עניינה של התביעה בטענות התובע ולפיהן גרם לו הנתבע נזקים כבעל מניות בחברה המשותפת.
רקע כללי
1.הנתבע, (להלן: "כפיר") ייסד את חברת להט החרב ביטחון בע"מ (להלן: "החברה") שעסקה במתן שירותי אבטחה. בשלב מסוים, ביום 17.5.10 רכש התובע, (להלן: "דוד") 50% ממניות החברה. דוד השקיע בחברה סכומים מצטברים בהיקפים של כ – 250,000 ₪ שהוגדרו כהלוואות בעלים (ומאוחר יותר נטען שהושקעו כספים נוספים). בעת התקשרות דוד עם כפיר, דוד היה שכיר במקום עבודה שאינו קשור לחברה ואילו כפיר היה עובד החברה בתפקיד המנהל. בחודש 9/10 פוטר דוד ממקום עבודתו והחל לעבוד בחברה כאשר לשיטת כפיר, דוד נטל על עצמו תפקידים כאלה ואחרים שכן ממילא היה לו זמן פנוי מחד כאשר מאידך, לא היה מדובר בתפקידים רבים לאור היות דוד נעדר כישורים הקשורים לניהול החברה. לשיטת דוד, פעל הוא בחברה ימים כלילות. אין מחלוקת כי דרכה של החברה לא צלחה ובסביבות מאי 2011 הפסיקה כמעט כליל את פעולותיה. לשיטת דוד, מדובר בהאטת פעילות והחברה המשיכה לפעול גם לאחר מכן ואף היו לה הכנסות. לשיטת כפיר מדובר בהפסקת פעילות מוחלטת כאשר באופן מלאכותי ומוסכם, המשיך הוא לפעול באמצעות החברה כנותן שירותים לחברה אחרת הגם שלחברה עצמה לא הייתה כל פעילות. מכל מקום החברה סיימה פעילותה באופן מוחלט בשלהי 2012.
תמצית טענות דוד
2.לטענת דוד, השקיע הוא בחברה כספי ירושה שקיבל, אולם את הכספים האלו כילה כפיר בהתנהלותו, תוך שלאחר שצומצמה פעילות החברה בשנת 2011, כפיר המשיך לפעול בחברה כאשר לדוד לא היה כל חלק פעיל בה ובתוך כך כפיר משך כספים שהתקבלו בחברה לעצמו, כספים שיכלו לשמש להחזר הלוואות הבעלים. לשיטת דוד, בשנת 2012 עמדה יתרתו בחברה על סך 332,000 ₪ ובנוסף פרע הוא מחצית חוב לבנק מזרחי בסך 32,000 ₪ שעל כפיר היה לשלם. דוד מפנה למשיכות כספים רבות שביצע כפיר בשלהי 2011 ובשנת 2012 וטוען כי כפיר בכך הביא להעדר האפשרות להשיב את הלוואות הבעלים. לשיטת דוד כפיר מנע מהחברה וממנו כספים רבים בכך שהביא להפסדים בחברה ומניעת רווחים. דוד טוען כי כפיר מכר את תיקי לקוחות החברה לגורם שלישי ושלשל את הכספים לכיסו. טוען דוד כי כפיר ניצל מעמדו בחברה ורוקן את נכסיה ופעל נגדו במרמה ולכן זכאי הוא לכל הנזקים שנגרמו לו בשל התנהלות זו של כפיר. לפיכך העמיד דוד את תביעתו כנגד כפיר על סך של 400,000 ₪.
תמצית טענות כפיר
3.טוען כפיר כי דוד ביקש להשקיע בחברה, תוך שהוסכם כי כפיר מביא את הידע והמקצועיות ודוד ישקיע כספים וזאת בלי שיעזוב מקום עבודתו כשכיר במקום אחר. טוען כפיר כי נושא שכר או משיכת כספים לדוד לא עמדו על הפרק הגם שכאשר דוד פוטר מעבודתו החל להגיע למשרדי החברה ולמעשה דוד כפה עצמו על החברה כאשר התפקידים שיכול היה לקחת על עצמו היו מעטים ביותר. לטענת כפיר, מצבה של החברה התדרדר בין היתר בשל ערבויות גבוהות שנדרשו על ידי המדינה בסוג זה של עבודה. לפיכך, בסביבות 5/11 הופסקה פעילות החברה ואף כמעט נמכרה לצד שלישי. נטען כי דוד הבין שלא יוכל לקבל חזרה את הלוואת הבעלים והוסכם בין הצדדים כי הגם שהחברה הפסיקה פעילותה, יוכל כפיר להשתמש בפלטפורמה של החברה לפעילות שהינה כקבלן של חברה אחרת וכן הוסכם כי החובות לבנקים יסגרו בצורה משותפת. בתקופה שלאחר 5/11 לא היו כל הכנסות לחברה מלבד פעילות כפיר עבור חברת ש.ע.ל. אשר שילמה לו משכורת כקבלן שהינו יועץ באמצעות החברה. כפיר מסכים שדוד שילם במקומו 32,000 ₪ לבנק המזרחי אולם טען כי פעילותו זו של דוד גרמה לו נזקים ולכן מקזז הוא סכום זה למול הנזקים שדוד גרם. כפיר טען כי בהסכמת דוד, הועבר לקוח אחד, כפר רפאל, בתמורה לתשלום התנאים הסוציאליים של עובדי החברה, (הבראה וחופשה שנתית) ודוחה טענות שהרוויח ממכירת נכסי החברה. בסיכום הדברים טוען כפיר כי למרבה הצער, החברה נקלעה לקשיים והפסדים ומדובר בסיכון שהיה על דוד להביא בחשבון את נכנס כמשקיע לחברה.
הראיות
4.מטעם דוד העיד הוא עצמו. כן הוגשה חוות דעת רו"ח ניב חכימי מטעמו, (שלא נדרש בהתאם לתקנה 130א לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד 1984, להתייצב לחקירה באשר לחוות דעתו). מטעם כפיר העיד הוא עצמו. כן העידו מטעמו מר נח פרידמן שהיה מנהל התפעול של סניף ערד של החברה, מר מיכאל אדג'ג' שפעל בחברה כסמנכ"ל תפעול מחודש פברואר 2011 ומר תומר יונה בעלים של חברת ש.ע.ל. בע"מ ואפיקי הנגב בע"מ אף הן חברות שעסקו בתחום שירותי אבטחה, חברה שלטענת כפיר העסיקה אותו כקבלן באמצעות החברה לאחר הפירוד שבין הצדדים.
5.הצדדים הגישו מסמכים בהם מסמכי רשם החברות, מסמכים חשבונאיים בהם כרטסות הצדדים בהנהלת החשבונות של החברה, דפי בנק, יתרות, תלושי שכר. מטעם כפיר הוגשו מסמכים הנוגעים להפסקת פעילות החברה בסביבות 5/11. ראוי לציין מסמך ביטול מכירת מניות החברה לאיזברגה נאדאל מיום 25.5.11 במסגרתו בוטל הסכם להעברת מניות החברה לגורם זה שנחתם שישה ימים קודם לכן ביום 19.5.11. כפיר צירף למוצגיו מסמך שערך מיום 19.6.11 שמהותו מה שנותר מהחברה. כן צורף מסמך אודות מכירת נשק - אקדחים מיום 16.8.11 במסגרתו נמכרו אקדחים בסך כולל מע"מ של 35,960 ₪. צורפה חשבונית מיום 31.8.11 ולפיו החברה נתנה לחברת ש.ע.ל. שירותי ניהול בסך 15,000 ₪ בתוספת מע"מ.
דיון
אקדים את המאוחר, מצאתי שיש לדחות את התביעה בעיקרה כפי שיפורט להלן.
6.בראש הדברים יש לציין כי למרבה הצער, אין כמעט תיעוד על ההסכמות שבין הצדדים למן כניסת דוד לחברה ורכישת 50% מהמניות וכך גם בהמשך הדרך, ואפילו כאשר היה ניסיון למכירת החברה לצד שלישי, איזברגה נאדאל ביום 19.5.11, (הסכם שלא הוגש) וביטול ההסכם ביום 25.5.11 לא ברור מה הסכימו הצדדים ומה לא, וכך גם בכול הנוגע לשאלה המהותית שבמחלוקת האם הצדדים בסביבות חודש זה, 5/11 הסכימו על צמצום פעילות או על הפסקת פעילות ואפשרות של כפיר להמשיך להשתמש בחברה כפלטפורמה להמשך עיסוקו בתחום האבטחה באופן אישי.
7.אין מחלוקת כי דוד הזרים לחברה כספים כתנאי לקבלת 50% ממניות החברה. לשיטת דוד בסע' 18 לתצהירו השקיע לקראת רכישת המניות ביום 17.5.10 סך של 250,726 ₪ בעוד כפיר השקיע סך של 92,273 ₪. דוד מציין סך של 50,000 ₪ כספי ערבות למסגרת האשראי בבנק שחולטו על ידי הבנק. כן מציין דוד סך של 17,859 ₪ רכישות שבוצעו מכרטיס האשראי שלו לטובת החברה. דוד מאשר בתצהירו בסע' 21 כי סוכם שכפיר יקבל שכר בסך 5,000 ₪ בחודש והוא יוכל לקבל שכר בהמשך הדרך, כאשר מצבה הכלכלי של החברה יתייצב. מה שיוצא הינו שהייתה הסכמה ברורה ולפיה מצבה של החברה הכלכלי לא היה טוב, כי כפיר יוכל למשוך משכורת צנועה תוך שדוד ימשיך במקום עבודתו הנוכחי לעת עתה. אמנם, התברר כי בחודש 9/10 פוטר דוד מעבודתו והחל לעבוד בחברה, אולם מצאתי להעדיף את גרסת כפיר שהגעתו של דוד למשרדי החברה הייתה מאולצת שכן תרומת דוד לחברה לא הייתה רבה בהעדר ידע מקצועי בתחום וכך גם העיד מר פרידמן . כפיר טען כי הוא הביא את הידע המקצועיות והלקוחות. מסקנתי הנה שהחברה לא הצליחה לצאת מהמצב הקשה אליו נקלעה עד שהיה מקום לשקול המשך דרכה ולא ניתן לתלות את האחריות לכך על כפיר. במצב דברים זה, אי הצלחת החברה אינה יכולה להוות עילה המצדיקה סנקציה כנגד כפיר שהרי השקעת דוד יכולה הייתה לעלות על פסים אחרים, של הצלחה ובמקרה שכזה היה זוכה לחלקו ברווחים.
