אבחנות פסיכיאטריות מבוססות על קריטריונים שמנוסחים מילולית, ללא בדיקות אובייקטיביות. מושג הטראומה השתנה מאוד מאז הופיעה ההפרעה לראשונה בספרות המקצועית לפני 40 שנה
בנוסח הראשוני של מדריך האבחנות DSM III משנת 1980, הגדרת אירוע כטראומתי הייתה מחמירה מאוד והתייחסה לשני אלמנטים חשובים.
האלמנט הראשון, הוא היות אירוע הדחק בר-זיהוי, כלומר, אירוע שהבודק מגדיר אותו כחריג על פי אמונותיו וניסיון חייו. אין הסבר למושג "בר-זיהוי", אבל ישנן דוגמאות למה שלא יחשב כטראומה (למשל בעיות כלכליות או בעיות בזוגיות) ומה כן יחשב כטראומה (תקיפה מינית ותקיפה פיזית לדוגמה).
האלמנט השני בתיאור הטראומה הוא כי האירוע הוא כזה שיעורר תסמיני עקה כמעט בכל אדם שיחווה אותו. בפרק לא מופיעים נתונים סטטיסטים לגבי אירועים שיגרמו להופעת תסמינים ברוב בני האדם. ישנה דוגמה של עינויים – שיגרמו כמעט תמיד להפרעה, לעומת תאונת דרכים – שלא בכל מקרה.
במהדורה המתוקנת (DSM III-R) שפורסמה ב-1987, הגדרת הטראומה נוסחה מחדש. במהדורה זו האירוע מתואר ככזה שמחוץ לטווח ההתנסות האנושית הרגילה, מה שמוציא בבירור רשימה ארוכה של גורמי דחק (סטרסורים), אך מותיר עדיין לשיפוטו של הבודק את ההגדרה מהו טווח ההתנסויות האנושי הרגיל.
המשך ההגדרה נוסח אף הוא בצורה שונה והוא מדבר על אירוע שהיה גורם למועקה משמעותית כמעט אצל כל אחד. כאן ניתן לראות שהוסר השימוש במונח תסמינים, שמתאים יותר לתיאור פתולוגיה מאשר לאפיון, והוסיף כאמור לערפול בשל היעדר פירוט של הסימפטומים. בהמשך נוסף פירוט של אירועים לדוגמה שנכללים תחת הכותרת "טראומה". כמו כן נוספה הרחבה מעבר למעורבות הפרט עצמו, כך שגם איום בפגיעה משמעותית בקרובים לפרט או בביתו, וחשיפה למראות של פגיעות חמורות בבני אדם אחרים – נכנסו גם הם תחת ההגדרה של טראומה.
במהדורה הרביעית של מדריך האבחנות, יריעת הגדרת הטראומה התרחבה אף יותר, וכללה גם עדות לפגיעה, או איום בפגיעה באדם אחר, ללא תלות בקרבה אל אותו אדם. ניסיון למקד את האירוע הטראומתי היה באמצעות הוספת סעיף שמתייחס לתגובה הנפשית המידית לטראומה, שאמורה לכלול אימה או חוסר אונים.
סעיף זה הוסר מן המהדורה החמישית (והאחרונה) בנימוק כי אינו מוסיף ל"דיוק האבחנתי", כיוון שתגובה מידית שכזו היא לא תנאי הכרחי להתפתחות ההפרעה הקלינית. הסבר זה נשמע תמוה מעט מכיוון שמשתמע ממנו שקיימת תמונה קלינית מדויקת שניתן להעריך דרכה את כלי האבחון.
המהדורה החמישית עושה צעד נוסף להרחבת קריטריון האירוע הטראומתי. המבנה השתנה למבנה האופציונלי בדומה לשאר פרקי האבחנה. ישנה תחילה הגדרה מפורשת של סוגי הטראומה: סכנת מוות, פציעה חמורה ואלימות מינית, ולאחר מכן מפורטות האפשרויות לדרכי החשיפה: חוויה אישית, עדות ישירה, עדות שמיעה לגבי אדם קרוב שחווה טראומה וחשיפות חוזרות לפרטים מרתיעים של אירועים טראומתיים (לגבי חלק זה הוחרגה חשיפה דרך מדיה, אלא אם מדובר בחלק מעבודתו של האדם הנחשף).
מאבקים פוליטיים
השינויים המשמעותיים בניסוח הגדרת הטראומה, מהגדרה מחמירה ביותר בנוסח הראשוני של הDSM- ועד להרחבה הניכרת במהדורה החמישית, יכולה להיות מוסברת על פניו כניסיון לשיפור האבחון או הדיוק האבחנתי. אלא שזהו מושג בעייתי לכשעצמו, משום שלא ניתן לדבר על דיוק קליני כל עוד אין תמיכה אמפירית מוחלטת בכך.
למעשה, כל שינוי בהגדרת הטראומה מהווה פשרה פוליטית במאבקים בין קבוצות שונות של בעלי עניין: הממשל, חברות הביטוח והצבא ישאפו למשל לצמצום ההגדרה ככל שניתן בשל סוגיית האחריות והפיצוי. לעומתם, המטופלים, בני המשפחה, הקלינאים, ולא פחות מכך גם חברות התרופות, מעוניינים בהרחבת כמות האנשים שעונים להגדרה וזכאים לטיפול תרופתי.
מעבר למאבקי הכוח ניתן לראות כיצד מוקד ההגדרה עובר אל האדם הסובל.
היריעה הרחבה מצמצמת את המקום לשיפוטיות מצד החברה, ומוקד ההגדרה עובר מהמאבחן (כנציג החברה) אל האדם הסובל.
- ד"ר אייל עשור הוא פסיכיאטר, עורך חוות דעת רפואיות ומשמש כעד מומחה בבתי משפט.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין