בחור שרכש חצי ממניות חברת אבטחה תמורת כרבע מיליון שקל, תבע את שותפו לעסק לאחר שהתמוטט. בית המשפט מצא שאי אפשר להטיל אחריות על השותף עקב קריסת החברה ומתח ביקורת על כך שיחסי השותפות לא עוגנו בהסכם.
בית המשפט המחוזי בבאר שבע דחה תביעה של בעל 50% ממניות בחברת שמירה, לקיפוח ומרמה מצד שותפו. פסק הדין של השופט יעקב פרסקי יכולה ללמד את כל מי שמתכוון להיכנס לשותפות בעסק, עד כמה חשוב לעגן בהסכמים מפורטים את אופי השותפות וחלוקת הנכסים במקרה של סגירת החברה.
התביעה הוגשה בתחילת 2013 על ידי בחור שרכש 50% ממניות חברת אבטחה בשם "להט החרב ביטחון" תמורת 250 אלף שקל, כשלוש שנים קודם לכן. החברה נסגרה באופן רשמי בסוף 2012, לאחר שמצבה הידרדר, ומאז שני השותפים מסוכסכים.
התובע טען שהשקיע בחברה את כספי הירושה שלו ושותפו קיפח אותו וגזל ממנו את כספו במרמה. לטענתו, החל ממאי 2011, כשהחברה עוד הייתה פעילה, הנתבע החל למשוך כספים לכיסו. מדובר בסכום של כ-300 אלף שקל שהנתבע היה אמור להחזיר לו עם סגירת החברה, תמורת השקעתו. אלא שלבסוף לא רק שלא קיבל את כספו אלא גם נאלץ לפרוע חוב של 32 אלף שקל לבנק.
מנגד טען הנתבע כי כשהתובע השקיע בחברה היא כבר הייתה במצב לא טוב, והוא לקח את הסיכון שלא תצליח להתאושש. כמו כן, לטענתו, המועד האמיתי שבו סיימה החברה את פעילותה היה מאי 2011 ולא דצמבר 2012 כפי שמנסה התובע לטעון. כל משיכות הכספים שביצע מאז לפיכך שימשו לכיסוי התחייבויותיה השונות ולדאגה לעובדים המפוטרים.
הוא סיפר כי היה ניסיון למכור את החברה לצד שלישי אבל הוא לא צלח כיוון שעלה החשש שמדובר ב"עוקץ". לטענתו, לאחר נפילת העסקה ועד לסגירתה הסופית של החברה היא שימשה רק כצינור לקבל שכר מעבודות ייעוץ פרטיות שסיפק לחברות שונות.
לא אשם
ואכן, השופט פרסקי קיבל גרסה זו ודחה את מרבית התביעה.
השאלה המהותית ביותר הייתה מהו המועד שבו החברה הפסיקה לפעול. אם הפעילות בחברה הפסיקה כטענת התובע, הרי שמשיכות הכספים שביצע הנתבע חשודות. אולם אם הנתבע צודק – הרי שיש טעם בטענותיו לגבי מה שנעשה בכספים.
בהעדר הסכם כתוב בין השותפים, השופט הסתמך על מסמכים חיצוניים ועל עדויות הנתבע והעדים מטעמו. אלה אישרו כי כבר במאי 2011 לא הייתה בחברה פעילות עסקית הקשורה לאבטחה. המסמכים כללו למשל מכתבי פיטורים והודעה על סיום שכירות המשרדים הנוקבים במועד זה. לכך מצטרפת העובדה שהמכירה של החברה הייתה אמורה להתבצע בסוף מאי.
כל אלה מעידים שכוונת השותפים הייתה לסגור את החברה במאי 2011, וזה מה שאירע. השופט הוסיף כי הנתבע הצליח להוכיח שממועד זה ועד לסגירה הרשמית של החברה הוא השתמש בה רק כצינור לעבודות בפרטיות, וכי הכספים שנמשכו מחשבונה שימשו לכיסוי התחייבויותיה.
בנסיבות אלה השופט לא מצא שהנתבע אשם בחיסול החברה או בקיפוח התובע, והעיר לתובע כי היה עליו לדעת התובע לדעת שכשם שהיה סיכוי שהחברה תצליח והוא ייהנה מרווחיה, כך היה סיכון שלא תצליח להתאושש.
עם זאת, השופט קיבל את טענת התובע שהנתבע היה אמור לשאת בחוב לבנק, והנתבע חויב להחזיר לו 32 אלף שקל בתוספת ריבית והפרשי הצמדה מדצמבר 2012. לא נפסקו הוצאות משפט.
- ב"כ התובע: עו"ד ענת נוי פרי אלקיים
- ב"כ הנתבע: עו"ד יוני רן
עו"ד יצחק לוי
עוסק/ת ב-
דיני חברות
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין