האב חתם על תצהיר שבו התחייב להעניק לבנו דירה במתנה, אך מאוחר יותר התחרט על כך. המחלוקות בינו לבין בנו נדונו בשתי ערכאות. לאחרונה, המחוזי בנצרת קיבל את עמדת האב.
בית המשפט המחוזי בנצרת קבע באחרונה כי נוסח תצהיר המתנה שכלל סעיף השומר על זכותו של האב להתחרט, גובר על ייפוי כוח בלתי חוזר בנוסח סטנדרטי. על כן, האב היה רשאי לחזור בו מההתחייבות להעניק לבנו דירה בצפון הארץ.
האב חתם בשנת 2012 על תצהיר שלפיו הוא נותן במתנה לבנו 440 מ"ר בחלקה מאדמות הכפר בו הוא מתגורר, בצפון הארץ, ועליה בנויה דירה. עם התצהיר הוא חתם גם על ייפוי כח בלתי חוזר, בו ייפה את כוחם של עורכי דין לרשום את הזכויות בקרקע על שם בנו.
באותה שנה עסקת המתנה דווחה לשלטונות המס אולם לא העברת הבעלות לא בוצעה והזכויות נותרו רשומות על שם האב. יש לציין כי האב אף ביקש לבטל שלוש "עסקאות מתנה" נוספות שנערכו באותה צורה מול שלושת בניו האחרים. בשונה מן הבן הרביעי, השלושה והאב הגיעו להסכמות בנושא.
באשר לבן הרביעי, בשנה שעברה ביהמ"ש למשפחה בנצרת דחה את תביעת האב לביטול ההתחייבות להענקת המתנה, כאשר בעיקרו של דבר נקבע כי ויתר על זכות החרטה.
ביהמ"ש קבע כי האב שמר לעצמו את הזכות לחזור בו רק בהתקיים אחד התנאים הקבועים בחוק המתנה – התנהלות מחפירה של הבן או הרעה במצבו הכלכלי – שני תנאים שלא התקיימו כאן.
בערעור שהגיש בביהמ"ש המחוזי בנצרת, האב הפנה לכך שבתצהיר נכתב במפורש שהוא שומר על זכותו לבטל את המתנה. לגישתו, סעיף זה בתצהיר מאפשר לו לחזור בו גם אם לא הוכחה התנהגות מחפירה או הרעה במצבו הכלכלי.
בנוגע לסתירה שבין סעיף זה לבין ייפוי הכוח הבלתי חוזר, האב טען שיש להעדיף את תצהיר המתנה, בין היתר משום שהוא מתייחס באופן מפורש וספציפי לעניין זכות החזרה, בעוד שייפוי הכוח הוא מסמך סטנדרטי הכולל הוראות מובנות ואינו מעיד על כוונתו האמיתית.
הבן – המשיב בהליך – טען בין היתר כי ביהמ"ש למשפחה צדק כשהחיל על המקרה את פסיקת ביהמ"ש העליון שלפיה חתימה על ייפוי כוח בלתי חוזר מלמדת על ויתור מצד נותן המתנה על זכותו לחזור בו מהתחייבותו.
הוראות מפורשות
השופט ערפאת טאהא סקר פסקי דין מן העבר והסביר כי לרוב, חתימה על ייפוי כוח בלתי חוזר מתפרשת כוויתור על זכות החרטה, אלא שלטעמו כלל זה אינו חל במקרה שבו הסכם המתנה קובע הוראות מפורשות לגבי זכות זו.
לאחר שניתח את שני המסמכים השנויים במחלוקת – ייפוי הכוח והתצהיר – השופט קבע כי "לא ניתן להסיק מעצם החתימה על ייפוי כוח בלתי חוזר משום ויתור על זכות החזרה, מקום שנותן המתנה הצהיר בהסכם המתנה עצמו שהוא שומר על זכותו זו".
מעבר לכך, השופט התרשם כי ייפוי הכוח באמת לא נוסח במיוחד לצרכי העסקה והכיל נוסח סטנדרטי, ששימש את עורך הדין של האב לכלל העסקאות שהוא עורך.
סגנית הנשיא, השופטת אסתר הלמן, והשופטת רננה גלפז-מוקדי הסכימו עם דברי השופט טאהא, כך שבסיכומו של דבר הערעור התקבל. ביהמ"ש המחוזי הורה על ביטול המתנה, וחייב את הבן בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 25,000 שקל.
עו"ד איימן פרו
עוסק/ת ב-
מקרקעין ונדל"ן
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין