חברת "לוין ברזל" קרסה ונמכרה בשנת 2012. בהסכם המכירה הייתה מחלוקת לגבי יצירות האמנות שקישטו את משרדי החברה. הבעלים לשעבר טען כי היצירות שייכות לו ולרעייתו. הנאמן חשב שזה מקור טוב לקיזוז חובות, וחבל. בית המשפט הסכים עמו.
החברה הוקפאה ב-2012 על-ידי בית המשפט המחוזי מרכז, לבקשתה, ומונו לה שני נאמנים: אחד ששימש כמנהל ואחד כחוקר הסיבות לקריסה.
לשאלות על פירוק חברות
פנו ל-עו"ד פירוק חברות
ארבעה חודשים לאחר מכן הסכימו הנושים למכור את החברה והגיעו להסדר נושים אלא שהייתה מחלוקת לגבי הבעלות של יצירות האמנות היקרות המוצגות במשרדי החברה, לנוכח טענת הבעלים כי הן שייכות לו באופן אישי.
ואכן, הנאמן שמונה כחוקר לנסיבות הקריסה גילה כי כחודשיים לפני שהחברה הוקפאה, "רכש" בעל החברה את יצירות האמנות היקרות.
לדבריו, הוא מצא שבספרי החברה נרשם כי בעל החברה ורעייתו מכרו את היצירות לחברה בשנת 1993 תמורת 87,000 דולר, ביטחו אותן ב-1.6 מיליון שקל, עד שכאמור קנו אותן בחזרה תמורת 325 אלף שקל, שחויבו בחשבון ההוצאות בחברה של הבעלים. כלומר, בפועל, כך חשד הנאמן – בעל החברה לא שילם לחברה דבר תמורת היצירות.
ממצאים אלה הביאו את הנאמן לבקש מבית המשפט לבטל את ה"רכישה". הוא טען שכל מטרתה הייתה לקחת תחת ידם של הנושים האחרים את יצירות האמנות היקרות, מה שמהווה למעשה העדפה אסורה.
ואולם, בעל החברה, המשיב, הציג עמדה אחרת. לטענתו, החברה מעולם לא הייתה בעלת היצירות. לגרסתו, הוא ורעייתו רכשו אותן והחליטו בשלב מסוים לפנות קצת מקום בבית. לדבריו, הם נטלו 118 מיצירות האמנות בביתם והעבירו אותן למשרדי החברה. ההצהרה שקיבל עבורן תשלום, טען, הייתה בעקבות עצה שקיבל לצורכי ביטוח בלבד, ובפועל, הוא לא קיבל כל תשלום.
לשיטתו, העובדה שהיצירות הוצבו במשרדי החברה אינה משנה את הבעלות בהן. הוא ורעייתו בסך הכל העניקו לחברה זכות מוגבלת להשתמש ביצירות ולהציג אותן באופן זמני. ומעבר לזה, הוסיף כי במהלך השנים הלווה לחברה סכומי כסף ניכרים, גבוהים בהרבה משווי היצירות.
הנאמן טען בתגובה שבמסגרת ההליך ההקפאה המשיב הצהיר בעצמו שהיצירות הן "רכוש קבוע" של החברה. הוא הוסיף כי העברת יצירות אמנות, שיכולות לקזז המון חובות לנושי החברה, לידיו של בעליה, אינה צודקת.
הרישום קובע
סגן הנשיא השופט אילן ש' שילה, קיבל את עמדת הנאמן. עם זאת, השופט הבהיר כי החלטתו לתמוך בנאמן אינה נסמכת על העובדה שהחברה החזיקה ביצירות בפועל. זה לא מה שמקנה לה את הבעלות בהן. הרישום בספרי החברה ובדיווחים לשלטונות המס הוא שקובע.
במשך קרוב ל-20 שנה דווחו היצירות הללו כרכוש של החברה. בנוסף, בתקופת "העברת" התמונות למשרדים, כרטיסו של המשיב בהנהלת החשבונות של החברה זוכה בשווי סכום היצירות, כלומר, הוא נהנה מפרי "המכירה" שלהן, מה שאומר שהחברה רכשה אותן והיא הבעלים שלהן.
משכך, הורה השופט שילה למשיב להחזיר לחברה את כל היצירות שנרשמו בספרים ונלקחו על-ידו. הנאמן יפעל להערכת השווי שלהן על מנת שניתן יהיה להציען למכירה. לא ניתן צו להוצאות.
סגן הנשיאה השופט ד"ר קובי ורדי והשופט חגי ברנר הצטרפו לפסק הדין.
- המבקש: עו"ד גיורא רובננקו
- ב"כ המשיב: עו"ד עדו לוין
* עו"ד אמיר פבה ממשרד פבה-יקותיאל עוסק בפירוקים והקפאות הליכים
** הכותב לא ייצג בתיק
*** המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
אתר המשפט הישראלי "פסקדין"
www.psakdin.co.il
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין