גבר ואישה שחיו יחד כידועים בציבור, נפרדו לאחר כ-8 שנים. לאחר מכן האיש תבע חצי דירה ואף ביקש כספים נוספים, אולם השופטת שוכנעה כי השניים אמנם עזרו זה לזה, אך הסכימו על הפרדה רכושית.
ביהמ"ש לענייני משפחה בתל-אביב דחה את תביעתו של גבר כבן 72 נגד בת זוגו לשעבר, בה ביקש חצי מהזכויות בדירה הרשומה על שמה. סגנית הנשיא השופטת מירה דהן קיבלה את עמדת הנתבעת שלפיה הגם שהצדדים היו ידועים בציבור, השיתוף ביניהם היה מוגבל לניהול משק הבית המשותף ותוך חלוקה שקבעו ביניהם.
השניים חיו יחד בין השנים 2005-2013 וניהלו משק בית משותף, לאחר שהנתבעת עברה עם בתה להתגורר בביתו של התובע.
הדירה שבה טען התובע לשיתוף, נרכשה ונרשמה על שמה של הנתבעת ב-2001 לפני שהם הכירו.
התובע – עו"ד בהשכלתו – טען כי במהלך חייהם המשותפים הוא נשא לפחות במחצית ההוצאות המשותפות שלהם, כולל תשלומי משכנתא שוטפים על הדירה שבמחלוקת, ואף סייע בגידולה של בתה של הנתבעת ופרנס אותה ברוחב לב, עד שעזבה אותו.
כמו כן, הוא טען כי העביר לנתבעת סכום של 128,500 לצורך הפחתת המשכנתא.
בנוסף לעניין הדירה, התובע טען שיש לחייב את הנתבעת לשלם לו כ-207,000, שהם מחצית מחובות שהוא צבר במהלך התקופה שבה היו יחד, וזאת מכח "חזקת השיתוף".
הנתבעת סיפרה שהתובע חיזר אחריה במרץ, ומשנעתרה הוא פתח בפניה צוהר "לחיים הטובים", בעוד שהיא היתה קשת יום. היא עברה לגור איתו בביתו, אולם בהמשך התברר לה לטענתה כי מצבו אינו כפי שחשבה, והיא החלה לעזור לו כלכלית.
היא אף טענה כי הוא סירב לעבור לדירה זולה יותר, ואף איים עליה שלא תספר לבניו (המתגוררים בחו"ל) על מצבו. אולם היא סיפרה להם והם הגיעו לארץ והחלו לעזור לו בענייניו הכלכליים.
בעיקרו של דבר, הנתבעת טענה כי לפני המעבר לבית התובע סוכם ביניהם שיקיימו הפרדה רכושית מלאה, למעט לעניין ניהול משק הבית המשותף.
פזרן ובזבזן
השופטת דהן הזכירה כי הדירה שמחלוקת נרכשה לפני שהכירו, ולכן הנטל על התובע להוכיח שיתוף בה הוא כבד יותר. לאחר שניתחה את עדויות הצדדים וקרובי משפחה, השופטת לא שוכנעה שהצדדים החליטו לראות את הדירה כנכס משותף באף שלב של יחסיהם.
כל ששוכנעה השופטת היה כי הצדדים דאגו זה לזו בתקופת החיים המשותפת – "התובע איפשר לנתבעת ובתה להתרומם מחיי הצמצום בהם חיו ולעבור לגור עימו ברמת חיים גבוהה הרבה יותר, ומנגד – כאשר התובע נקלע לקשיים כלכליים נרתמה הנתבעת לסייע לו".
לגבי אותו סכום של 128,500 שקל, השופטת הפנתה לכך שהתובע מסר גרסאות הפכפכות, והוא עצמו אישר בשלב מסוים שהסכום ניתן לנתבעת במתנה ולא עבור משכנתא.
בנוגע לתביעה לשיתוף בחובות, השופטת ציינה כי מכלל העדויות עלה שהתובע היה בזבזן ורכש רכישות לא מבוקרות. "נוכח התנועות הכספיות המשמעותיות בחשבונות התובע והתנהלותו הכלכלית הפזרנית, אני מאמינה לנתבעת כי התובע היה עצמאי בהתנהלותו, הוא הרעיף והעתיר על הנתבעת מרצונו סכומים כספיים והבטיח לה הבטחות של איתנות כלכלית".
על כך השופטת הוסיפה למשל את העובדה שבתביעה שהגיש נגד מעסיקיו, לטובת התובע ניתן ב-2014 פסק דין על סך 400,000 שקל – והעובדה שבאותה עת הוא לא סבר שלנתבעת מגיע בו חלק מלמדת על כך שלא היה שיתוף כלכלי.
התוצאה היתה כי התביעה נדחתה במלואה. התובע חויש בהוצאות משפט בסך 25,000 שקל.
- ב"כ התובע: עו"ד ערן גודפריד ואח'
- ב"כ הנתבעת: עו"ד פנינה גולדנברג
עו"ד יניב גיל
עוסק/ת ב-
דיני משפחה
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.