עיריית ת"א תסיר עיקולים על דירה שהועברה מהחייב לבנו

העירייה עיקלה חצי מהזכויות בדירה של תושב שנקלע לחובות, אולם בנו טען כי הזכויות הועברו לו שנים קודם לכן, כתחליף למזונות. בית המשפט האמין לו.

השופטת שושנה אלמגור מבית המשפט המחוזי בתל-אביב דחתה את נסיונה של עיריית תל-אביב לשוות לעסקת מתנה בין אב לבנו "ניחוח פיקטיבי", וקבעה ששוכנעה כי האב – שחייב לעירייה עשרות אלפי שקלים – העביר את זכויותיו בדירה לבנו משום שלא הייתה לו דרך אחרת לפרנס אותו.

בשנת 1987 נרשמה דירה בתל-אביב על שם בני זוג בחלקים שווים. בשנת 2001 הם חתמו על הסדר גירושין, כאשר האיש עזב את הדירה ואילו האישה המשיכה להתגורר בדירה עם שני ילדיהם.  

בשנת 2009 נרשמה בלשכת רישום המקרקעין הערה של עיריית תל אביב לגבי עיקולים על חלקו של האב בדירה עקב חובות של 60 אלף שקל שצבר כלפיה. בשנת 2015, וכדי למנוע מהעירייה לממש את הדירה, הגיש בנו של החייב בקשה לבית המשפט שיצהיר כי הוא הבעלים של חצי מהזכויות בדירה – אלה שלכאורה שייכות לאביו.

הבן סיפר שזכויות אביו הועברו אליו בהסדר הגירושין של הוריו עוד בשנת 2001, מאחר שבמשך שנים אביו לא שילם את הוצאות הבית, ואף לא מזונות לו ולאחותו.

בשנת 2003, כארבעה חודשים לאחר שמלאו לו 18, הזכויות הועברו אליו רשמית באמצעות תצהירי מתנה, אם כי הוא לא שינה את הרישום בטאבו.

הבן טען כי זכויותיו בדירה גוברות על זכויותיה של העירייה כיוון שהוא קיבל אותן קודם לרישום העיקולים, אולם העירייה טענה מנגד שיש להסתמך על מה שרשום בטאבו בלבד.

לטענתה, מלבד העובדה שהזכויות אינן רשומות על שם המבקש הוא אפילו לא טרח לרשום לטובתו הערת אזהרה או לדווח על עסקת המתנה לרשויות המס. בנסיבות אלה ניכר כי הייתה זו עסקה פיקטיבית שמטרתה להבריח את הדירה מנושי האב.

רצה להוריש משהו

בפני השופטת אלמגור העידו האב, אמו של המבקש ואחותה, דודו (אחיו של האב), עורך הדין שערך בין האב לבנו את עסקת המתנה, וכן גורמים בעירייה. פסק הדין כלל התייחסות נרחבת לפסיקות בית המשפט העליון הקשורות לעסקאות מתנה ותחרויות בין זכויות.

לגופו של עניין, השופטת מצאה כי ההתחייבות להעביר למבקש את הדירה קדמה לתקופה שבה האב צבר את חובותיו לעירייה. השופטת ציינה כי אמנם החובות החלו להצטבר לפני שאבי המבקש ואמו התגרשו בפועל כלומר, לכאורה קדמו להם, אך הסדר הגירושין שהבטיח את הדירה למבקש נחתם עוד קודם לכן, כך שההסדר קדם לחובות.  

אולם בשורה התחתונה, מה שהכריע את הכף היה תום לבו של האב-החייב. השופטת דחתה את טענות העירייה בדבר עסקה למראית עין שנועדה להבריח נכסים, והשתכנעה כי העסקה ביטאה את רצונו הכן להעביר לבנו רכוש כלשהו בהיעדר יכולת אחרת לפרנס אותו.

השופטת אף ציינה כי "לא רק שהזכות לקבלת הדירה ניתנה למבקש בהסכם הגירושין, אלא שזיקתו לנכס גם הייתה ברורה ומובהקת. הוא דר בדירה מאז ומעולם ואילו אביו, שהעביר את הזכויות, נטש אותה ולא נותרה לו זיקה כלשהי אליה".

בשולי הדברים השופטת הוסיפה כי "דומה שבהשתהותה משך תקופה ארוכה כל-כך לא עמדה העירייה בכללי המִנהל התקין".

לפיכך השופטת הורתה לרשום את זכויות האב בדירה על שם המבקש, נקיות מרישום כלשהו על שם העירייה. העירייה חויבה בהוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד בסך 40,000 שקל.

• ב"כ התובע: עו"ד אילן יניר (מטעם הסיוע המשפטי)
• ב"כ המשיבה: עו"ד קרן קינקס־זרפשני 

בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין