למרות ביטול האפשרות להגיע עם ועדת מקומית ל"שומה מוסכמת" של היטל השבחה, נקבע שישנם מקרים שבהם ניתן להעביר הסכמי פשרה לאישור ועדות הערר לפיצויים. המשמעות: חסכון בזמן שיפוטי וייעול הליכי תכנון ובנייה.
בשנת 2008 תוקן חוק התכנון והבנייה ובוטלה האפשרות שוועדות מקומיות יגיעו עם נישומים להסכמי פשרה לגבי תשלום היטל השבחה, כדי למנוע ויתור על כספי ציבור או גבייה ביתר הרחק מעין הציבור.
בפסק דין עקרוני שניתן בבית המשפט לעניינים מנהליים בירושלים לפני כשבועיים נדונה השאלה האם למרות זאת, ועדות הערר לפיצויים והיטל השבחה מוסמכות לאשר הסכמי פשרה כאלה במקרים מסוימים. השופט יגאל מרזל השיב על השאלה בחיוב.
פסק הדין עסק בעתירה שהגישו שתי יזמיות בנייה לאחר שוועדת הערר סירבה לאשר הסכם פשרה שלהן עם הוועדה המקומית לתכנון ובנייה ירושלים, במסגרתו הן חויבו בהיטל השבחה של 2,250,000 מיליון שקל – כ-30% מדרישת התשלום הראשונית שקיבלו.
ועדת הערר הסבירה כי החוק הנוכחי אינו מאפשר לה לאשר הסכמי פשרה מסוג "סיכוי-סיכון" אולם בעתירתן טענו היזמיות כי פרשנותה לחוק שגויה.
היזמיות טענו כי במקרה הנוכחי יש מחלוקת משפטית אמיתית באשר לעצם חבותן בתשלום המס מאחר שהן לא בעלות הקרקע שלגביה נדרש ההיטל. זו שייכת לרשות מקרקעי ישראל והן בונות בה במסגרת הסכמי פיתוח כ"ברות רשות" בלבד. נטען כי ההלכה לגבי חיוב בהיטל השבחה במקרה כזה שנויה במחלוקת, ולכן הפתרון הראוי היה להגיע לפשרה.
היזמיות הפנו לכך שמטרת המחוקק בביטול מוסד השומה המוסכמת נועד למנוע גיבוש פשרה ללא ביקורת שיפוטית. אלא שוועדת הערר היא גוף מעין שיפוטי מומחה בתכנון ובנייה, שהחלטותיו פומביות, כך שלא מדובר בהסכם שנחתם במחשכים, אלא בכזה שנתון לבדיקה ולביקורת.
היזמיות הוסיפו כי המדיניות המשפטית בישראל דווקא תומכת בגיבוש פשרות, בין היתר משום שהן חוסכות זמן שיפוטי ופותרות את הסכסוך ביעילות ובהוגנות. הוועדה המקומית הצטרפה לטענות אלה, והוסיפה כי מניעת האפשרות לאשר הסכמי פשרה אצל ועדת הערר תוביל לסרבול ועיכוב של הליכי תכנון ובנייה.
עקב חשיבות הסוגיה גם היועץ המשפטי הביע את עמדתו ולמעשה תמך בגישת היזמיות, וכשהגיע תורו של השופט מרזל – אף הוא החליט לתמוך בה.
לאזן בין העקרונות
בפסק דין מעמיק וחשוב, השופט ציין כי ביטול מוסד השומה המוסכמת נועד לוודא שייגבה מנישומים "מס אמת" עבור השבחת נכסיהם. אך בד בבד המדיניות המשפטית בישראל מעודדת פשרות בדיני מס, שכן יש להן תועלת עצומה (חסכון בהוצאות ובזמן שיפוטי, גיבוש פתרון הוגן עבור שני הצדדים וכיו"ב).
איזון בין שני אלה מוביל למסקנה שבמקרים שבהם יש מחלוקת משפטית אמיתית על עצם החיוב במס וכלל לא ברור מהו "מס האמת", יש לעודד גיבוש פשרה שתיבדק ותיבחן בידי ועדת הערר – שכסמכות מעין שיפוטית יכולה למנוע ניצול לרעה של מנגנון הפשרה.
השופט הדגיש שוועדת הערר כמובן מחויבת לבחון את הסכם הפשרה לעומק, להפעיל שיקול דעת ולוודא שמדובר בפשרה "ראויה וסבירה" שלא פוגעת בשוויון בין הנישומים. כמו כן, עליה לנמק את החלטתה ולפרסם אותה בפומבי כדי שלא תהפוך ל"חותמת גומי".
לגבי המקרה הנוכחי, השופט בחן את ההסכם ומצא כי הוא סביר וראוי בין היתר בהתחשב במחלוקת המשפטית לגבי עצם חיוב היזמיות בהיטל, ועל כן השופט ביטל את החלטת ועדת הערר ואישר אותו.
- ב"כ העותרות: עו"ד עודד רביבו, עו"ד רועי שטינמץ
- ב"כ הוועדה המקומית: עו"ד בתיה בראף-מליכזון
- ב"כ היועמ"ש: עו"ד מורן בראון מפרקליטות מחוז ירושלים
* עו"ד רן הירש עוסק בתחום הנדל"ן לרבות מיסוי עירוני ומיסוי מקרקעין
** הכותב לא ייצג בתיק
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין