אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | חקיקה | כתבי טענות | טפסים | TV | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> מגזין >> תחום >> נתיבים חדשים בהלכות גילוי מסמכים

נתיבים חדשים בהלכות גילוי מסמכים

מאת: בן-ציון אדורם, עו"ד | תאריך פרסום : 15/05/2003 12:00:00 | גרסת הדפסה

נתיבים חדשים בהלכות גילוי מסמכים

בן-ציון אדורם

פרשת כרמלטון נגד בנק דיסקונט, בעניין ביטולה של עסקה בה התחייב בנק דיסקונט לממן את פרויקט מנהרות הכרמל, כיכבה לאחרונה בראש כותרות העיתונים על היחס האמביוולנטי שמקבלת חובת גילוי מסמכים וזכות העיון בהם ועל קביעתו של השופט ד"ר מודריק אשר קובע הלכות חשובות בעניין גילוי מסמכים, הן בפן הפרוצדוראלי והן בפן המהותי

 
 

אדורם ושות' משרד עורכי דין Adoram & Co., Attorneys At Law
www.adoram-law.co.il

פורסם לראשונה בגלובס

פרשת כרמלטון נגד בנק דיסקונט, בעניין ביטולה של עסקה בה התחייב בנק דיסקונט לממן את פרויקט מנהרות הכרמל, כיכבה לאחרונה בראש כותרות העיתונים. יש להניח שפרשה זו תוסיף ותזכה לכותרות עוד עת ארוכה, ויתכן גם שבמועד מאוחר אי שם בעתיד, הרבה אחרי שיסתיים העימות המשפטי, נזכה אפילו למנהרות תחת הכרמל; אולם עד אז, מזכה אותנו פרשה זו בהלכות חדשות בסוגיה החשובה של גילוי מסמכים במסגרת ההליך המשפטי.

חובת גילוי מסמכים וזכות העיון בהם, הקבועות בתקנות 112-122 לתקנות סדר הדין האזרחי ("התקנות"), זוכות ליחס פרדוקסלי בבית המשפט: במישור העקרוני, מחד גיסא, הכול מכירים בחשיבותן, שהרי מטרתן היא "להקנות לבעל דין ידיעה אילו מסמכים הנוגעים למשפט מצויים בידי יריבו ואם ירצה בכך, יוכל גם לעיין בהם עוד לפני שיתברר המשפט" (ד"ר י. זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהד' ששית) (1991).

מכוח מטרה זו תוארו תקנות גילוי המסמכים בפסקי דין רבים כמכשיר מרכזי לחשיפת האמת, מכשיר שהינו אבן יסוד של ההליך המשפטי וחלק אינטגרלי מזכותו של אדם להליך הוגן וליומו בבית המשפט (רע"א 8473/99, כרטיסי אשראי לישראל נ' אילן שגב, ע"א 4071/98, הועדה המקומית נ' דנקנר, תא 600/95 (המ' 4357/96), משחטת עוף ירושלים נ' תמ"ז תעשיות).

במישור המעשי, מאידך גיסא, לעיתים רחוקות נאכפות תקנות גילוי המסמכים: התקנות קובעות כי הגילוי יעשה בדרך של תצהיר מטעם בעל הדין, המפרט אילו מסמכים מצויים ברשותו. תצהיר זה הינו מקור המידע היחיד העומד לרשות בעל הדין שכנגד מכוח החוק, כך שבעל הדין שכנגד תלוי ברצונו הטוב של המצהיר ובהגינותו, ואם המצהיר "שכח" להצהיר על מסמכים מסוימים, אין כל דרך שהצד שכנגד יוכל לדעת על "שכחה" זו ועל אותם מסמכים ש"נשכחו", אלא אם נתמזל מזלו ולמד על קיומם ממקור אחר.

בתי המשפט, מצדם, נמנעים בדרך כלל מלהתערב באכיפת צווי גילוי מסמכים – בעיקר מפני שהסעד האפקטיבי היחיד במקרה של חשד להסתרת מסמך, הסעד של צו לתפיסת מסמכים (צו "אנטון פילר", כיום תקנה 387א לתקנות) נחשב דרסטי מדי למטרה זו (ה"פ (תל-אביב-יפו) 2147/96, ספקיוריטי המוקד נ' הכשרת הישוב ואח'), אבל אולי גם מפני שבית המשפט חש (ומשדר לעורכי הדין) שאין זה לכבודו להיות "גננת" בין הצדדים.

התוצאה הבלתי נמנעת של פרדוקס זה הינה שלמרות חשיבותן של התקנות, תקנות גילוי המסמכים הן בין התקנות היותר מזולזלות, ולעיתים עומד בעל דין ללא נגישות למסמך הדרוש לו, כאשר הוא יודע על קיומו של אותו מסמך אך אינו יכול להוכיח קיום זה לבית המשפט, ובעל הדין שכנגד לא הצהיר על אותו מסמך בתצהיר גילוי המסמכים שלו.

כאשר אחד הצדדים הינו בר מזל, מגיע המסמך "הנסתר" לידיו מצד שלישי. במקרה כזה, עולה השאלה המעניינת הבאה: תקנה 114א מטילה סנקציה וקובעת כי בעל דין שאינו מגלה מסמך שיש לגלותו, או שאינו מאפשר לעיין במסמך שהעיון בו התבקש, לא יהא רשאי להגיש את המסמך כראיה מטעמו. האם ראובן יכול להציג כראיה (למשל, בחקירה נגדית) מסמך של שמעון שהגיע לידו מלוי, כאשר שמעון "שכח" להצהיר על אותו מסמך בגילוי המסמכים שלו, וראובן נמנע מלגלות בתצהירו כי הוא מחזיק באותו מסמך של שמעון, על מנת שלא לחשוף את קו החקירה הנגדית שלו? האם ניתן להציג את המסמך בחקירה הנגדית, לאחר ששני הצדדים לא כללו אותו בתצהיר גילוי המסמכים שלהם?

בפסק דין אנליטי ויסודי שניתן לפני ימים ספורים בלבד (א 2486/02, כרמלטון נ' בנק דיסקונט ואח', מיום 20.4.03), נותן כב' השופט ד"ר מודריק תשובה לשאלה זו, אגב קביעת הלכות חשובות בעניין גילוי מסמכים, הן בפן הפרוצדוראלי והן בפן המהותי.

דיסקונט ביטל התחייבותו כלפי כרמלטון לממן את פרוייקט מנהרות הכרמל, וכרמלטון תבעה את דיסקונט בגין הפרת הסכם המימון ועתרה לסעד של אכיפתו. במהלך שמיעת עדותה של עדה ביקש בא כוח כרמלטון, עו"ד ט' ארליך, כי לישיבה הבאה תביא העדה שני מסמכים שנכללו בתצהיר גילוי המסמכים של דיסקונט, ואשר דיסקונט טען בתצהירו, בין היתר, לקיומו של חיסיון בנקאי לגביהם – "התכתבויות והתייעצויות בין הבנק לבין יועציו המשפטיים ומסמכים שונים שהוכנו לקראת ההליך המשפטי ובמסגרת ההכנה לו", ו"מסמכים פנימיים לרבות אישורים של ועדות האשראים ופרוטוקולים של הדירקטוריון".

טענת החיסיון היא מעין טענת "דבר והיפוכו": המחזיק במסמך מודה בכך שהמסמך בחזקתו, רק על מנת שיוכל לטעון שאותו מסמך הוא חסוי על פי דין, ולפיכך המחזיק בו אינו יכול למוסרו לצד שכנגד. מבחינה פרקטית, על כן, מסמך שגולה ונטען לגביו חיסיון, למעשה לא גולה, כיון שלא ניתן להציגו כראיה בבית המשפט. כרמלטון לא בקשה לממש את זכות העיון באותם מסמכים וגם לא התנגדה לטענת החיסיון, בתוך המועד שנקבע לכך בתקנה 120 לתקנות, אלא "נזכרה" במסמכים אלה רק בשלב המתקדם של שמיעת העדויות.

בא כוח דיסקונט, עו"ד ח' מלצר, התנגד לבקשה הן מטעמים פרוצדוראליים והן מטעמים מהותיים. במישור הפרוצדוראלי טען דיסקונט, בין היתר, כי המועד לממש את זכות הגילוי והעיון במסמכים שנכללו בתצהיר גילוי המסמכים חלף זה מכבר, ולפיכך הפסידה כרמלטון את זכות העיון במסמכים, ולא תוכל עוד להציגם כראיה; ובמישור המהותי חזר וטען, בין היתר, לקיומו של החיסיון הבנקאי.

כב' השופט מודריק בחן את שתי הטענות כל אחת לגופה: את הטענה הפרוצדוראלית לגופה, כאילו לא היתה טענה לחיסיון מהותי, ואת טענת החיסיון הבנקאי כאילו לא נטענה טענה פרוצדוראלית. במישור הטענה הפרוצדוראלית, לפיה לא תוכל כרמלטון להציג את המסמכים כראיה מכיון שלא בקשה את גילויים במועד המתאים, קבע כב' השופט מודריק כך:

מטרת התקנות הינה לאפשר לבעל דין לקבל מהצד שכנגד מידע – מהם המסמכים שמצויים ברשותו, ולדרוש מהצד שכנגד לעיין באותם מסמכים. הא ותו לא; דרישת הגילוי והעיון אינה תנאי מוקדם להצגת אותם מסמכים כראיה בבית המשפט. הנפקא מינא היא כאשר בעל הדין ראובן יודע (או חושב שהוא יודע...) על כל המסמכים שבידי שמעון מפי לוי, או קיבל לעיונו מלוי את כל המסמכים ששמעון כלל בתצהירו. במקרה כזה, ראובן עשוי לוותר על דרישת גילוי המסמכים משמעון, או לוותר על דרישה משמעון לעיין בהם. ויתור זה לא ימנע ממנו להציג כראיה בבית המשפט את כל אותם המסמכים שבאו לידיעתו או שעיין בהם, למרות שלא קויים בהם גילוי ועיון פורמלי על פי התקנות.

בנקודה זו חשוב להדגיש כי אסור לבלבל בין הסנקציה המוטלת על צד שלא גילה מסמך, לפיה לא יוכל הצד שלא גילה להציגו כראיה מטעמו, ובין קביעתו של כב' השופט מודריק, לפיה אי גילוי מסמך בתצהיר גילוי מסמכים, או אי הגשת דרישה לעיין בו, אינו מונע מהצד שכנגד להציג אותו מסמך כראיה מטעם הצד שכנגד. קביעה זו היא, כמובן, גם תשובה חיובית לשאלה שהעלינו לעיל, לגבי אפשרות הצגתו בחקירה נגדית של מסמך שהגיע לבעל דין מאת צד שלישי, ואשר לא נכלל בשום תצהיר גילוי מסמכים.

בית המשפט הוסיף וקבע כי מסמך שלא הפך להיות חלק מההליך בדרך של הכללתו בתצהיר גילוי מסמכים, עדיין יוכל להפוך להיות חלק מההליך ולהיות מוכשר להצגתו כראיה מכוח תקנה 178 (א) לתקנות: "רשאי בית המשפט להזמין עד להצגת מסמכים"; אלא שבמקרה כזה, בעל הדין שמכניס את המסמך לאולם בית המשפט מכוח תקנה 178 (א) בלבד, לא יהיה רשאי לעיין באותו מסמך קודם להצגתו כראיה, ואפילו לא להרף עין.

המשמעות היא שאם בעל הדין לא ראה מעולם אותו מסמך, הוא יצטרך להמר על האמור בו: ברגע שהמסמך יוצג באמצעות העד, הוא יהפוך לראיה בתיק, מבלי שבעל הדין ידע אם ראיה זו טובה או מזיקה לו. הגבלה נוספת על הצגת מסמכים באמצעות עד היא שניתן להציג כך רק מסמכים שהעד ערך, חתם, קיבל, החזיק או שמר, ושאינו נדרש לבצע שום עבודת איסוף או הכנה לגבי אותם מסמכים. ברור שדרך זו מצומצמת באפשרויותיה לעומת דרך המלך של הליך גילוי המסמכים, אולם היא עדיין מאפשרת "פתח מילוט" לבעל דין שאחר את המועד לגילוי ועיון במסמכים, ובלבד שימצא עד שהקשר בינו ובין המסמכים מאפשר הצגתם באמצעותו.

לאחר שסיקל מדרכו את המכשול של הטענה הפרוצדוראלית, פנה כב' השופט מודריק להדרש לטענה המהותית לקיומו של חיסיון בנקאי. בית המשפט קבע כי החיסיון הבנקאי, כמו חיסיונות מוכרים אחרים בין נותן שירות ולקוח (כגון חיסיון עו"ד-לקוח וחיסיון רפואי) הינו חיסיון מוטה-לקוח: החיסיון הינו של הלקוח ולא של נותן השירות ללקוח. החיסיון נוצר על ידי החברה (במובן של Society), באמצעות שלוחה, המחוקק, על מנת לאפשר ללקוח לקבל בביטחון שירותים שלחברה יש עניין שהלקוח יקבל: שירותים משפטיים, שירותים בנקאיים ושירותים רפואיים. ללא חיסיונות אלה, היו אנשים חוששים לקבל שירותים כאלה, מתוך ידיעה שטיב השירותים שקבלו ותוכנם עלול להפוך לנחלת הציבור במסגרת הליך משפטי.

מתוך רציונאל זה עולה כי החיסיון קיים רק כאשר יש לקוח שהמידע נוגע לפרטי חשבונותיו, ורק כאשר אותו לקוח לא ויתר על החיסיון. במקרה דנן, המסמכים לגביהם נטען לחיסיון בנקאי אינם נוגעים לחשבון הלקוח אלא לדיונים ולשיקולים פנימיים של הבנק, בינו לבין עצמו, כיצד להתנהג עם אותו לקוח. אין בחשיפת דיונים אלה כדי חשיפת נתונים על הלקוח וכדי פגיעה בפרטיותו; מאידך, אם יש באותם מסמכים כדי פגיעה בפרטיות כרמלטון, יש לראות בבקשתה לגילוי המסמכים כויתור על החיסיון, שכאמור, הוא החיסיון שלה כלקוח. מכיון שכך, דחה בית המשפט במלואה את טענת החיסיון הבנקאי, ככל שהיא נבעה מהטענות שפורטו לעיל.

ככל הידוע, זוהי הלכה חדשנית, המצמצמת עוד יותר את גבולות החיסיון הבנקאי (ואת החיסיונות הדומים לו, כמובן): בפסקי הדין הקודמים בנושא החיסיון אכן היה מדובר במידע לגבי פרטי חשבונו של לקוח, כך שלא היה ספק שקיים חיסיון, והשאלות שנדונו היו שאלת איזון האינטרסים בין הזכאי לחשיפת המידע ובין הזכאי לטעון לחיסיון לגביו, ושאלת המקום הראוי לקביעת נקודת האיזון והקריטריונים לקביעה זו.

בפ"ד כרמלטון דנן, לעומת זאת, נקבעה לראשונה הלכה לפיה לא כל מידע בנקאי נחשב כמיוחס ללקוח מסוים, ויותר מזה: יתכן שמידע בנקאי יתייחס ללקוח מסוים, ולמרות זאת לא יהיה זכאי אוטומטית ליהנות מחיסיון בנקאי: כל מידע בנקאי יבדק לגופו, ואם אינו מתייחס ללקוח מסוים, או אפילו מתייחס ללקוח מסוים אולם ברור על פי טבעו כי אינו מתייחס לפרטי חשבונו ולכן לא יפגע בפרטיותו, לא יחול החיסיון.

צמצום זה של הלכת החיסיון מתיישב עם העיקרון שנקבע בפסיקה לגבי הזכות לגילוי מסמכים, בפ"ד כרטיסי אשראי לישראל נ' אילן שגב שהוזכר לעיל, לפיו "הנחת היסוד במצבי מחלוקת כאלה חייבת להיות שיש להעדיף את זכות העיון – ובעיקר כאשר היא נתמכת על ידי אינטרסים כבדי משקל – על פני מניעתה; וכי אין להגביל את הזכות אלא במקרים קיצוניים ונדירים שבהם יש טעמים של ממש המצדיקים את ההגבלה".

לסיכום: במישור הפרוצדוראלי, בעל דין שאחר את המועדים הקבועים בתקנות גילוי המסמכים שבתקנות סדר הדין האזרחי, אכן איבד את זכותו להוודע מהצד שכנגד מהם המסמכים שבידיו ואת זכותו לעיין בהם, אך לא איבד את זכותו להציגם כראיה במשפט, אם נודע לו על המסמכים או אם באו לעיונו בדרך אחרת. ניתן להציגם באמצעות עד, בכפוף לכללי הראיות החלים על הצגת מסמכים באמצעות עד;

ובמישור המהותי, החיסיון הבנקאי אינו חל אוטומטית על כל מידע של הבנק: הוא אינו חל על מידע שאינו נוגע ללקוח מסויים, ואינו חל על מידע הנוגע ללקוח מסויים, אשר ברור כי אינו פוגע בפרטיותו.


פסקי דין שאוזכרו במאמר:

א 2486/02, כרמלטון נ' בנק דיסקונט ואח'

ע"א 4071/98, הועדה המקומית נ' דנקנר

רע"א 8473/99, כרטיסי אשראי לישראל נ' אילן שגב


* הכותב עו"ד בן-ציון אדורם הינו ממשרד אדורם ושות', משרד עורכי דין המתמחה במשפט מסחרי.

** כל המידע המוצג במאמר הינו מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/או חוות דעת משפטית. המחבר ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כשלהי כלפי הקוראים ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.


המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.

גולשים בסלולרי? לשירות מיידי מעורך דין הורידו את Get Lawyer
אתר המשפט הישראלי "פסקדין"

שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 


תגובות

הוסף תגובה
אין תגובות
שירותים משפטיים





חיפוש עורך דין לפי עיר :
ערים נוספות
ערים נוספות
ערים נוספות
ערים נוספות
ערים נוספות











כתבות נוספות
יריקה ישירה בפרצוף הדרוזי
עו"ד עלי שקיב (שכיב)

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