הגרוש גילה כי ויתר על חלקו בדירה לשווא, כיוון שתנאי חשוב שדרש בהסכם הממון עם אשתו לשעבר לא יכול להתקיים מבחינה חוקית. המחוזי קבע שעוה"ד שניסח את ההסכם התרשל וחייב אותו לפצות את האיש בלמעלה מ-60 אלף דולר. העליון אישר את הקביעה.
בני זוג שהתגרשו ב-1996 חתמו על הסכם ממון, שלפיו האיש ויתר על זכויות בשווי של 60,000 דולר בשליש מהדירה המשותפת לו ולאשתו. בתמורה, התחייבה האישה לנסח צוואה שבה תוריש לילדים המשותפים את כל הזכויות בדירה הזו או בכל דירה שתרכוש במקומה.
לשאלות בנושא ירושות וצוואות:
כנסו ל- פורום דיני משפחה
לימים, האישה התחתנה בשנית, מכרה את הדירה ורכשה דירה חדשה יחד עם בעלה. מאחר שמדובר בדירה משותפת עם הבעל החדש, ביקש הגרוש להבטיח שהאישה תצווה לילדים את שהבטיחה. ואולם, האישה הסבה את תשומת ליבו לכך שההתחייבות בהסכם הממון לא עומדת בדרישות חוק הירושה, הקובע שהסכם שבו אדם מתחייב לוותר על ירושה בעודו בחיים – בטל. מסיבה זו, גם נדחתה תביעה שהגיש הגרוש נגד האישה לקיום התחייבותה.
האיש, שהבין שהוחתם על הסכם ממון בעייתי, הגיש לבימ"ש השלום בחדרה תביעת רשלנות מקצועית על סך 500,000 שקל נגד עורך הדין שערך את ההסכם. תביעתו נדחתה אך ערעור שהגיש לביהמ"ש המחוזי בחיפה התקבל.
המחוזי – שאישר כי הוראות חוק הירושה מבטלות את ההתחייבות – קבע, כי עורך הדין היה מחוייב לקבוע מנגנון להבטחת ביצוע התחייבות האישה. לשיטתו, גם אם האישה ערכה צוואה כפי שהבטיחה, העובדה שהיא יכולה לשנות אותה מתי שרק תחפוץ אינה מאפשרת לוודא שההתחייבות כלפי האיש – שוויתר בתמורה על חלקו בדירה – תמומש.
בסיכומו של פסק הדין חויב עורך הדין לשלם לאיש סכום השווה בערכו ל-60,000 דולר בצירוף הפרשי הצמדה והוצאות משפט.
עורך הדין הגיש בקשת רשות ערעור לביהמ"ש העליון. לדבריו, הקביעה שהסכם הממון לא ניתן לאכיפה בשל הוראות חוק הירושה מעוררת שאלה משפטית רחבה המצדיקה מתן רשות לערער.
לטענת עורך הדין, יש לפרש את חוק הירושה באופן שלא ישלול הסכם ממון בין בני זוג. לשיטתו, לאחר שההסכם אושר על ידי בית הדין הרבני, קביעת המחוזי כי ניסוחו היה רשלני משמעה אי-כיבוד של ערכאה שיפוטית מוסמכת. לבסוף טען, כי החלטת המחוזי גורמת לעיוות דין חמור כשהיא מעשירה את הגרוש שלא כדין, ומותירה את עורך הדין חשוף לתביעה גם מצד ילדיו, מאחר שנקבע כי הם הניזוקים מההסכם בפועל.
צריך להסביר
השופט מני מזוז דחה את בקשת רשות הערעור. הוא ציין, כי המחוזי התבסס על כך שההסכם לא ביטא כראוי את רצון הגרוש ולא כלל מנגנון להבטחת התחייבות האישה, ולא רק על העובדה שחוק הירושה מנוגד לה.
על כן, גם אם נצא מנקודת הנחה שהוראות חוק הירושה לא שוללות את תוקפו של הסכם הממון, היעדר מנגנון שיבטיח את אכיפת התחייבות האישה מוביל לתוצאה שוויתור הגרוש נעשה למטרה אחרת מזאת שאליה התכוון.
לכל הפחות, הוסיף השופט, אם עוה"ד סבר שלא ניתן לעגן את התחייבות האישה באופן מספק, היה עליו להסביר זאת לגרוש. משלא עשה זאת, בדין קבע המחוזי שהתרשל.
לא ניתן צו להוצאות.
- ב"כ המבקש: עו"ד ח' גלזר; עו"ד מ' רוזן
* עו"ד אורי צפת עוסק בדיני משפחה, ירושות וצוואות.
** הכותב לא ייצג בתיק.
*** המידע המוצג במאמר זה הנו מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
אתר המשפט הישראלי "פסקדין"
www.psakdin.co.il
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין