פיו, שכן עבודות הבניה והחפירות שהבקשה נועדה להכשיר כלל לא היו קשורות לקלינים, אלא בוצעו בצדה האחר של תחנת הדלק, זה הגובל בחלקה של חברת גישרם. גם הדרישה להגשת תכנית מפורטת או בקשה לשימוש חורג, דרישה שהוועדה ירדה ממנה, לא הייתה לגיטימית נוכח העובדה שהתובעת החזיקה בהיתר בניה להקמת תחנת דלק שהונפק על סמך תכנית מתאר מאושרת ונוכח העובדה שעתירה לביטול תוקף התכנית והיתר הבניה שהוגשה על ידי בעלי הקלינים נדחתה.

 

אי מיצוי ההליכים המנהליים

 

76. טענה נוספת שהועלתה על ידי הנתבעות נוגעת לאי מיצוי ההליכים המנהליים, במטרה לתקוף את החלטת הוועדה המקומית מיום 16/5/06 שלא לאשר את הבקשה להיתר שינויים ואת החלטת הוועדה המקומית שלא לתת טופס 4. על פי הנטען, התובעת הגישה ביום 16/6/05 ערר בפני וועדת הערר המחוזית על החלטת הוועדה המקומית מתאריך 16/5/05 הדוחה את בקשתה להיתר שינויים. לאחר שהערר נקבע לדיון, הגישה התובעת בקשה לדחיית הדיון בערר מהטעם שמתנהל הליך אחר בין התובעת לבין בעלי הקלינים בבית משפט השלום בקריית שמונה, באשר לזכויות באותם קלינים. בהחלטה מיום 14/7/05, דחתה הוועדה את הבקשה לדחיית הדיון, בין היתר מהטעם שאין קשר בין הסוגיות הקנייניות הנידונות בפני בית משפט השלום לבין הסוגיות התכנוניות נושא הערר שהן בסמכותה הבלעדית של וועדת הערר (ראו מוצגים נ/22 ו- נ/23). בעקבות החלטה זו, הודיעה התובעת ביום 17/7/05 לוועדת הערר על משיכת הערר שהוגש על ידה בטענה, כי הערר אינו מנומק דיו. בהתאם לכך הערר נמחק (נספח יא' לתצהיר חגית בן דוד מטעם הוועדה המקומית). לטענת הנתבעות, בנוסף לזכות שעמדה לתובעת להגיש ערר לוועדת הערר כפי שנעשה בפועל, יכולה הייתה התובעת להגיש עתירה מנהלית על החלטת וועדת הערר לבית המשפט לעניינים מנהליים. משום ומה, וללא כל סיבה עניינית, הודיעה התובעת על משיכת הערר בטענה מופרכת שהערר אינו מנומק דיו.

 

הנתבעות הוסיפו וטענו, כי לבית המשפט במסלול המינהלי, יוחדה סמכות להפעיל ביקורת שיפוטית בנושאי התכנון, בתקיפה ישירה, וככזה הוא בית משפט ייעודי שיש לו המומחיות לעשות כן. לטענתן, הדרך הנכונה לתקיפת החלטות אלה היא בהליך תקיפה ישירה במסלול המנהלי, בין היתר "כיוון שבימ"ש במסגרת ההליך המנהלי רואה לנגד עיניו, בזמן אמת, את כל האינטרסים של כל בעלי העניין, המתגוששים ביניהם בזירה, ואת כל השיקולים הצריכים לעניין, כאשר כל המשתתפים בתכנית / בקשת ההיתר או המושפעים הימנה הם צד להליך" (סעיף 87 לסיכומי הועדה המקומית). הועדה המחוזית הוסיפה וטענה, כי "משעה שבחרה למחוק את הערר שהגישה כנגד החלטת הוועדה המקומית ואת עתירתה, נוצרה בכך מניעות מצידה לטעון כעת כנגד אותו מעשה מינהלי" (עמ' 51 לסיכומים). נטען עוד, כי בהתאם להלכה הפסוקה, מי שנמנע מלתקוף את המעשה המינהלי ולדרוש את תיקון העוול שנעשה לו באמצעות הליך מינהלי, מנוע מלהגיש תביעה לפיצויים לאחר מכן.

 

77. ישרש טענה מנגד, כי היא נאלצה למשוך את הערר שהגישה על החלטת הועדה המקומית מיום 16/5/05 נוכח איומי יו"ר הוועדה שלטענתה בא בטענות כלפיה וכלפי רם שוחטוביץ "כי לא ייתכן שמצד אחד אנו באים בבקשות לוועדה המקומית ומצד שני פועלים נגדה". לטענת רם שוחטוביץ "לאור דבריו של מר אברהם (יו"ר הוועדה המקומית – ע.ט) ומשנראה היה כי לולא משיכת הערר לא נוכל להסתייע בוועדה המקומית, החלטתי למשוך את הערר" (סעיף 85 לתצהיר שוחטוביץ). על אותה גרסה חזר שוחטוביץ בעדותו (עמ' 114 לפרוטוקול), שם הוא העיד: "... ואחרי השיחה איתו (יו"ר הוועדה המקומית – ע.ט) שהוא הבהיר לי שאם אי פעם תצטרך להסתייע בוועדה תעשה את הדבר הנכון שזה למשוך את הערר, וכך עשיתי" (שורות 28-29). בהמשך הבהיר רם שוחטוביץ, כי לא מדובר היה בשיחת מסדרון כפי שנטען על ידי ב"כ הוועדה המקומית, אלא "ישבתי אצלו במשרד, הוא יו"ר הוועדה, ועל סמך השיחה איתו הבנתי שאני צריך למשוך, וכך עשיתי" (עמ' 115, שורות 6-7). בהתחשב בסיבה למשיכת הערר, לא ניתן לזקוף לרעת התובעת עובדה זו. התובעת טענה עוד, כי "בהתאם לפסיקה, מימלא, אי נקיטה של הליך מינהלי אינה פוטרת את הרשות מאחריות נזיקית למעשיה ומחדליה" (סעיף 20 לסיכומי התובעת).

 

78. סוגיית מיצוי ההליכים המנהליים בטרם הגשת תביעה כספית נידונה לאחרונה ברע"א 2063/16 הרב יהודה גליק נ' משטרת ישראל (19/1/17), שבו נחלקו הדעות. השופט רובינשטיין קבע, כי "די ככלל בכך שהפרט פנה אל הרשות כדי ללבן את הסוגיה טרם פנייתו לתבוע את נזקיו כדי לקבוע כי יצא ידי חובתו". על פי גישתו של השופט רובינטשיין, "הטלת חובת פנייה לבג"צ או לבית המשפט לעניינים מינהליים טרם בירורה של התביעה הנזיקית, לדידי מקרינה שלא בחיוב על מעמדה של הרשות המינהלית; הדבר עלול להיראות כאילו אין לרשות שיקול דעת משל עצמה, ורק לאחר שהערכאה המינהלית המוסמכת אמרה את דברה, ניתן להלין על פועלה של הרשות. מכאן, דווקא מתוך שמירה על מעמדה של הרשות סבורני כי עלינו לקבוע כי תהא אחראית במעשיה בנזיקין, בין אם נערכה ביקורת שיפוטית – מינהלית בין אם לאו, ואולי כך תימנע בעתיד מלבצע פעולות דומות". עם זאת, השופט רובינשטיין הציע לקבוע חריגים לכלל זה ולהשאיר לבית המשפט שיקול דעת להתחשב באי מיצוי ההליכים ולהפחית את הפיצוי בהתאם במקרים שבהם התובע לא פעל למיצוי זכויותיו בחוסר תום לב, או "כאשר מדובר בסכסוך החורג במהותו בהרבה מיחסיו של פלוני עם הרשות נוגע לצדדים שלישיים או לציבור בכללותו ולכן ישנה חשיבות בעתירה בהקדם למתן צו עשה" (סעיף לד' לפסק הדין).

 

79. השופט עמית סבר אחרת. לפי השקפתו של השופט עמית "המסלול המינהלי הוא דרך המלך כדי לתקוף באופן ישיר החלטה מינהלית. לדין המינהלי, כפי שעוצב וגובש בפסיקת בתי המשפט לאורך השנים, ייחוד משלו, הן במישור המהותי והן במישור הדיוני (סעיף 10 לפסק הדין) – השופט עמית סבור עוד, כי "הטלת סנקציה כספית על הרשות בגין הפרה של נורמה מינהלית באמצעות תביעת נזיקית, תוך תקיפה עקיפה של המעשה המינהלי מבלי לתקוף קודם לכן ישירות את המעשה המינהלי, מרחיב לאין שיעור את הביקורת השיפוטית על המעשים המינהליים של הרשות לכל הערכאות העוסקות בתביעות נזיקין. לכך יש השלכות רוחב של ממש, הן על פוטנציאל התביעות נגד רשויות ציבור והן על מערכת המשפט, בה קיימת הפרדה מוסדית בין ביקורת מינהלית לבין ביקורת נזיקית" (סעיף 11 לפסק הדין).

 

בהמשך מונה השופט עמית שמונה סוגים אפשריים של עילות לתביעת פיצוי כנגד רשויות ציבור, כאשר חמישה סוגים הם בגדר רשלנות רגילה שהמסגרת הראויה לדיון בהם היא תביעה נזיקית בבית המשפט המוסמך ואילו שלושה סוגים אחרים הם מעשים או מחדלים של הרשות בתחום המינהלי. אחד הסוגים שהשופט עמית מסווג כנופל בגדר עוולת הרשלנות נוגע "להתרשלות בירוקרטית – פקידותית רגילה" כמו "אי התייחסות והתעלמות של הרשות מפניות חוזרות ונשנות של הניזוק; או השתהות בלתי סבירה במתן היתר בניה" (סעיף 18 לפסק הדין). שלושת הסוגים שנופלים לשיטתו של השופט עמית בתחום המינהלי הם "מעשה או מחדל שלא כדין של הרשות, תוך הפרה של נורמה מינהלית, הפרה שאין עמה אשם", "מעשה או מחדל של הרשות הציבורית, הפוגע כדין וללא אשם בזכות חוקתית כמו הזכות לקניין או הזכות החוקתית לשיוויון", והסוג השלישי הוא "פגיעה בלתי חוקתית בזכות חוקתית מכוח חוק או על פי חוק, בגינה מורה בית המשפט על ביטול החוק". לשיטתו, מעשה או מחדל שנופל לאחד משלושת הסוגים האחרונים, ברגיל, אינו מעשה נזיקי המזכה את הנפגע בפיצויים. על סמך האמור סבר השופט עמית כי דין תביעתו של הרב גליק להיכשל בין היתר מאחר שהמעשה של הרשות שעמד בבסיס התביעה אינו בגדר התרשלות שיש להטיל בגינה חבות בנזיקין. השופט עמית סבר עוד, כי לאי מיצוי ההליכים עלולה להיות משמעות הן במישור של החובה להקטנת נזק והן במישור של האשם התורם. על אף האמור, גם השופט עמית סבור כי לא בכל מקרה יש לתת ביטוי לאי מיצוי ההליך המינהלי במסגרת החובה להקטנת הנזק, וכל מקרה ייבחן לגופו. בהקשר זה נקבע:

 

"ודוק: אדגיש כי לא בכל מקרה ניתן או רצוי להפעיל את עיקרון הקטנת הנזק, אם במלואו ואם באופן חלקי, בשל אי פנייה קודמת להליך המינהלי והתשובה לשאלה האם היה מקום להחיל את החובה להקטנת הנזק נגזרת מנסיבות כל מקרה...".

 

80. השופט זילברטל סבר, כי אין צורך להכריע בשאלות שעסקו בהן השופטים עמית ורובינשטיין ולשיטתו, היה מקום לדחיית התביעה במקרה הספציפי בעודה באיבה הן מאחר שהגשתה היוותה כסות לתקיפה ישירה של ההליך המינהלי ואולי עולה אף כדי שימוש לרעה בהליכים והן בשל הפרת חובת הקטנת הנזק שאיינה בנסיבותיו הקונקרטיות של המקרה את התביעה כולה.

 

81. לענייננו, כפי שהובא לעיל, מעשיה של הוועדה המקומית שהשתהתה במתן היתר השינויים וטופס 4 שלא כדין ומתוך שיקולים זרים שאינם רלבנטיים כלל לאישור הבקשה או דחייתה מהווים, גם לשיטתו של השופט עמית, התרשלות שיש לדון בה במסגרת תביעה נזיקית. מקרה זה נופל באותם חמשת הסוגים שהשופט עמית סיווג כמעשים או מחדלים שיש בצדם אשם, שהמסגרת הראויה לדון ולברר אותם היא תביעה נזיקית רגילה. על כן, בין אם נאמץ את גישתו של השופט עמית ובין אם נאמץ את גישתו של השופט רובינשטיין, אין במשיכת הערר על ידי התובעת ואי מיצוי ההליך המינהלי כדי לחסום את תביעתה ולאיין אותה מראש.

 

82. יחד עם זאת, אין ספק כי אי מיצוי ההליך המינהלי ומשיכת הערר בטרם נידון לגופו מהווה הפרה של חובת הקטנת הנזק ועל כן, יש לתת לכך ביטוי במישור זה, ואפילו במישור של האשם התורם. כפי שהובא לעיל, התובעת הגישה ערר על החלטת הוועדה המקומית מיום 16/5/05 שדחתה את בקשתה להיתר שינויים בשל קיומם של קלינים והצורך בהגשת תכנית מפורטת או בקשה לשימוש חורג, על אף שהיתר השינויים שנדרש כלל לא נגע לעבודות בתוך הקלינים, אלא בצדה האחר של תחנת הדלק. כפי שעולה מהחלטת וועדת הערר בבקשה לדחיית הדיון, היא סברה כי אין קשר בין המחלוקת הקניינית בנוגע לקלינים לבין השיקולים שעליה לקחת בחשבון במסגרת הדיון בערר שהם שיקולים תכנוניים בלבד. נוכח האמור, סביר להניח כי אילו התובעת הייתה ממשיכה בערר, וועדת הערר הייתה מקבלת את הערר ומורה לוועדה המקומית לתת את ההיתר בהתעלם מהמחלוקת הקניינית הנוגעת לקלינים. אמרתי סביר להניח מאחר שאין כל ערובה שכך הייתה מורה וועדת הערר וזאת נוכח התסבוכת התכנונית שנוצרה בעקבות אישור שלוש תכניות מתאר סותרות שחלות על אותם מקרקעין. לא מן הנמנע כי נוכח תסבוכת זו, וועדת הערר הייתה דוחה את הערר עד שתתוקן תכנית ג/8927 שמכוחה ניתן היתר הבניה ונתבקש היתר השינויים והתאמתה לתכניות קודמות.

 

אין גם להתעלם מהנסיבות שבהן משכה התובעת את הערר. בהתאם לעדותו של רם שוחטוביץ, הערר נמשך בעקבות לחץ שהפעיל יו"ר הוועדה המקומית, שהתנה את המשך שיתוף הפעולה בין התובעת לבין הוועדה המקומית במשיכת הערר. הנתבעות טענו, כי לגרסה זו אין בסיס נוכח ההודעה על משיכת הערר שבה נטען כי הסיבה למשיכתו היא שהערר אינו מנומק דיו. לא ניתן לקבל טיעון זה. כפי שניתן להיווכח מעיון בהודעת הערר, מדובר בהודעה מנומקת היטב הנפרשת על פני שלושה עמודים, שבה פורטו נימוקים רבים נגד החלטת הוועדה המקומית (מוצג נ/22). גם הנתבעות עצמן כפי ניתן להיווכח מעיון בסיכומיהן אינן סבורות שהטעם למשיכת הערר שצוין בהודעה על משיכת הערר הוא הטעם האמיתי שעמד בבסיס משיכת הערר. בנסיבות אלה ובהעדר עדות או ראיה סותרת, הנני מקבל את עדותו של רם שוחטוביץ ולפיה יו"ר הוועדה המקומית נתן לו להבין "שכדאי לו למשוך את הערר אם הוא מבקש להסתייע בוועדה בהמשך הדרך".

 

83. זאת ועוד, גם אם ניתן להניח שוועדת הערר הייתה מקבלת את הערר ומורה על מתן היתר שינויים, עדיין הייתה התובעת צריכה להמשיך במאבקה מול הוועדה המקומית לצורך קבלת טופס 4. כאמור לעיל, הוועדה המקומית, אשר חששה מפני תביעת בעלי הקלינים, עיכבה את יישום היתר הבניה שכבר ניתן (מס' 221) ועיכבה בשל חששה זה את הפעלת התחנה. מטעם זה, הוועדה המקומית חזרה וביקשה מהתובעת להמציא מסמכים ואישורים מגורמים שונים, הדרושים למתן טופס 4, על אף שמסמכים ואישורים אלה הומצאו לה בעבר. על כן, גם אם התובעת הייתה ממשיכה בערר, ייתכן שבכך הייתה מזרזת את קבלת טופס 4, אך בוודאי לא היה בכך כדי למנוע את הנזק במלואו.

 

84. נוכח כל האמור, הנני סבור כי בנסיבותיו המיוחדות של המקרה דנן, יש להפחית מן הפיצוי שייפסק בגין הנזק שנגרם עקב העיכוב במתן היתר שינויים וטופס 4, 20% בגין הפרת חובת הקטנת הנזק, או בשל אשמה התורם של התובעת שהתבטא באי מיצוי ההליך המנהלי.

 

אחריות הוועדה המחוזית ומע"צ לעיכוב במתן טופס 4

 

85. התובעת מייחסת את האחריות לנזק שנגרם לה עקב ההשתהות במתן היתר השינויים וטופס 4 לכל הנתבעות, מבלי לעשות אבחנה ביניהן. על אף שהמעשה או המחדל שגרם להשתהות כאמור רובץ לפתחה של הועדה המקומית בלבד, שהיא הגורם המוסמך בהתאם לחוק להנפקת היתר הבניה וטופס 4, התובעת אינה מפרטת ואינה מסבירה בסיכומיה מדוע יש לייחס לועדה המחוזית ולמע"צ אחריות בגין מחדליה ומעשיה של הוועדה המקומית בטיפול בבקשת היתר השינויים וטופס 4 וכיצד מעשים ומחדלים אלה קשורים לנתבעות אלה. ברם, מתוך עיון בסיכומים שהגישה התובעת, בכתב התביעה ובתצהירי העדות הראשית מטעמה, ניתן להבין, כי טענת התובעת היא שרשלנותן של הוועדה המחוזית ומע"צ באישור תכנית ג/8927 יצרה תסבוכת תכנונית בשל קיומן של שלש תכניות מתאר סותרות, מצב שגרם לוועדה המקומית שלא לקדם את ההיתר המקורי והפעלת התחנה, על ידי עיכוב מתן היתר השינויים וטופס 4.

 

86. אינני מקבל את טענתה זו של התובעת. נתבע בנזיקין מכוח עוולת הרשלנות חב בגין נזק שיכול וצריך היה לצפות במועד ביצוע המעשה או המחדל שבגינו הוא חב. נתבע אינו חב בגין נזק שאינו יכול או שאינו צריך לצפות במועד ביצוע המעשה הנזיקי. בהתאם לכך, הועדה המחוזית ומע"צ חבות בגין נזק שנגרם לתובעת, אם נגרם, עקב אישור תכנית ג/8927 שיכולות וצריכות היו לצפות במועד אישור התכנית. כך למשל, אילו בעקבות אישור תכנית ג/8927 הייתה התובעת רוכשת את שטח תחנת הדלק במחיר גבוה מהשווי האמיתי שלו בשל כך שהוטעתה לחשוב שהמקרקעין צמודים לכביש 90, הייתה קמה לה עילת תביעה בנזיקין בגין הסכום ששילמה ביתר. זאת ועוד, אילו בעקבות התסבוכת התכנונית שנוצרה היו בעלי הקלינים מצליחים בבקשתם לביטול היתר הבניה או בביטול תכנית ג/8927, לתובעת הייתה עומדת עילת תביעה טובה נגד הוועדה המחוזית ומע"צ בגין ההשקעה שהשקיעה בהקמת התחנה. הוא הדין אילו הפעלת התחנה הייתה מתעכבת עקב צו מניעה זמני או קבוע שבעלי הקלינים היו מקבלים, לאחר שנודע להם כי דרכי הגישה לתחנה וממנה עוברות במקרקעין שלהם. כל אלה הם בגדר נזקים שהוועדה המחוזית ומע"צ יכולות וצריכות היו לצפות עקב התרשלותן באישור תכנית ג/8927. נזקים אלה קשורים עובדתית ומשפטית באופן ישיר למעשה הרשלנות שביצעו הוועדה המחוזית ומע"צ ועל כן, ככל שנגרם נזק כאמור, הן חבות בגינו.

 

87. ברם, הנזק שנגרם בעקבות השתהות הוועדה המקומית במתן היתר השינויים וטופס 4 נגרם עקב מעשים ומחדלים של הוועדה המקומית שהיא בגדר גורם זר מתערב מבחינתן של הוועדה המחוזית ומע"צ. בהתאם להלכה פסוקה, מזיק יכול לחוב בנזיקין בגין מעשים ומחדלים של גורם זר מתערב, רק אם מעשיו ומחדליו של הגורם הזר היו צפויים נורמטיבית ועובדתית מבחינתו של המזיק. בהתאם לכלל זה, השאלה היא, האם המזיק הנתבע יכול וצריך היה לחזות את התנהלותו של הגורם הזר המתערב (ראו בענין זה ע"פ 402/75 אלגביש נ' מדינת ישראל פ"ד ל(2) 561, 576; ע"א 5850/10 חברת דפרון בע"מ נ' עזבון המנוח יבגני גולובין (15/4/12); ע"א 8199/01 עזבון המנוח מירו נ' מירו פ"ד נז(2) 785; ע"א 756/81 בן שמעון נ' ברדה פ"ד לח(3) 1). הוועדה המחוזית ומע"צ לא צריכות היו לצפות שהוועדה המקומית תפעל בניגוד לחוק, תעכב מתן היתר השינויים וטופס 4, שהייתה מחויבת לתת בהתאם לחוק ולא היו צריכות לצפות שכתוצאה מכך ייגרם לתובעת נזק. אדרבא, להשקפתי, הנחת המוצא צריכה להיות הפוכה. מותר היה לוועדה המחוזית ולמע"צ להניח, כי הוועדה המקומית המופקדת על יישום וביצוע חוק התכנון ובניה (סעיף 27 לחוק התכנון ובניה), תבצע את תפקידה כראוי, תשקול את השיקולים הרלבנטיים בעת ביצוע תפקידה ותפעל בהתאם לדין. משלא יכולות הוועדה המחוזיות ומע"צ לצפות את התנהלותה של הוועדה המקומית שגרמה לנזק, לא ניתן לחייבן באחריות לנזק שנגרם בעקבות אותה התנהלות.

 

יודגש, הבקשה להיתר שינויים נגעה, כאמור לעיל, לעבודות פיתוח שבוצעו בצדה האחר של תחנת הדלק וכלל לא נגעה לשטחי הקלינים ולתסבוכת התכנונית שנוצרה בעקבות אישור שלש התכניות הסותרות. על אף האמור, "ניצלה" הוועדה המקומית את הבקשה להיתר שינויים ועיכבה את מתן ההיתר על פיה, מתוך רצון ללחוץ על התובעת ולגרום לה להגיע להסדר עם בעלי הקלינים. אינני סבור כי הוועדה המחוזית ומע"צ יכולות וצריכות היו לצפות שהתרשלותן באישור תכנית ג/8927 תגרום לוועדה שלא לאשר בקשה להיתר שאינה קשורה לטעות בתכנית זו ולשטחי הקלינים, ומתוך מטרה ללחוץ על מגיש הבקשה להגיע להסדר כזה או אחר.

 

88. התובעת טענה, כי יש להטיל על הוועדה המחוזית אחריות למעשים ולמחדלים של הוועדה המקומית בכל הנוגע להשתהות במתן היתר שינויים וטופס 4, גם מכוח הוראת סעיף 28 לחוק התכנון ובניה, אשר מקנה לוועדה המחוזית הסמכות להורות "לוועדה המקומית לעשות את כל הדרוש למילוי התפקידים המוטלים על הוועדה המקומית בחוק זה או על פיו, הן בדרך כלל והן בקשר למקום מסויים". סעיף 28 (ב) לחוק התכנון ובניה אף מסמיך את הוועדה המחוזית לעשות בעצמה את כל הדרוש לביצוע ההוראה או הדרישה, ככל שהוועדה המקומית לא ביצעה אותה ולחייב את הוועדה המקומית בהוצאות שהיו כרוכות בכך. על כן, נטען כי היה על הוועדה המחוזית להורות לוועדה המקומית לתת היתר השינויים וטופס 4, או לפעול למתן ההיתר וטופס 4 בעצמה.

 

89. דין טענה זו להידחות. בהתאם להלכה הפסוקה, הסמכות המוענקת לוועדה המחוזית מכוח הוראת סעיף 28 לחוק התכנון ובניה היא סמכות מיוחדת שיש להפעילה רק במקרים חריגים ונדירים, כאשר הוועדה המקומית אינה מבצעת את תפקידה במישור של אכיפת דיני התכנון ובניה. בהקשר זה פסק בית המשפט העליון בבג"צ 10202/01 ארגון הסוכנים ובעלי תחנות הדלק בישראל נ' היועץ המשפטי לממשלה פ"ד נז(5) 713, כדלקמן:

 

"לכאורה, ניתן לומר כי ... הואיל וועדה מקומית אשר לא ממלאת את תפקידי האכיפה המסורים לה, יכול השלטון המרכזי, באמצעות וועדות התכנון המחוזיות, לאכוף עליה למלא את תפקידה או לפעול במקומה ולחייבה בהוצאות (סעיף 28 לחוק התכנון והבניה). אך פתרון זה נועד לתת מענה למקרים חריגים ואסור שייעשה בו שימוש תכוף, הואיל ובכך תתנער וועדת התכנון המקומית מחובתה, ומצב זה אינו רצוי. הואיל וכאמור, היא אמורה להוות את גוף הפיקוח היעיל ביותר" (וראו גם: ע"א 1661/09 שינברגר נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה פתח תקווה, בפסקה 38 לפסק דינו של השופט י' עמית (27/10/11)).

 

בפסק הדין שניתן בעע"מ 8518/11 הוועדה המחוזית לתכנון ובניה נ' אליודן חברה לבניין בע"מ (4/2/2013), שוב נדרש בית המשפט העליון לסמכות הוועדה המחוזית לתכנון ובניה בהתאם לסעיף 28 לחוק התכנון ובניה וקבע, כי סמכות זו יש להפעיל במקרים נדירים, בעיקר כאשר הוועדה המקומית חודלת מלמלא את תפקידה באכיפת חוקי התכנון והבניה, או כאשר בעבודת הוועדה המקומית מתגלה טעות בולטת המחייבת התערבות הוועדה המחוזית. בהקשר זה נקבע:

 

"סעיף 28 לחוק התכנון והבניה אינו 'סעיף סל' המאפשר לוועדה המחוזית 'לטרוף את הקלפים' בכל עת, בהתעלם מן המבנה הסדור של קבלת החלטות לפי חוק התכנון והבנייה. בית משפט זה כבר פסק כי זוהי סמכות מיוחדת שיש להפעיל במקרים נדירים, בעיקר במצבים שבהם הוועדה המקומית חודלת לחובתה לאכוף את דיני התכנון והבנייה".

 

על סמך האמור ומשקבע החוק מסלול לתקוף את החלטות הוועדה המקומית לתת או שלא לתת היתר או טופס 4 על ידי הגשת ערר לוועדת הערר מחוזית, שהחלטתה בעניין זה היא סופית בכפוף לאפשרות פניה לבית המשפט לעניינים מינהליים בעתירה מתאימה, נקבע בפרשת אליודן שהובאה לעיל, כי אין לוועדה המחוזית סמכות להתערב בהחלטות הוועדה המקומית לתת או שלא לתת היתר ואין לה סמכות להורות לה לפעול בצורה כזו או אחרת בעניין מתן היתרים ובדרך שכזו להתערב בשיקול דעתה ובהחלטתה של ועדת הערר.

 

בע"א 717/11 העמותה לאיכות חיים וסביבה בנהריה ואח' נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה (12/8/13) דחה בית המשפט העליון טענה שהופנתה נגד הוועדה המחוזית לתכנון ובניה שלא לחייב את הוועדה המקומית להפקיד תכנית מתאר מקומית מפורטת, מקום שעמדה בפני המערערים האפשרות לנקוט בהליך של ערר בפני וועדת ערר מחוזית. בהקשר זה נקבע:

 

"המתווה הדיוני הראוי לבחינת טענות המערערים על ידי מוסד תכנון מרכזי היה בדרך של הגשת ערר לוועדת הערר המחוזית, ולא בפניה 'עקיפה' לוועדה המחוזית להפעלת סמכות פיקוח הנתונה לה מכוח חוק התכנון ובנייה".

 

קביעה זו התקבלה על אף שבאותה פרשה הייתה לוועדה המחוזית סמכות ערר על החלטת וועדת הערר המחוזית, שכן דובר באותו מקרה על הפקדת תכנית מתאר מקומית. קביעה זו יפה מקל וחומר בענייננו, שכן אין לוועדה המחוזית בענייננו סמכות ערר על החלטות וועדת הערר המחוזיות בכל הנוגע להחלטות שעניינן מתן או אי מתן היתר בניה או טופס 4.

 

90. לענייננו, בפני התובעת עמדה האפשרות להגיש ערר בפני וועדת ערר מחוזית על החלטת הוועדה המקומית מיום 16/5/05, שדחתה את בקשתה למתן היתר השינויים והיא אכן הגישה ערר כאמור, אך בחרה למשוך אותו משיקולים שונים כפי שהובא לעיל. בנסיבות אלה, הוועדה המחוזית כלל לא הייתה מוסמכת להתערב בהליכי מתן היתר שינויים וטופס 4, ולא הייתה מוסמכת להפעיל את סמכותה בהתאם לסעיף 28 לחוק התכנון והבניה שנועד לתכליות אחרות ועל כן, לא ניתן לבוא בטרוניה כלפיה על כך. זאת ועוד, לאורך כל השנים שבהן פעלה התובעת מול הוועדה המקומית לקבלת היתר בניה וטופס 4, לא פנתה התובעת מעולם לוועדה המחוזית ודרשה ממנה להפעיל את סמכותה בהתאם לסעיף 28 לחוק התכנון ובניה ולכפות על הוועדה המקומית ליתן היתר שינויים וטופס 4. גם מטעם זה לא ניתן לייחס לוועדה המחוזית חבות בגין התנהלותה של הוועדה המקומית כפי שהובא לעיל. גם אילו הייתה פניה כאמור וגם אילו הוועדה המחוזית הייתה דוחה אותה, לא היה בכך כדי להטיל על הוועדה המחוזית חבות נזיקין.

 

אי הפקעת שטחי הקלינים

 

91. התובעת טענה עוד, כי יש לייחס לנתבעות חבות בגין הנזקים שנגרמו לה מאחר שהן התרשלו בכך שלא הפעילו את הסמכויות המוקנות להן בחוק התכנון והבניה המאפשרות להן להפקיע את שטחי הקלינים ולהקנותם לישרש. התובעת הפנתה להוראת סעיף 61א(ב) לחוק התכנון והבניה, המסמיכה את הוועדה המקומית ליזום תכנית מתאר מקומית או תכנית מפורטת ולדון בה. היא אף הפנתה להוראת סעיף 70 לחוק התכנון והבניה, אשר מסמיכה את וועדות התכנון להפקיע את שטחי הקלינים ולהקנותם לתובעת. לטענתה, מוטלת על רשויות התכנון חובה לאפשר לבעל מקרקעין גישה למקרקעין שלו. שכן, לשיטתה, זכות הגישה למקרקעין הינה חלק מזכות הקניין.

 

92. דין טענות אלה להידחות. סעיף 188 (א) לחוק התכנון והבניה מסמיך את הוועדה המקומית להפקיע מקרקעין שנועדו בתכנית לצרכי ציבור. סעיף 188 (ב) לחוק התכנון והבניה מגדיר מהם "צרכי ציבור" שמאפשרים הפקעת מקרקעין כדלקמן:

 

"'צרכי ציבור', בסעיף זה – כל אחד מאלה: דרכים, גנים, שטחי נופש או ספורט, שמורות טבע, עתיקות, שטחי חניה, שדות תעופה, נמלים, מזחים, תחנות רכבת, תחנות אוטובוסים, שווקים, בתי מטבחיים, בתי קברות, מבנים לצרכי חינוך דת ותרבות, מוסדות קהילתיים, בתי חולים, מקלטים ומחסים ציבוריים, תחנות משטרה, תחנות שירות לכיבוי אש, מתקני ביוב, מזבלות, מיתקנים להספקת מים וכל מטרה ציבורית אחרת שאישר שר האוצר לעניין סעיף זה".

 

"צורך ציבורי" הוגדר בפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), 1943, כדלקמן:

 

"'צורך ציבורי' – צורכי הציבור כמשמעותם לפי סעיף 188 לחוק התכנון והבניה, וכן כל אחד מאלה, ולרבות צורך הנובע מהם או הכרוך בהם".

(1) מחנה צבאי, תחנת משטרה, בית סוהר, או מיתקן אחר או אתר המשמש לצורך צבאי או ביטחוני;

(2) הקמה, הרחבה או פיתוח של ישוב;

(3) אתר המשמש או המיועד להנצחה, למורשת, לתיירות, או לצרכי דת לרבות תפילה וטקס דתי, או מקום קדוש;

(4) מיתקן תשתית;

(5) מיתקן תקשורת;

(6) מיתקן להתפלת מים, מיתקן מים, לרבות מאגר;

(7) אתר סילוק וטיפול בפסולת;

(8) מעגן;

(9) תחנת גז, כהגדרתה בסעיף 42 לחוק משק הגז, התשס"ב – 2002, תחנת כוח, קווי הולכה והספקה של גז, נפט, דלק ומוצרים ומיתקנים לאכסונם וכל מיתקן אחר המשמש לצורכי תשתיות;

(10) צורך ציבורי אחר שאישר שר האוצר, בהתייעצות עם הוועדה המייעצת ובאישור וועדת הכספים של הכנסת".

 

הנה כי כן, החוקים השונים שהסמיכו את הרשות להפקיע מקרקעין הגבילו את סמכות ההפקעה אך ורק לצרכי ציבור, כפי שמונח זה הוגדר באותם חוקים. בהתאם להלכה הפסוקה, מאחר שסמכות ההפקעה פוגעת קשות בקניינו של הפרט שהיא זכות חוקתית – על חוקית, מוטלת על הרשות חובה להפעיל סמכות זו בזהירות אך ורק למטרה הציבורית שלשמה נועדה ההפקעה. בבג"צ 2390/96 קרסיק נ' מדינת ישראל, מינהל מקרקעי ישראל פ"ד נה(2) 625, נקבע:

 

"זכותו של היחיד לקניינו יָקְרה בעיני בית המשפט, עלתה חשיבותה, וככל שגברה והלכה ההכרה כי יש לשמור על קניינו של הפרט מפני מעשי הרשות, כן הצטמצם והלך כוחו של השר במעשה הפקעה" (עמ' 638).

 

עוד נקבע בפרשת קרסיק:

 

"על פי ההלכה שנקבעה, אין די בקיומה של מטרה ציבורית להפקעתה של קרקע פלונית; שומה על הרשות להוסיף ולהראות כי במקרקעין המסוימים אמורים ומתאימים לשמש צורך מסוים" (פרשת טריידט, בעמ' 633). כך לענין הוכחת הזיקה בין הקרקע לבין המטרה הציבורית וכך לעניין הצורך להוכיח כי רק הפקעה הייתה מוליכה את הרשות למטרתה, קרא: כי לא היה ניתן להשיג את המטרה באמצעי שפגיעתו פחותה..." (עמ' 639).

 

למעמדה החוקתי של זכות הקניין התייחס בית המשפט העליון גם בע"א 8622/07 אהוד רוטמן נ' מע"צ החברה הלאומית לדרכים בישראל בע"מ (14/5/2012) בהתייחסו לסמכות ההפקעה ולחובת תשלום פיצויי סבל גם בגין 25% הראשונים מקום שיתרת הקרקע לא הושבחה עקב מעשה ההפקעה. בפרשת רוטמן הדגיש בית המשפט העליון את מעמדה של זכות הקנין וקבע:

 

"הזכות לקניין פרטי היא זכות יסוד בשיטתנו, חזרנו ושנינו זאת בפסיקה לא אחת, כך היה עובר לחקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו (ראו: פרשת פייצר, בעמ' 656; ע"א 524/88 "פרי העמק" אגודה חקלאית שיתופית בע"מ נ' שדה יעקוב מושב עובדים של הפועל המזרחי להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ, פ"ד מה(4) 529, 546). כך בוודאי לאחר מכן, חוק היסוד מורה בסעיף 3 שבו – כי "אין פוגעים בקניינו של אדם". החוק הקנה לזכות הקניין מעמד חוקתי על חוקי (ע"א 6821/93 בנק מזרחי המאוחד בע"מ נ' מגדל כפר שיתופי בע"מ, פ"ד מט(4) 221, 431 (להלן: "ענין בנק מזרחי")) הוא העלה את קרנה ומעמדה של זכות הקניין מזכות הלכתית שאינה כתובה עלי ספר לזכות יסוד חקוקה ומוגנת".

 

93. נוכח ההכרה במעמדה של זכות הקניין, ניכרת בפסיקת בית המשפט העליון "מגמה שביסודה הגברת היקף ההגנה על זכות הקניין של הפרט כשמדובר בדיני הפקעות ... ההגנה על זכות הקניין בדיני ההפקעה התחזקה בשורת פסקי דין שניתנו לאחר חקיקת חוק היסוד והדגישו את השינוי במעמדה של הזכות...". (סעיף 63 לפסק הדין של השופט פוגלמן בפרשת רוטמן שהובאה לעיל). בהתאם לכך ומאחר שמעשה ההפקעה מהווה פגיעה קשה בקניינו של הפרט לטובת האינטרס הציבורי שבאה ההפקעה לשרת, נקבעו בפסיקה כללים שנועדו לאזן בין זכות הפרט לקניינו לבין האינטרס הציבורי המצדיק פגיעה בזכות הפרט. כך למשל, נקבע כי על הפגיעה בזכות הקניין לעמוד בפסקת ההגבלה שבחוק יסוד: כבוד האדם, קרי דרישת המידתיות (בג"צ 10203/03 "המפקד הלאומי" בע"מ נ' היועץ המשפטי לממשלה (20/8/2008). נקבע עוד, כי ההפקעה אפשרית רק למטרה שלשמה נועדה ההפקעה וככל שהצורך הציבורי שעמד בבסיס ההפקעה חדל, יש להשיב את המקרקעין לבעליהם המקורי (פרשת קרסיק). נקבע עוד, כי הפעלת סמכות ההפקעה מחייבת את הרשות לשלם לפרט שנפגע עקב מעשה ההפקעה פיצויים בגין מלוא הנזק שנגרם לו (פרשת רוטמן).

 

94. לענייננו, אין ספק כי על רקע המצב הנורמטיבי שהובא לעיל, אין יסוד לטענות התובעת בדבר התרשלותן של הנתבעות עת לא הפעילו את סמכויות ההפקעה שבידיהן על מנת להפקיע את המקרקעין ברצועה המפרידה ולהקנותם לתובעת. ראשית, הפקעה לצרכי הכשרת דרכי גישה לתחנת דלק שהיא בבעלות פרטית אינה עונה על הגדרת המונח "צרכי ציבור" שמהווה תנאי בסיסי להפעלת סמכות ההפקעה. תחנת דלק היא עסק מסחרי שנועד לאפשר לבעליו להפיק רווח מפעילות תחנת הדלק, לרבות המתקנים שבה. אומנם תחנת הדלק משרתת את הציבור, אך אין די בכך כדי להפוך אותה "לצורך ציבורי" כמשמעו בחוק התכנון והבניה ופקודת הקרקעות. כפי שהובא לעיל, גם פקודת הקרקעות וגם חוק התכנון והבנייה הגדירו באופן מפורט מהו "צורך ציבורי" שמאפשר הפקעת מקרקעין ושני חיקוקים אלה אינם מונים תחנת דלק "כצורך ציבורי" שמאפשר זאת. נוכח מעמדה של זכות הקניין כזכות חוקתית ונוכח הפגיעה הקשה שמעשה ההפקעה גורם לפרט, אין מקום להרחבת המונח "צורך ציבורי" באופן שיכלול גם תחנת דלק בבעלות פרטית. יש בכך העדפת האינטרס של פרט אחד על פני זכות הקניין של פרט אחר, מקום שאין כל הצדקה עניינית המצדיקה זאת. על כן, אילו הנתבעות היו מפעילות את סמכות ההפקעה כדרישת התובעת, בוודאי שהפעלת סמכות זו בנסיבות העניין לא הייתה עומדת במבחן הביקורת השיפוטית, הן מאחר שהדין אינו מאפשר זאת והן מאחר שהפעלת הסמכות בנסיבות הענין אינה סבירה ואינה מידתית.

 

95. טענת התובעת כי היה מקום להפעלת סמכות ההפקעה על מנת לאפשר גישה לתחנת הדלק, אינה נכונה גם עובדתית. התובעת לא טענה וממילא לא הוכיחה, כי הגישה היחידה שיש לה למקרקעין שרכשה היא דרך כביש 90. נהפוך הוא, מעדותו של טאוב ומעיון בתכנית ג/8077 עולה באופן ברור, כי למתחם שרכשה התובעת גישה פנימית, שלא דרך כביש 90. בנסיבות אלה, דרישת התובעת להתחבר לכביש 90 מטרתה היא למקסם רווחים נוכח הגישה הנוחה של משתמשי הדרך לתחנה. עולה, אם כן, כי דרישת התובעת להפקעת המקרקעין ברצועה המפרידה אינה משרתת שום צורך ציבורי, אלא משרתת את האינטרס המסחרי שלה בלבד. משזו מטרת ההפקעה, אין לבוא בטענה כלפי הנתבעות שלא הפקיעו את המקרקעין.

 

96. סיכום פרק החבות

 

א. הנתבעות התרשלו כלפי התובעת באישור תכנית ג/8927 ועל כן, הן נושאות ביחד ולחוד באחריות לנזק שנגרם לתובעת, ככל שנגרם, עקב אישור התכנית.

 

ב. יש לייחס לתובעת אשם תורם בשיעור 50% בגין הנזק שנגרם לה עקב אישור התכנית. בהתאם לכך, יש לנכות 50% מכל סכום שייפסק לתובעת בגין התרשלות הנתבעות באישור התכנית.

 

ג. הוועדה המקומית התרשלה עת השתהתה במתן היתר שינויים וטופס 4 ועת דחתה את הבקשה להיתר שינויים, אך ורק בשל חששה מפני תביעה עתידית שבעלי הקלינים "איימו" להגיש אם יקודם היתר הבניה ותתאפשר הפעלת התחנה.

 

ד. הוועדה המחוזית ומע"צ אינן נושאות באחריות בגין הנזק שנגרם לתובעת עקב התרשלות הוועדה המקומית כאמור בסעיף קטן (ג) והאחריות לנזק זה מוטלת אך ורק על הוועדה המקומית.

 

ה. מכל סכום שייפסק לתובעת בגין הנזקים שנגרמו לה עקב התרשלות הוועדה המקומית במתן היתר שינויים וטופס 4, יש לנכות אשם תורם בשיעור 20%, עקב אי מיצוי ההליכים המנהליים.

 

הנזק וגובהו

 

הנזק עקב ההתרשלות באישור התכנית

 

97. בכתב התביעה טענה התובעת, כי עקב התרשלותן של הנתבעות נגרמו לה נזקים המסתכמים בסכום של 11,475,000 ₪ (כולל הפרשי הצמדה וריבית) לפי הפירוט הבא:

 

א. הפסד תפעולי ריאלי בסך של 2,858,000 ₪ עקב העיכוב במתן טופס 4.

 

ב. הפסד דמי שכירות בסך 1,164,000 ₪, לכל שנה מתום השלמת בניית התחנה ועד קבלת טופס 4.

 

ג. עלות רכישת הקלינים, בסך 842,000 ₪.

 

ד. הוצאות שנגרמו לתובעת בגין שכר יועצים, השקעת זמן ומשאבים, לרבות הוצאות משפט בקשר להליך הפלילי אותו יזמה הוועדה המקומית, בסכום של 511,000 ₪.

 

98.הנזקים בסעיפים א' ו- ב' אינם קשורים עובדתית ומשפטית להתרשלות הנתבעות באישור התכנית ג/8927. הנזקים בסעיף ד' קשורים הן להתרשלות באישור התכנית והן להתרשלות במתן טופס 4 ולכן יהא צורך לקבוע אילו הוצאות קשורות להליכים הנובעים מאישור התכנית ואילו הוצאות קשורות לעיכוב במתן טופס 4. הנזק בסעיף ג' לעיל קשור לכאורה להתרשלות באישור התכנית.

 

עלות רכישת הקלינים

 

99. לטענת התובעת, עקב התרשלות הנתבעות באישור תכנית ג/8927, היא נאלצה לרכוש בחודש 5/07 את הקלינים, ולשלם תמורתם סכום מופקע של 1,066,000 ₪ (כולל הפרשי הצמדה וריבית), בגין מספר מטרים בודדים כלשונה. לשיטתה, הועדה המקומית אף עיכבה את מתן היתר השינויים וטופס 4 עד להסדרת המחלוקת הקניינית בנוגע לקלינים ועל כן, רכישת הקלינים מבחינתה היה כורח על מנת להקטין את נזקה. לעניין הקשר הסיבתי בין ההתרשלות לבין ראש נזק זה טענה התובעת, כי לולא היו הנתבעות מאשרות את התכנית ג/8927, ישרש לא הייתה רוכשת את שטח תחנת הדלק מעפרון עד לאחר שהיה הדבר מוסדר על ידי משפחת עפרון או על ידי הרשויות בדרך של הפקעה. נטען עוד, כי אילו הנתבעות לא היו ממשיכות לטעון בשנים 2003 ו- 2004 שהקלינים הופקעו, התובעת הייתה פועלת בעצמה להסדרת המצב מול עפרון והרשויות, וזאת עוד קודם שעמדה התחנה "כתחנת רפאים" המחכה להפעלה.

 

100. אין בידי לקבל את טענת התובעת בעניין זה. מטרת דיני הנזיקין היא להשיב את מצבו של הניזוק למצב שבו הוא היה לולא ההתרשלות. הפיצוי שבית המשפט פוסק לניזוק אינו אמור לגרום להתעשרותו על חשבון הניזוק, אך אינו אמור להביא את הניזוק לחיסרון כיס. על כן, על מנת לבחון אם הנזק הנטען הוא נזק שאכן נגרם עקב מעשה ההתרשלות והאם פסיקת פיצוי בגינו מביאה להשבת מצבו של הניזוק לאותו מצב שבו הוא היה לולא המעשה הזיקי של הנתבע, יש לקבוע מה היה קורה אם המזיק לא היה מתרשל. כאמור, התובעת רכשה את המקרקעין מתוך ידיעה שהם אינם גובלים בכביש 90 ועל כן, טענתה בסיכומים שלולא אישור תכנית ג/8927 היא הייתה ממתינה עם רכישתם עד לאחר הסדרת המצב מול משפחת עפרון או מול הרשויות היא חסרת בסיס. בהקשר זה יש לציין כי הטענה שלולא אישור התכנית, התובעת כלל לא הייתה רוכשת את המקרקעין עד להסדרת הענין לא נטענה על ידי התובעת, לא בכתב התביעה, לא בתצהירי העדות הראשית מטעם נציגיה ולא בעדותם של אלה בפניי.

 

עולה, אם כן, כי לולא אישור תכנית ג/8927 הייתה התובעת נמצאת במצב שבו היא הבעלים של מקרקעין הנמצאים במרחק של כ- 17 מטר מכביש 90. בנסיבות אלה, האפשרויות שעמדו בפני התובעת הן רבות ומגוונות, כך שלא ניתן לקבוע היום מה היה קורה אילו הנתבעות לא היו מאשרות תכנית ג/8927. אפשרות אחת, שהתובעת הייתה מוותרת על הרעיון להקים תחנת דלק בהעדר חיבור לכביש 90 ובהעדר כדאיות להקמת תחנת דלק באותן נסיבות. אפשרות שניה היא שהתובעת הייתה מחליטה להגיש תכנית מפורטת חדשה לשינוי התכנית ג/8927 באופן שהגישה לתחנת הדלק אינה מכביש 90. אפשרות נוספת שהייתה עומדת בפני התובעת היא לנהל משא ומתן עם בעלי הקלינים במטרה לרכוש את שטחי הקלינים וכך ליצור רצף בין המקרקעין שרכשה לבין השטח שרכשה מעפרון.

 

101. מאחר שבהתאם לאחד התרחישים האפשריים שהיו עומדים בפני התובעת לולא אישור תכנית ג/8927 הוא רכישת שטחי הקלינים, תרחיש שהתממש בפועל לאחר שהתחנה כבר הייתה קיימת, הייתה מוטלת על התובעת החובה להוכיח, כי לולא ההתרשלות היא יכולה הייתה לרכוש את שטחי הקלינים במחיר נמוך מהמחיר ששולם על ידה. במקרה זה התובעת הייתה זכאית, לכל היותר, להפרש בין הסכום ששולם לבין הסכום שהייתה משלמת לולא ההתרשלות. ברם, התובעת נכשלה בהוכחת הנזק עת לא הובאה על ידה כל ראיה באשר למחיר שהייתה משלמת עבור הקלינים אילו הייתה מנהלת את המשא ומתן עם בעלי הקלינים לפני בניית התחנה. התובעת אף לא הוכיחה מה היה שווי השוק של שטחי הקלינים ולא הביאה כל ראיה בעניין זה. בהקשר זה יש לציין, כי על אף שהוגשו מטעם התובעת מספר חוות דעת לעניין הנזק שנגרם, לרבות חוות דעת של שמאי מקרקעין, אין בחוות דעת אלה שום התייחסות לשווי השוק של הקלינים. אילו התובעת הייתה מוכיחה את שווי השוק של שטחי הקלינים, ייתכן שהייתה זכאית להפרש בין שווי השוק לבין הסכום ששולם על ידה, שכן יש להניח כי אילו התובעת הייתה מנהלת משא ומתן עם בעלי הקלינים ללא לחץ ולפני שהתחנה נבנתה, היא הייתה משלמת את שווי השוק שלהם ולא מעבר לכך. זאת ועוד, אילו התובעת הייתה מוכיחה את שווי השוק של הקלינים ואת הפער בין הסכום ששילמה לבין שוויים האמיתי, יתכן שבמקרה זה, הנטל להוכיח שבעלי הקלינים היו דורשים סכום מעל לשווי השוק וכי התובעת הייתה משלמת מעל לשווי השוק, היה מוטל על הנתבעות, הן מאחר שמדובר בטענת הגנה והן בשל הנזק הראייתי והיפוך נטל הראיה, בהעדר אפשרות מצד התובעת להוכיח "מה היה קורה אילו".

 

הוצאות בגין ניהול הליכים משפטיים ושכר יועצים

 

102. טענות התובעת בראש נזק זה התייחסו הן להוצאות ההליכים שנאלצה התובעת להתמודד עמם בעקבות אישור תכנית ג/8927 והן להוצאות שנגרמו לה עקב ההליכים המשפטיים הקשורים לעיכוב במתן טופס 4, מבלי שנעשתה הפרדה בין ההוצאות השונות. ברם, מאחר שנקבע כי הוועדה המחוזית ומע"צ אינן נושאות באחריות בגין הנזק שנגרם עקב העיכוב במתן טופס 4, אין מנוס מביצוע ההפרדה בין הנזקים השונים, בהתאם להליכים השונים בהם הייתה התובעת מעורבת.

 

103. שלושה הליכים שבהם הייתה מעורבת התובעת קשורים להתרשלות הנתבעות באישור תכנית ג/8927. ההליך הראשון הוא העתירה המינהלית שהגישו בעלי הקלינים לביטול היתר הבניה לתחנת הדלק ולביטול תכנית ג/8927 אשר נידונה במסגרת עת"מ 246/03, בבית משפט זה, בפני כב' השופט האשם ח'טיב. הליך זה התחיל בשנת 2003 והסתיים בפסק דין שניתן ביום 8/6/04 הדוחה את עתירת בעלי הקלינים מחמת שיהוי. ההליך השני הוא תביעה אזרחית למתן צו מניעה קבוע שהגישו בעלי הקלינים נגד התובעת, ואשר נידונה במסגרת ת"א 277/04 ו- 312/05, בבית משפט השלום בקריית שמונה. בהליך זה נשמעו ראיות, אך בסופו של יום ההכרעה בו התייתרה לאחר שהתובעת רכשה את שטחי הקלינים. ההליך השלישי שהייתה מעורבת בו התובעת הוא העתירה המינהלית שהגישה ישרש נגד הנתבעות ונגד בעלי הקלינים, שמטרתה היתה מתן צווים הצהרתיים שהקלינים הופקעו ומהווים חלק מכביש 90 ולחילופין עתרה התובעת למתן צו עשה המורה לנתבעות להפקיע את שטחי הקלינים.

 

104. על אף מעורבותה בהליכים אלה ועל אף שהייתה מיוצגת בהם על ידי עורך דין, לא הציגה התובעת ראיות שעל בסיסן ניתן לקבוע שיעור הנזק שנגרם לה בעקבות הליכים אלה, כמה שולם עבור ייצוגה המשפטי בכל אחד ואחד מההליכים הנ"ל, אם שולם, ומתי שולמו ההוצאות הנטענות. גם בתצהיר עדותו הראשית של רם שוחטוביץ שנפרש על פני עמודים רבים לא ניתן למצוא פירוט באשר להוצאות שנגרמו לתובעת עקב ניהול אותם הליכים, כמה שולם עבור כל הלילך ומתי. הטענה להוצאות שנגרמו לתובעת עקב מעורבותה בהליכים המשפטיים השונים נטענה באופן סתמי וכללי למדי בסעיף 136 לתצהירו של רם שוחטוביץ, שם נטען, כי "ישרש נדרשה להוציא סכומים נכבדים לטובת ניהול, לרבות טיפול גורמים מטעמה מול הרשויות השונות (נתבעות, מים בזק וכיו"ב), ייעוץ משפטי והוצאות בקשר עם התובעות השונות בקשר לטענות המתנגדים". מלבד טיעון סתמי זה לא פורטו ולא הובאו נתונים כלשהם שיש בהם כדי לבחון את טענתה של התובעת. כמו כן, לא הובאו מסמכים, קבלות, חשבוניות או כל ראיה אחרת שיש בה כדי להעיד על ההוצאות שנגרמו לתובעת. בהעדר ראיות כאמור, דין התביעה בראש נזק זה להידחות.

 

105. ב"כ התובעת הפנתה בסיכומיה לחוות דעתו של פרופ' יורם עדן מטעמה, אשר התייחס בחוות דעתו לכלל הנזקים שנגרמו לתובעת עקב התרשלות הנתבעות, לרבות להוצאות שנגרמו לה, לטענתה, ואשר הסתכמו בהתאם לחוות דעת זו בסכום של 505,000 ₪ (סעיף 5.4 ו- 6.8 לחוות הדעת). בסעיפים 6.8.3 ו- 6.8.4 קבע פרופ' יורם עדן, כי העלויות בהן נשאה ישרש כתוצאה מההליכים המשפטיים בשנים 2008 – 2012 , עלויות אשר כוללות גם שכר טרחת עורכי הדין, מסתכמות בסכום נומינאלי של 505,000 ₪, כאשר סכום זה מורכב מהעלויות שלהן: סכום של 108,000 ₪ בשנת 2008, סכום של 152,000 ₪ בשנת 2009, סכום של 140,000 ₪ בשנת 2010, סכום של 87,000 ₪ בשנת 2011 וסכום של 150,000 ₪ בשנת 2012.

 

ברם, לחוות דעתו של פרופ' יורם עדן לא צורפו מסמכים ואסמכתאות כלשהם שמהם ניתן ללמוד לאילו הליכים משפטיים הכוונה, האם הליכים אלה אכן קשורים לפרשה נושא התביעה והאם הסכומים ששולמו, ככל ששולמו, קשורים לייצוגה של התובעת בהליכים המשפטיים נושא התביעה. בהקשר זה יש לציין, כי שלושת ההליכים שבהם הייתה מעורבת התובעת בקשר לתכנית ג/8927 הסתיימו בשנת 2007 לכל המאוחר, כך שלכאורה ההוצאות שנגרמו לתובעת בשנים 2008 ועד 2012 כלל אינן קשורות לאותם הליכים.

 

106.גם בחקירתו הנגדית לא ידע פרופ' עדן לפרט בגין מה שולמו הסכומים שפורטו בחוות דעתו, ואישר כי לא ראה הסכמי שכר הטרחה שבגינם שולמו אותם סכומים ולא עיין בקבלות או בחשבוניות שעל פיהן בוצעו התשלומים. כל אשר יכול היה פרופ' עדן לומר בעניין זה הוא שראה את כרטסת הנהלת החשבונות של התובעת, שממנה עולה כי רוב הסכום שולם למשרד עו"ד בר נתן שייצג את התובעת, כפי שנמסר לו, בהליך הפלילי שנקטה בו הוועדה המקומית נגד התובעת (עמ' 86 לפרוטוקול, שורות 1-6). בהמשך אישר פרופ' עדן, כי סכום ההוצאות של 505,000 ₪ כולל גם תשלומים ששולמו לגורמים נוספים, כגון תשלום לשמאי, תשלום למשרד רונן מטרי, תשלום למשרד קנה ועוד. על אף האמור, פרופ' עדן לא בדק עבור מה שולמו הסכומים בכרטסת, האם שולמו הסכומים בגין ההליכים הקשורים לפרשה נושא התביעה והאם הסכומים ששולמו כוללים תשלומים ששולמו בגין הליכים שאינם קשורים (עמ' 89, שורות 29-21).

 

107. מכל האמור עולה, כי התובעת לא הוכיחה את שיעור הנזק שנגרם לה בגין ההוצאות שנגרמו לה עקב ההליכים השונים שנאלצה להתמודד עמם בעקבות התרשלות הנתבעות, ולפיכך, דין התביעה להידחות.

 

108. ב"כ התובעת טענה בסיכומיה, כי גם אם לא הוכח שיעור הנזק המדויק, לבית המשפט סמכות לפסוק פיצויים על דרך האומדנא מקום שהוכח על ידה כי נגרם לה נזק, אך לא ניתן להעריך במדויק את גובהו.

 

אין בידי לקבל טענה זו. אכן, לבית המשפט סמכות לפסוק פיצוי על דרך האומדנא מקום שמוכח כי נגרם נזק לבעל דין, אך לא ניתן להעריך במדויק את גובה הנזק. ברם, פסיקת פיצוי על דרך האומדנא היא החריג ובדרך כלל מוטלת על הניזוק החובה להוכיח גם את שיעור הנזק. ניתן לפסוק פיצוי על דרך האומדנא רק מקום שקיים קושי אובייקטיבי להוכיח את שיעור הנזק שנגרם ומקום שבעל הדין מביא נתונים וראיות שמאפשרים לבית המשפט להעריך את גובה הנזק, אם כי לא בצורה מדויקת. לעניין זה התייחס בית המשפט העליון בע"א 355/80 נתן אניסימוב בע"מ נ' מלון טירת בת שבע בע"מ פ"ד לה(2) עמ' 800, שם נקבע:

 

"הוכחת הנזק היא תנאי הכרחי אך לא מספיק לקביעת הערך הכספית של החזרת המצב לקדמותו. נפגע אינו יוצא חובתו בהוכחת הנזק, אלא עליו להניח אף תשתית עובדתית לקביעת שיעור הפיצוי. אין להשאיר עניין אחרון זה לאומדנו של השופט".

 

בהמשך נקבע:

 

"על פי גישתנו, על הנפגע, המבקש לקבל פיצויים במסגרת סעיף 10 לחוק התרופות, הנטל ליצור תשתית שתאפשר לבית המשפט להעריך את מידת הנזק מזה ואת שיעור הפיצויים מזה, כשם שמידת הנזק אינה עניין, שנקבע על פי אומדנא דדיינו, כן לעניין הפיצוי אינו נקבע על פי אומדנא דדיינא".

 

בע"א 210/10 רמנוף חברה לסחר בציוד בע"מ נ' נפתלי שוורץ (7/3/2012), התייחס בית המשפט העליון לחובה המוטלת על הניזוק להוכיח לא רק את עצם קרות הנזק אלא גם את שיעורו וקבע:

 

"כבר נקבע בפסק הדין זה בגלגולו הקודם, כי על הנפגע להוכיח לא רק את עובדת הנזק אלא גם את שיעורו, כך שאפילו הוכיח הנפגע נזק, תידחה תביעתו אם לא הוכיח את שיעור הנזק. משמע, במקרים בהם לאור טבעו ואופיו של הנזק ניתן להביא נתונים מדויקים, שומה על הנפגע התובע לעשות כן ומשנכשל בנטל זה, לא יפסק לו פיצוי. כן נקבע, כי די אם הנפגע יוכיח את נזקו ואת הפיצוי המגיע לו בוודאות סבירה...".

 

המקרה שלפנינו אינו נמנה עם אותם מקרים שבהם ראוי הוא לפסוק פיצוי על דרך האומדנא. כאמור, התובעת לא הביאה נתונים כלשהם שמהם ניתן ללמוד עבור מה שולמו ההוצאות בשנים 2008 ועד 2012, כאשר עיקר ההליכים הנוגעים לתכנית ג/8927 והקלינים הסתיימו, לכל המאוחר, בשנת 2007. כמו כן, לא הובאו נתונים באשר לסכומים ששולמו לגורמים השונים, לא צורפו קבלות וחשבוניות, לא צורפו הסכמי שכר טרחה ולמעשה לא הוצגו נתונים כלשהם שעל בסיסם ניתן להעריך את שווי ההוצאות, אפילו לא בקירוב. נתונים ומסמכים אלה נמצאים בידי התובעת, אשר בנקל הייתה יכולה להציגם בין על ידי צירוף המסמכים הרלבנטיים לתצהירים מטעמה ובין על ידי צירופם לחוות הדעת מטעמה. משלא עשתה כן ומשנכשלה התובעת בהוכחת שיעור הנזק, אין מקום לפסיקת פיצוי, גם לא על דרך האומדנא.

 

109. סיכומם של דברים עד כה, על אף התרשלותן של הנתבעות באישור תכנית ג/8927, לא הוכח כי התרשלות זו גרמה לתובעת נזק בר פיצוי. על כן, דין התביעה נגד הוועדה המחוזית ומע"צ להידחות.

 

הנזק עקב ההשתהות במתן טופס 4 והיתר השינויים

 

110. כאמור, הוועדה המקומית אף התרשלה עת השתהתה שלא כדין במתן היתר השינויים וטופס 4, ועיכבה מתן אישורים אלה משנת 2004 ועד יולי 2007, עד לאחר שהסדירה התובעת את המחלוקת הקניינית בנוגע לקלינים. לטענת התובעת, עקב השתהות זו חל עיכוב ניכר בהפעלת התחנה, היא לא יכולה הייתה להשכיר אותה על אף שהתחנה הייתה מיועדת להשכרה וכתוצאה מכך נגרם לה נזק המתבטא בהפסד דמי שכירות ראויים. התובעת טענה עוד, כי בשנת 2004 היא התחילה לתפעל את התחנה באמצעות גנרטור וככזו היא הייתה "תחנה נכה" שלא פעלה באופן מלא, לא ניתן היה להפעיל את כל המשאבות ולא ניתן היה להפעיל חנות נוחות שמהווה מקור הכנסה עיקרי בהפעלת תחנת דלק. נטען עוד, כי עקב הפעלת התחנה ללא טופס 4, נאלצה התובעת להתמודד עם הליכים משפטיים רבים, בעיקר עם ההליך הפלילי שנקטה נגדה הוועדה המקומית ברשלנות, הליך שבו היא זוכתה לאחר שהתקבלה טענתה להגנה מן הצדק.

 

111.באשר להוצאות שנגרמו לתובעת עקב ההליכים הנוגעים להשתהות במתן היתר שינויים וטופס 4, הקביעות שהובאו לעיל בסעיפים 102 ועד 108 לפסק הדין, בכל הנוגע להוצאות שנגרמו עקב ההליכים הנוגעים לאישור תכנית ג/8927, יפים גם לעניין זה. גם כאן לא הובאו על ידי התובעת נתונים כלשהם שמהם ניתן ללמוד על ההליכים המשפטיים שהתמודדה עמם התובעת, למעט ההליך הפלילי, ועל הסכומים ששולמו על ידה בגין כך. גם כאן, התובעת לא צירפה מסמכים כלשהם שמהם ניתן ללמוד על הסכומים ששולמו, מתי שולמו ובגין מה. כפי שהובא לעיל, גם פרופ' עדן מטעם התובעת לא יכול היה להעיד בגין אילו הליכים שולמו הסכומים המפורטים בכרטסות, האם ניהלה התובעת הליכים משפטיים או אחרים שאינם קשורים לתחנה נושא התביעה, והאם שילמה התובעת ליועציה המקצועיים והמשפטיים סכומים שאינם קשורים לפרשה נושא התביעה. כפי שנקבע קודם, הנתונים והמסמכים הנוגעים להוצאות השונות המפורטות בכרטסת נמצאים או אמורים להימצא בידי התובעת, כך שבנקל יכולה הייתה התובעת להציגם בפני בית המשפט על מנת להוכיח את טענותיה. בהקשר זה יש לציין, כי בבעלות התובעת תחנות דלק נוספות, ואין לשלול את האפשרות שאותן הוצאות המפורטות בכרטסת קשורות, באופן מלא או חלקי, לאותן תחנות ולאו דווקא לתחנה נושא התביעה. מכל מקום, פרופ' עדן מטעם התובעת לא בדק, כאמור, את הקבלות והחשבוניות הנוגעות להוצאות הנטענות ולא יכול היה להעיד, האם הוצאות אלה קשורות לתחנה הרלבנטית ולהתרשלותה של הועדה המקומית. על כן, דין התביעה בראש נזק זה להידחות.

 

112. שני ראשי נזק נותרו לדיון: הפסד תפעולי עקב הפעלת התחנה "כתחנה נכה" והפסד דמי שכירות. בטרם אדון בכל אחד מראשי הנזק בנפרד אציין, כי בטרם עבר התיק לטיפולי, ניתנה ביום 13/3/13 על ידי כב' השופט בן חמו שטיפל בתיק לפניי, החלטה בבקשה לסילוק התביעה על הסף שהגישה הוועדה המחוזית, מחמת התיישנות. בהחלטה זו קבע השופט בן חמו, כי "מדובר במעשים ו/או מחדלים מתמשכים של הנתבעות, אשר גרמו לתובעת נזק הולך ומצטבר בשל העיכוב בהפעלת תחנת הדלק ו/או בשל הפעלתה במשך שנים במתכונת חלקית...". נוכח האמור, דחה השופט בן חמו את הבקשה לסילוק על הסף, אם כי קבע, כי "התביעה התיישנה ביחס לנזק שנגרם לתובעת לפני 2/8/05, קרי שבע שנים טרם הגשת התביעה". נוכח קביעה זו, יש לבחון את טענות התובעת לעניין הנזקים שנגרמו לה, בתקופה מיום 2/8/05 ועד הגשת התביעה.

 

הפסד דמי שכירות

 

113. לטענת התובעת, התחנה הייתה מיועדת להשכרה לחברת סונול, אך בשל העובדה שלא ניתן לה טופס 4 במשך כארבע שנים, היא לא יכולה הייתה להשכיר את התחנה. לטענתה, גם לאחר שניתן טופס 4, נוכח העובדה שהתחנה פעלה במתכונת חלקית במשך שנים והמוניטין שלה נפגע, היא נאלצה לנהל משא ומתן קשה עם סונול ועם חברות אחרות בנוגע לגובה דמי השכירות ורק בחודש 12/09 הושכרה התחנה לחברת סונול בדמי שכירות שלא יפחתו מ- 97,000 ₪ לחודש. בהתאם לכך טענה התובעת להפסד דמי שכירות בסך 7,194,000 ₪ בגין התקופה מחודש 9/05 (שבע שנים לפני הגשת התביעה) ועד השכרת התחנה לסונול בחודש 12/09. לחילופין טענה התובעת, כי יש לפסוק לה דמי שכירות ראויים בהתאם לחוות דעתו של השמאי מטעמה, מר ארז כהן, מיום 10/11/14, אשר העריך את ממוצע דמי השכירות השנתיים בין השנים 2003 ועד 2009 בסך 1,813,000 ₪ לשנה קרי כ- 151,000 ₪ לחודש.

 

114. התובעת דחתה את טענות הנתבעות שהיא ייעדה את התחנה הספציפית להפעלה עצמית. בעניין זה הפנתה התובעת לעדים מטעמה אשר העידו, כי עיסוקה הוא בהשכרת תחנות דלק וכי גם התחנה הרלבנטית יועדה להשכרה. באשר לביאור 4(2) בדו"ח הכספי לשנת 2003 שבו נרשם כי התחנה "מעותדת להפעלה עצמית" טענה התובעת, כי מדובר בדו"ח שנערך ונחתם בחודש 9/04 לאחר שלא התקבל טופס 4 והוחלט על ידה לצרכי הקטנת הנזק להפעיל את התחנה באופן עצמי. באשר להסכם מחודש 1/03 שנחתם בין התובעת וסונול ושלפיו נקבע, כי התובעת תרכוש דלקים מסונול, טענה התובעת, כי מדובר בהסכם לא רלבנטי שנועד לקשור בין ישרש לסונול עד שתבנה התחנה ויינתן טופס 4, וזאת שעה שסונול ראתה בה תחנת דגל ולא רצתה שישרש תחתום על הסכם עם חברות מתחרות. על פי הנטען, לא נהוג לחתום על הסכם שכירות קודם לקבלת טופס 4 ולכן נדרש הסכם מסוג זה שתכליתו כאמור להביע התחייבותה של ישרש לסונול ולא לתחנות אחרות.

 

115. הנתבעות טענו מנגד, כי אין ממש בטענת התובעת שהיא ייעדה את התחנה להשכרה ולטענתן הוכח כי היא התכוונה מלכתחילה להפעיל את התחנה באופן עצמאי. בהקשר זה הפנו הנתבעות לעדותו של שמעון סרוסי אשר לפיה שירותיו נשכרו לצורך ניהול תחנת הדלק, כאשר ההסכם עמו נחתם בתחילת שנת 2003 ולפי שהתעוררה בעיית הקלינים והעיכוב במתן טופס 4. הנתבעות אף הפנו להסכם שנחתם בין התובעת לבין סונול עובר לפנייתם הראשונה של בעלי הקלינים (מוצג נ/28) ושממנו עולה כי התובעת התכוונה להפעיל את התחנה בעצמה. הנתבעות אף הפנו למכתב ששלח אהרון פרידמן לרם שוחטוביץ מיום 3/3/02 שבו הציע פרידמן לשוחטוביץ "לבדוק אפשרות של הפרדת התשלום בגין הדלקים המסופקים ממועדי התשלום עבור הובלה בתנאים המיוחדים שיש לסונול עם המובילים" (מוצג נ/14). לטענתן, גם מסמך זה מלמד כי התובעת התכוונה מלכתחילה להפעיל את התחנה בעצמה. הנתבעות אף הפנו לביאור 4(2) בדו"ח הכספי לשנת 2003 שבו נרשם כי התחנה מעותדת להפעלה עצמית, וביקשו לראות בכך ראיה נוספת שמחזקת את גרסתם כי התובעת ייעדה את התחנה להפעלה עצמית ולא להשכרה. על סמך כל האמור טענו הנתבעות, כי יש לדחות את טענת התובעת שהתחנה הייתה מיועדת להשכרה, לקבוע כי הייתה מיועדת להפעלה עצמית ובהתאם לכך, לדחות את התביעה בראש נזק זה.

 

116.אינני מקבל את עדותם של עדי התובעת שלפיה התחנה הייתה מיועדת להשכרה לסונול. עדויות אלה אינן תואמות מסמכים רבים שנערכו על ידי התובעת ונציגיה עוד לפני שהתעוררה בעיית הקלינים ולפני שבניית התחנה הסתיימה ושמהם עולה באופן שאינו משתמע לשתי פנים, כי התובעת ייעדה את התחנה להפעלה עצמית וכלל לא התכוונה להשכירה.

 

על כוונתה הברורה של התובעת להפעיל את התחנה בכוחות עצמה ניתן ללמוד מההסכם שנכרת בינה לבין סונול ביום 30/1/03, ושממנו עולה באופן שאינו משתמע לשתי פנים, כי התובעת התכוונה להפעיל בעצמה את התחנה, לפחות במשך שלש השנים הראשונות מתחילת הפעילות בה. כך למשל, בסעיף 3 להסכם הוסכם בין הצדדים, כי סונול תסייע לתובעת בבניית תחנת התדלוק ומנגד תינתן לסונול "הבלעדיות באספקת מוצרי הנפט לתחנת התדלוק לכל תקופת ההסכם". בסעיף 10.2 להסכם התחייבה התובעת "לרכוש את כל המוצרים הדרושים לה להפעלת תחנת התדלוק אך ורק מאת סונול, ישירות ובאופן בלעדי, והיא ערבה לכך שמוצרי נפט מכל מקור אחר לא ימצאו בתחנת התדלוק, לכל מטרה שהיא". בסעיף 11.1 להסכם הוסכם, כי התובעת "תרכוש את מוצרי הנפט לסוגיהם במחיר שיהיה מורכב ממחיר שער ...". בסעיף 14 להסכם הוסכם בין הצדדים כי התובעת תשלם עבור הובלת הדלקים בהתאם לאמור בסעיף 11.2. בסעיף 15.1 להסכם התחייבה התובעת שהיא "תהייה אחראית לכך שתחנת התדלוק תנוהל בצורה נאותה וכי ייעשה כמיטב יכולתה כדי להרחיב עד כמה שניתן את היקף המכירות בתחנת התדלוק – מתוך מתן שירות נאות ללקוחות". בסעיף 15.2 להסכם התחייבה התובעת שהיא "תחזיק בתחנת התדלוק מלאי מספיק של מוצרים ותדאג שהמוצרים יאוחסנו ויוחזקו בצורה נאותה אשר תמנע כל קלקול או נזק בהם". בסעיף 15.3 התחייבה התובעת, כי "תנהל, תפעיל ותחזיק את תחנת התדלוק פתוחה ללקוחות במשך כל תקופת ההסכם ותעשה את כל הדרוש על מנת שמוצרי הדלק והשמנים של סונול יימכרו באופן סדיר כמקובל..". בהתאם לסעיף 4 להסכם, תקופת ההסכם היא "מיום חתימתו ויסתיים בתום 3 שנים מיום התחלת הפעלתה המסחרית של תחנת התדלוק".

 

117.כפי שניתן להיווכח, הוראות ההסכם הן ברורות ומהן עולה באופן הברור ביותר, כי התובעת מלכתחילה התכוונה להפעיל את תחנת הדלק בעצמה ולא הייתה לה כל כוונה להשכירה לסונול כפי שנטען על ידה. טענת התובעת, כי ההסכם אינו רלבנטי וכי הוא נועד אך ורק להבטיח את מחויבותה של התובעת לסונול שלא תפנה לחברות דלק מתחרות דינה להידחות וכמה טעמים לדבר. ראשית, אין בתצהירי העדות הראשית מטעם התובעת שום התייחסות להסכם בין התובעת לבין סונול ואין בהם זכר לגרסה שכביכול הצדדים להסכם לא התכוונו לאכוף אותו ושכל מטרתו כביכול להביע את מחויבותה של התובעת לסונול. הגרסה שכביכול הצדדים לא התכוונו לאכוף את ההסכם עלתה אך ורק בחקירתו הנגדית של רם שוחטוביץ. מדובר בגרסה כבושה שערכה מועט, אם בכלל. גרסה זו אף לא הייתה מקובלת עליי ולא נתתי בה אמון. שנית, גרסתו של רם שוחטוביץ שכביכול הצדדים לא התכוונו להפעיל את ההסכם אינה עולה בקנה אחד עם התנהלות התובעת בזמן אמת. כך למשל, מחקירתו הנגדית של ויקטור סרורי, שהתובעת שכרה את שירותיו לצורך ניהול התחנה הספציפית, התברר כי ההסכם עמו נכרת בתחילת שנת 2003, קרי לפני שהתעוררה בעיית הקלינים וההסכם עמו היה למשך ארבע שנים, עובדה אשר מתיישבת עם הוראות ההסכם עם סונול שלפיו התובעת תפעיל את התחנה ותרכוש דלקים מסונול לתקופה של 3 שנים לפחות. בחקירתו הנגדית העלה סרוסי תהייה "מי אמר שאני הייתי צריך לנהל רק את התחנה הזאת, יכול להיות שהייתה המשכיות" (עמ' 72, שורה 32), וזאת במטרה להראות שאין בהסכם שנכרת עמו כדי ללמד דווקא על רצון התובעת להפעיל את התחנה בעצמה. ברם, בתהיה זו אין ממש, שכן מעדותו של סרוסי עצמו הוכח כי עם השכרת התחנה לסונול ההתקשרות שלו עם ישרש הסתיימה, כך שללא ספק שירותיו נשכרו לניהול והפעלת התחנה ללא קשר להתרשלות הנתבעת. זאת ועוד, בהתאם לגרסת כל עדי התובעת, כל יתר התחנות שהיו בבעלות התובעת היו מושכרות, כך שללא ספק התובעת לא הייתה זקוקה לשירותיו של סרוסי על מנת להפעיל את התחנות האחרות. שלישית, גרסתו של שוחטוביץ אף אינה מתיישבת עם האמור במכתבו של אהרון פרידמן אליו מיום 3/3/02 (מוצג נ/14). בעמוד האחרון למכתבו הנ"ל של פרידמן, תחת הכיתוב "העתק: רמי שוחטוביץ והערות" נרשמו חמש הערות שהרלבנטית ביניהן לענייננו היא ההערה מס' 4, שם מציע פרידמן לרם שוחטוביץ להפריד בין מועד התשלום עבור הדלקים למועדי התשלום עבור ההובלה על מנת ליהנות מהתנאים המיוחדים שיש לסונול עם המובילים. ממכתב זה עולה, בבירור, כי עוד לפני שנחתם ההסכם עם סונול ולפני שבכלל הוצא היתר בניה ונבנתה התחנה, מטרת התובעת הייתה להפעיל את התחנה בעצמה. רביעית, ההסכם עם סונול אף יושם בפועל, שכן מחקירת סרוסי התברר כי סונול אכן קיימה את התחייבויותיה על פי ההסכם והשאילה לתובעת את הציוד שהתחייבה להשאיל, ומנגד התובעת רכשה את הדלקים מסונול.

 

118.ברם, העובדה שהתובעת התכוונה להפעיל את התחנה בעצמה אין בה כדי להביא לדחיית התביעה בראש נזק זה מכל וכל. כפי שהובא לעיל, התובעת התחייבה להפעיל את התחנה בעצמה במשך שלש שנים מיום תחילת הפעילות בתחנה. התובעת עמדה בכל התנאים למתן היתר שינויים וטופס 4 כבר בחודש נובמבר 2004 עת הומצא לוועדה המקומית האישור של גישרם על הסכמתה לשינויים בקירות. בנסיבות אלה, העיכוב במתן היתר השינויים וטופס 4 מסוף שנת 2004, שכן לא ניתן לצפות שההיתר וטופס 4 יינתנו בו ביום שבו התובעת המציאה את כל האישורים הדרושים, אלא תוך זמן סביר מהמצאת האישורים. בהתאם להסכם עם סונול, הייתה התובעת אמורה להפעיל את התחנה עד סוף שנת 2007 לכל המוקדם. לאחר מועד זה, התובעת יכולה הייתה להשכיר את התחנה, אם כי לשם כך היה עליה לנהל משא ומתן עם סונול ועם חברות אחרות כפי שנעשה על ידה בפועל. סביר להניח, כי משא ומתן זה היה נמשך לפחות מספר חודשים אם לא מעבר לכך. עובדה זו מתיישבת עם עדותו של סרוסי, שלפיה ההסכם שנכרת עמו להפעלת התחנה היה לתקופה של ארבע שנים. מכל האמור עולה, כי לא ניתן לקבוע בוודאות משך הזמן שבו נמנע מן התובעת להשכיר את התחנה, אם כי ברור שלולא התרשלות הועדה המקומית הייתה התובעת משכירה את התחנה לפני המועד שבו הושכרה בפועל. בהתחשב בנסיבות העניין, משך תקופת הסכם ההפעלה העצמית, המועד שבו יכולה הייתה התובעת לקבל טופס 4 לולא התרשלות הוועדה המקומית, וההסכם עם סרוסי באשר למשך תקופת העסקתו, הנני סבור כי יש לפצות את התובעת בגין דמי שכירות שנמנעו במשך שנה אחת.

 

119. בין הצדדים נטושה מחלוקת באשר לגובה דמי השכירות שיכולה הייתה התובעת לקבל בתקופה שבה נמנעה ממנה האפשרות להשכיר את התחנה. לטענת התובעת, יש לפסוק לה פיצוי בגין דמי שימוש ראויים בסך 97,000 ₪ לחודש, כגובה דמי השכירות שסונול התחייבה לשלם בהתאם להסכם עמה משנת 2009. לטענתה, דמי שכירות אלה תואמים את חוות דעתו של השמאי רז כהן מטעמה שלא נסתרה. מנגד טענו הנתבעות, כי חוות דעתו של השמאי ארז כהן, היא תיאורטית עת לא בדק כל נתון ספציפי של התחנה משנת 2003 ועד למועד עריכת חוות הדעת ב- 2015, לא בדק את כמות הרכבים שנכנסים, לא בדק את כמות הדלק שנרכשה, את כמות הדלק שנמכרה, את העלויות וכדו'. הנתבעות טענו עוד, כי השמאי כהן לא נתן הסבר משכנע מדוע לא בדק את פעילות התחנה, לפחות בשנים שבהן היה לה טופס 4, קרי מחודש 7/07 ועד 12/09, אז הושכרה לסונול. על כן, עתרו הנתבעות לדחיית חוות דעתו של רז כהן ולקבלת חוות דעת השמאי מטעמן, מר דורון חבקין.

 

120. לאחר שעיינתי בחוות דעת השמאים מטעם הצדדים, בחקירתם הנגדית וביתר המסכמים שבתיק, הנני סבור כי יש להעמיד את דמי השכירות הראויים בגין תחנת הדלק על סך 97,000 ₪ בהתאם לדמי השכירות עליהם הוסכם בהסכם שנכרת בין התובעת לבין סונול בשנת 2009. כפי שהובא לעיל, זכאותה של התובעת לדמי שכירות שנמנעו ממנה היא בגין שנה אחת. מדובר בשנה הסמוכה למועד חתימת ההסכם עם סונול ואין להניח שסונול לא הייתה מסכימה לשלם סכום זה אילו ההסכם עמה היה נכרת שנה או שנה וחצי קודם לכן. שנית, מעיון בחוות דעתו של השמאי ארז כהן מטעם התובעת שהייתה מקובלת עליי בענין זה, עולה כי חישוב דמי השכירות הראויים בהתאם לשתי השיטות המקובלות (נגזרת של שווי התחנה בהתאם לסך הכנסות מרווח התחנה מהוונות לצמיתות או קביעת כמות מכירת הדלקים כפול המקדם הרבלנטי), מביאה לתוצאה הדומה עד מאוד לגבוה דמי השכירות שסוכמו בין התובעת לבין סונול. עובדה זו מלמדת, כי דמי שכירות כפי שהוסכם עליהם בין התובעת לסונול משקפים את דמי השכירות הראויים ולא רק את דמי השכירות המוסכמים. שלישית, בחקירתו הנגדית חזר מר כהן על קביעותיו בחוות הדעת תוך מתן הסברים מפורטים, ממצים ומשכנעים באשר לדרך פעולתו. הנתבעות לא הצביעו במהלך חקירתו ולא בסיכומיהן על פגם ממשי שנפל בחוות דעתו של מר ארז כהן, שהתבססה כאמור על נתונים אובייקטיבים ועל שיטות חישוב מקובלות ומוכרות.

 

121.לעומת חוות דעתו של השמאי ארז כהן שהייתה שיטתית ומדעית, עדותו של מר דורון חבקין הייתה תמוהה בלשון המעטה, והשאירה עליי רושם שלילי. כפי שיפורט להלן, מר חבקין התבסס בחוות דעתו על נתונים בלתי מבוססים, לא בדק נתונים רלבנטיים וערך חוות דעת שלא ניתן לקבלה ולא ניתן לבסס עליה ממצא. כך למשל, התברר מעיון בחוות הדעת ובחקירתו הנגדית, כי הוא התבסס על עסקאות השוואה שהוא לא בדק בעצמו, אלא על עסקאות שנלקחו משומות של שמאים אחרים, כך שהאמור בחוות דעת הוא עדות שמועה כפולה שלא ניתן לבסס עליה ממצא. נוכח האמור התנגדה ב"כ התובעת במהלך חקירתו של השמאי חבקין לאותם חלקים בחוות הדעת שהתבססו על שומות של שמאים אחרים. התנגדות זו התקבלה על ידי בהחלטה שניתנה במהלך ישיבת יום 29/12/15, עמ' 540 לפרוטוקול, שם קבעתי:

 

"אין ספק כי ההסתמכות של השמאי כאן על חוות דעת של שמאים אחרים, היא בגדר עדות שמועה כפולה ולכן היא אינה קבילה. במובן זה ההתנגדות לאמור בחוות הדעת מתקבלת" 

 

122. לא זו בלבד שהתברר כי השמאי חבקין התבסס על שומות של שמאים אחרים מבלי לבדוק את הנתונים שעמדו בבסיס אותן שומות בעצמו, אלא התברר כי החישובים שנערכו על ידו לצורך הערכת דמי השכירות לא תאמו את הנחיות השמאי הממשלתי והתבססו על נתונים בלתי מבוססים. כך למשל, בהתאם להנחיות השמאי הממשלתי (ת/62) "יוערך מספר המתדלקים בתחנה בטווח שבין 3% לבין 4.5% מהיקף התנועה לכיוון הנסיעה שממנו הכניסה לתחנה". בניגוד להנחיה זו חישב מר חבקין את מספר המתדלקים לפי 1.5%, קרי מחצית מהנימום, בטענה כי הוא בדק את נתוני האמת והגיע לתוצאה שמספר הרכבים הנכנסים לתחנות הדלק באיזור בו נמצאת התחנה הרלבנטית, הוא בין 100 ל- 150 רכבים ביום. ברם, התברר בחקירתו הנגדית כי הבדיקה שבוצעה על ידו הייתה שטחית בלשון המעטה, והתבססה על ביקורים שערך בתחנות הדלק ועל שיחות שניהל עם המתדלקים שפגש בתחנות השונות (עמ' 521, שורות 4-6, עמ' 525, שורות 9-10). מובן כי על בסיס שיחה עם מתדלק שפגש בשטח התחנה, לא ניתן לבסס ממצא באשר למספר הרכבים שנכנסו לתחנה באותו יום. יתרה מכך, גם אם אניח כי אותו מתדלק ספר וזכר את מספר הרכבים שנכנסו, הרי הוא יכול למסור נתונים אודות מספר הרכבים מתחילת המשמרת שלו ועד אותה שיחה שנוהלה. השמאי חבקין לא הביא נתונים באשר לאותן פגישות שניהל עם אותם מתדלקים, האם בדק את מועד תחילת המשמרת, באיזה שעות נוהלו אותן שיחות עם אותם מתדלקים ועוד. כאמור בדיקה כזו באשר למספר הרכבים, המבוססת על שיחות עם מתדלקים שבהם פגש השמאי בשטח התחנה, הינה בדיקה שטחית ביותר שאינה יכולה לתת אינדיקציה באשר למספר הרכבים האמיתי ביום נתון.

 

זאת עוד, השמאי חבקין חישב את רווח המפעיל שממנו נגזרים דמי השכירות לפי 25% ממרווח השיווק. ברם, מעיון בקווים המנחים של השמאי הממשלתי עולה, כי "בניתוח עסקאות שכירות של תחנות בנויות מהשנתיים האחרונות נמצא כי דמי השכירות לתחנה בנויה יהיה בטווח שבין 30% ממרווח השיווק ברוטו לתחנה קטנה לבין 55% ממרוח השיווק ברוטו לתחנה גדולה". בחקירתו הנגדית לא ידע מר חבקין לתת הסבר מניח את הדעת מדוע סטה מהוראות השמאי הממשלתי וקבע שיעור נמוך משיעור המינימום וטען "לקחתי 25 אחוז כי נראה לי סביר, בהתחשב בנתונים" (עמ' 526, שורה 12). הוא לא הסביר מהם הנתונים שהביאו אותו לגזירת 25% ולא שיעור אחר, על אף שב"כ התובעת חזרה על השאלות בעניין זה מספר פעמים.

 

123. כשל נוסף בחוות דעתו של השמאי חבקין מצוי בנתוני תחנות הדלק שנלקחו להשוואה. בסעיף 10 לחוות הדעת קובע השמאי חבקין כי לאורך דרך מס' 90, במקטע באורך של כ- 16 ק"מ, בין צומת עמיעד לצומת יסוד המעלה, קיימות 12 תחנות תדלוק הממוקמות לאורך דרך 90 מתוכן 9 תחנות היו קיימות במועדים הקובעים לחוות הדעת. לטענתו, מדובר בתחנות תדלוק דומות מבחינת מספר משאבות התדלוק והשירותים הנוספים כגון חנות נוחות. לדבריו "שפע של תחנות דלק באזור כה מצומצם מביא לאי כדאיות כלכלית בשל עודף תחנות אשר מתחלקות באותה כמות כלי רכב באזור ומביא לצמצום רווחים ולחוסר כדאיות כלכלית".

 

לקביעות אלה התברר, כי אין בסיס עובדתי או שמאי. ראשית, בחקירתו הנגדית אישר השמאי כי במקומות רבים במדינה בנויות עשרות תחנות דלק במקטע של 16 ק"מ מבלי שהדבר הביא לחוסר כדאיות כלכלית. התברר עוד, כי חלק קטן מתוך אותן תחנות משרתות את המשתמשים בדרך מכיוון דרום לכיוון צפון, ויתר התחנות כלל אינן מתחרות על אותו קהל משתמשים. זאת ועוד, בחקירתו הנגדית אישר השמאי חבקין שלכל התחנות שאוזכרו על ידו אין חיבור ישיר מכביש 90, וזאת להבדיל מהתחנה נושא התביעה שהכניסה והיציאה ממנה היא ישירות דרך כביש 90 (עמ' 580, שורות 24-27, עמ' 541, שורות 1-4).

 

124. בחוות דעתו של השמאי חבקין התגלו כשלים ופגמים רבים נוספים, אך אינני רואה צורך להלאות את הקורא בכל אותם פגמים ואסתפק בפגמים והכשלים העיקריים שהבאתי לעיל, ושיש בהם כדי לקעקע את חוות הדעת ולשמוט את הבסיס עליו היא נשענת. נוכח פגמים אלה שיורדים לשורש חוות הדעת ומכרסמים באופן חמור באמינותה, אינני רואה מקום להסתמך על חוות דעת זו, ואני דוחה אותה בשתי ידיים.

 

125. על סמך כל המפורט, בגין השנה בה נמנע מן התובעת להשכיר את תחנת הדלק נגרם לתובעת נזק בסך 1,164,000 ₪ לפי החישוב שלהלן:

1,164,000 = 97,000 X 12

 

 

סכום זה בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מאמצע התקופה ועד היום עומד על סך 1,455,647 ₪.

 

הפסד תפעולי

 

126.התובעת טענה, כי בתקופה מחודש 10/04 ועד 8/07 אז ניתן לה טופס 4, היא נאלצה להפעיל את התחנה עם גנרטור וזאת כדי להקטין את נזקיה, לרבות נזקי המוניטין שנגרמו לתחנה שעה שהנתבעות הפכו אותה "לתחנת רפאים של ממש" (סעיף 47 לסיכומי התובעת). על פי הנטען, הפעלת התחנה ללא טופס 4 גרמה לישרש להפסד תפעולי שלא היה נגרם אלמלא העיכוב במתן טופס 4. נוכח האמור ועל בסיס חוות דעתו של פרופ' עדן מטעמה, מעריכה התובעת את הנזק שנגרם לה בראש נזק זה בסכום של 280,000 ₪, לאחר הפחתת הנזק שנגרם בתקופה שחלה עליה התיישנות.

 

127.אין בידי לקבל את טענת התובעת בעניין זה. את הקשר הסיבתי בין ההפסד הנטען לבין התרשלות הנתבעות ביססה התובעת על הטענה שלולא ההתרשלות, התחנה הייתה מושכרת לסונול, אך בהעדר טופס 4, היא נאלצה להפעילה באופן עצמי ועל כן, ההפסד שנגרם עקב הפעלת התחנה, קשור סיבתית, עובדתית ומשפטית, להתרשלות. ברם, הטענה שהתחנה הייתה מיועדת להשכרה ולא להפעלה עצמית נדחתה על ידי כמפורט לעיל, ועל כן, עצם הוכחת הפסד בהפעלת התחנה אין בו די. עדיין הייתה מוטלת על התובעת החובה להוכיח, כי לולא העיכוב במתן טופס 4 ההפסד כלל לא היה נגרם. בכך נכשלה התובעת.

 

לא הובאה על ידי התובעת ראיה כלשהי שיש בה כדי לתמוך בטענתה שההפסד נגרם דווקא בשל הפעלת התחנה באופן חלקי כנטען וכי אילו היא הייתה מקבלת טופס 4 כבר בשנת 2004, ניהול התחנה היה רווחי, או לפחות לא היה גורם להפסד. לא הובאו נתונים באשר להוצאות השימוש בגנרטור לעומת השימוש בחשמל, לא הובאו נתונים באשר לעלות הפעלת כל המשאבות לעומת עלות הפעלת המשאבות שפעלו בפועל, כן לא הובאו ראיות כלשהן שמהן ניתן ללמוד כי המשאבות הקיימות לא נתנו מענה לציבור המשתמשים בדרך. זאת ועוד, מעיון בחוות דעתו של פרופ' יורם עדן עולה, כי בשנת 2005 הפעלת התחנה הייתה רווחית וכי הרווח התפעולי באותה שנה הסתכם בסך 243,000 ₪. עובדה זו מכרסת בטענת התובעת שהפעלת התחנה ללא טופס 4 היא זו שגרמה להפסד הנטען.

 

128. זאת ועוד, בחינת דוחות רווח והפסד לשנת 2005 לעומת 2006 אף היא מלמדת, כי אין שום קשר בין הפעלת התחנה באמצעות גנרטור לבין ההפסד שנגרם מהפעלתה. כך למשל, עלות רכישת הדלקים והשמנים בשנת 2005 (השנה הרווחית) עמדה על 87% מהמכירות ואילו בשנת 2006 עלות הקניות טיפסה ל- 92% מעלות המכירות, עובדה המלמדת על התייקרות בעלות הקניות. משהוצג לפרופ' עדן נתון זה הוא השיב: "לא יכול לענות על זה, יכול להיות שניתנו הנחות" (עמ' 96, שורות 27/32). גם הוצאות הרכב השתנו בין שנת 2005 שהייתה רווחית לשנת 2006 שהייתה הפסדית עת הוצאות אלה טיפסו מסכום של 72,000 ₪ בשנת 2005 לסכום של 172,000 ₪ בשנת 2006. משהוצג נתון זה לפרופ' עדן הוא השיב "זה כנראה של אנשים שהפעילו את התחנה, גם השכר ונלוות זה שלם" (עמ' 97, שורות 1-2). ברור שאין בתשובה זו כדי להסביר את העלייה בהוצאות הרכב וכיצד ניתן לקשור עליה זו לתפעול החלקי של התחנה. נתון נוסף שלא נבדק על ידי פרופ' עדן נוגע לעלייה בשכר העובדים ולמי שולמו המשכורות שבאו לידי ביטוי בדוחות. כידוע, לתובעת שליטה מוחלטת על ההוצאות והיא יכולה להציג את הפעילות של התחנה כהפסדית על ידי תשלום משכורות מנופחות. בנסיבות אלה, אין די בהצגת הנתונים ובהוכחת העובדה שבדוח לשנת 2006 נרשם הפסד כדי לצאת ידי חובת הוכחת הנזק, אלא הייתה מוטלת על המומחה מטעם התובעת לנתח ולבחון את הגידול בהוצאות לעומת ההכנסות ולהראות כי גידול זה מקורו בהפעלה החלקית של התחנה ולא בהחלטה עסקית או חשבונאית כזו או אחרת של התובעת. ואכן, בהמשך חקירתו הנגדית אישר פרופ' עדן, שהוא אינו יכול להסביר מדוע היה רווח בשנת 2005 והפסד בשנת 2006, וכלשונו:

 

"אני לא יכול להסביר מדוע הרוויחו ב- 2005 והפסידו ב- 2006, לא יכול להסביר למה הייתה ירידה בהכנסות ועברו מרווח להפסד. כל עוד לא חוברה התחנה לחשמל הייתה תחנה נכה" (עמ' 98, שורות 20-21).

 

129. האמור לעיל חל ביתר שאת גם בנוגע להפסד בשנת 2007. מעבר לכל מה שנאמר קודם, הרי בתחילת יולי 2007 ניתן טופס 4 לתחנה והיא חוברה לרשת החשמל. בנסיבות אלה היה מצופה מפרופ' עדן לבדוק את פעילות התחנה לפני חיבורה לרשת החשמל ואת פעילותה לאחר מכן, ולהפריד בין ההפסד שנגרם בעת הפעלתה כתחנה נכה כדבריו לעומת ההפסד או הרווח שנגרם בעת שהופעלה באופן מלא. ברם, גם בדיקה זו לא נעשתה על ידי פרופ' עדן, כך שכלל לא ניתן לדעת האם ההפסד שנגרם בשנת 2007 נגרם בתקופה שבה התחנה פעלה במתכונת חלקית, או שמא מדובר בהפסד שנגרם בתקופה שבה פעלה באופן מלא, או שמא מדובר בהפסד שנגרם לאורך כל השנה. להלן הקטע הרלבנטי בעדותו של פרופ' עדן בנושא זה:

 

"ש. האם אתה יכול לומר לי מהנתונים שהיו בפניך ההבדל בשנת 2007 בין ה- 1/1/07 עד למועד קבלת טופס 4, וממועד קבלת טופס 4 עד לסוף השנה, התפלגות ההוצאות וההכנסות?

ת. לא בדקתי את זה. אפשר לעשות את זה, זה ענין של עלות וזמן, לא מבין למה זה חשוב" (עמ' 83, שורות 27-29).

 

130. עובדה נוספת אשר שומטת את הבסיס לטענות התובעת היא העובדה שגם בשנים 2008 ו- 2009 שבהן התחנה פעלה באופן מלא, נגרמו לתובעת הפסדים של מאות אלפי שקלים בכל שנה כתוצאה מהפעלת התחנה. כך למשל, ההפסד מהפעלת התחנה בשנת 2009 עמד על 1,091,000 ₪ ואילו ההפסד בשנת 2008 הסתכם בלמעלה מ – 300,000 ₪ (עמ' 82, שורות 17-8, עמ' 83, שורה 6). נתונים אלה מלמדים כי הפעלת תחנת דלק באופן מלא אף היא עלולה לגרום להפסד במאות אלפי שקלים, ועל כן, עצם העובדה שהפעלת התחנה בשנים 2006-2007 הייתה כרוכה בהפסד אינה מלמדת בהכרח שהדבר נובע מהפעלתה באופן חלקי.

 

131. סיכומם של דברים, הנזק היחיד שהוכח כי נגרם לתובעת עקב ההשתהות של הוועדה המקומית במתן טופס 4, הוא דמי השכירות שנמנעו ממנה במשך שנה. דמי שכירות אלה מסתכמים נכון להיום, בסכום של 1,455,647 ₪. מסכום זה יש לנכות אשם תורם בשיעור 20% כפי שהוא לעיל, והיתרה לפיצוי תעמוד על סך1,164,518 ₪.

 

ההודעות לצדדים שלישיים

 

132. הנתבעות הגישו הודעה לצדדים שלישיים נגד יורשי צבי ושמואל עפרון שמכרו את שטח תחנת הדלק לעפרון ויזמנו את התכניות ג/8927 ו- ג/8077, נגד אבישי טאוב, האדריכל שערך והגיש את התכניות ג/8077 ו- ג/8927 ואת הבקשה להיתר בניה ונגד חברת ינון תכנון ייעוץ ומחקר בע"מ בטענה שהיא החברה שהכינה את תשריט המדידה השגוי שעל בסיסו הוגשה תכנית ג/8927.

 

133. כפי שניתן להיווכח מן האמור, האחריות המיוחסת לצדדים שלישיים נוגעת לעריכת והגשת תכנית ג/8927. כפי שפורט לעיל, בגין עריכת, הגשת ואישור תכנית ג/8927 לא נגרם לתובעת נזק כלשהו, והנזק היחיד שנגרם והוכח הוא אבדן דמי שכירות עקב ההשתהות במתן טופס 4. כפי שקבעתי קודם, אין קשר סיבתי בין התרשלות הועדה המחוזית ומע"צ לבין נזק זה, אלא מדובר בנזק שנגרם עקב התנהלותה של הועדה המקומית שלא ניתן ולא צריך היה לצפות. מאותם טעמים ממש, דין ההודעה לצדדים שלישים אף היא להידחות. נוכח האמור, אינני רואה צורך לדון בשאלה האם הוכחה התרשלות מצד מי מהצדדים השלישיים במהלך הכנת והגשת תכנית ג/8927 ואינני רואה צורך לדון בחלוקת האחריות ביניהם, כאשר ממילא דין ההודעה להידחות.

 

134. סוף דבר

 

א. הנני מקבל את התביעה נגד הנתבעת מס' 1, הועדה המקומית לתכנון ולבניה אצבע הגליל, ומחייב אותה לשלם לתובעת סכום של 1,164,518 ₪. כמו כן הנני מחייב את הנתבעת 1 לשלם לתובעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 100,000 ₪ , סכום זה נקבע, בין היתר, בהתחשב בסכום התביעה לעומת הסכום שנפסק.

 

ב. התביעה נגד הנתבעות 2 ו- 3 נדחית. נוכח התנהלותן של הנתבעות כמפורט לעיל והתרשלותן בבדיקת ואישור תכנית ג/8927, אינני עושה צו להוצאות ביחסים שבין התובעת לנתבעות אלה.

 

ג. ההודעה לצדדים שלישיים נדחית. נוכח התנהלותו של המנוח צבי עפרון שיזם את התכנית ג/8927 וג/ 80778, אינני עושה צו להוצאות ביחסים בין הנתבעות לבין יורשי צבי עפרון. מאותם טעמים ונוכח התנהלותו הבעייתית מאוד של אבישי טאבו, הן בהכנת והגשת התכניות השגויות ג/8077 ו- ג/8927 והן בהגשת הבקשה להיתר, אינני עושה צו להוצאות ביחסים בין הנתבעות לבין אבישי טאוב.

 

ד. הנתבעות ישלמו ליורשי שמואל עפרון ולינון תכנון ויעוץ ומחקר בע"מ הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד, בסכום של 40,000 ₪, לכל אחד מהם. הנתבעות יישאו בסכום זה ביחד ולחוד, וביניהם בחלקים שווים.

 

ניתן היום, י"ט תמוז תשע"ז, 13 יולי 2017, בהעדר הצדדים.