8.בין הצדדים התגלעה מחלוקת בקשר לסיום פעולתה של החברה, כאשר דוד טען כי הייתה האטה מהותית של פעילות חברה שהמשיכה בפעולה פחות עצימה. כפיר טען כי החברה סיימה את פעילותה המהותית בחודש 5/11 ולאחר מועד זה הייתה הסכמה שהוא יפעל בחברה באופן בלעדי. מצאתי לקבל את גרסתו של כפיר. לגרסתו של דוד לא הייתה כל תמיכה. מאידך, גרסתו של כפיר נתמכה בעדותו של מר נח פרידמן מנהל התפעול ומנהל סניף ערד בחברה וכן בעדותו של מר מיכאל אדג'ג' סמנכ"ל החברה כמו גם עדותו של מר תומר יונה הבעלים של חברת ש.ע.ל. עמה פעל כפיר בחודשים שלאחר מכן. לכך יש לצרף את המסמכים שצירף כפיר, בהם מכתבי פיטורים לעובדי החברה שנשלחו בחודש 5/11, הודעה על סיום שכירת משרד החברה וזאת ליום 30.4.11, פניה למלון קראון פלאזה בקשר לסיום חוזה ההתקשרות מיום 5.5.11. כך ובנוסף אישור לעובד החברה לעבור לחברה אחרת ומסמכים נוספים.
9.מסמך מהותי הינו הסכמה לביטול הסכם למכירת מניות לצד שלישי, נאדאל איזברגה מיום 25.5.11 אשר ממנו עלה כי הצדדים מכרו את מניותיה לגורם זה ביום 19.5.11 וכפי שהעיד כפיר חזרו בהם בשל חשש כי מדובר "בעוקץ". ההסכם מיום 19.5.11 לא צורף ונטען כי אבד, אם כי לאחר תום הראיות התבקשה הגשתו בידי כפיר. דוד התנגד אלא אם כן יצורף מסמך אחר אשר כפיר טען שאינו ברשותו ומה שיצא שמסמך זה לא צורף לאחר שמיעת הראיות. משלא נסתרה עדות כפיר ולפיה רק בשל חשש לתרגיל "עוקץ" ביטלו הצדדים את ההסכם, עולה כי הצדדים למעשה רצו לסיים את מלוא הפעילות של החברה במועד זה. הדבר מהווה אינדיקציה נוספת להכרעה בשאלה שבמחלוקת שבין הצדדים. לשיטת דוד דובר על האטת פעילות. לשיטת כפיר מכאן ואילך סוכם למעשה שהוא יהיה החברה הגם שפורמאלית דוד נותר כבעל מניות.
10.לא ברור מה היו תכניותיהם של דוד וכפיר בשלב זה ולא נותר אלא לנסות להתחקות אחר כוונם המסתברת האפשרית, דרך שאין מנוס מללכת בה בשל החוסר הגדול באסמכתאות להסכמותיהם בזמן אמת. כפי שכבר פורט, חלקו של דוד בהלוואות הבעלים היה גדול משל כפיר כאשר מנגד כפיר הביא את הידע והמקצועיות שלו. בנקודת זמן זו של 5/11, ככול שהמניות היו עוברות במלואן לצד השלישי, יש להניח כי הצדדים היו מחלקים ביניהם את היתרה שקיבלו מהצד השלישי ככול שהייתה כזו שהרי חלקיהם במניות היה שווה. (וככול שמדובר היה ביתרה שלילית, מחלקים ביניהם את כיסוי החוב). בנקודת זמן זו, לא עלה נושא איזונים הדדיים ביתרת חוב הבעלים, או במשכורות חלקיות שקיבל כפיר או העדר משכורות לדוד. מסקנתי הינה שדוד לא הוכיח תשתית עובדתית לעילת תביעה לפי סע' 192 לחוק החברות התשנ"ט – 1999 בגינה הוגשה התביעה משלא הוכח בנקודת זמן זו כי כפיר קיפח את דוד.
11.לדוד טענות הנוגעות לתקופה מחודש 5/11 ואילך, לשיטת דוד, החברה המשיכה לפעול והתקבלו כספים בהיקפים של מאות אלפי ₪ בחברה. מאידך, לטענת כפיר, הוסכם על כי החברה תהווה פלטפורמה לפעילותו תוך מנגנון לסילוק חובות של החברה. יש לציין כי הצדדים אינם חולקים על כי לכל המאוחר בתום שנת 2012 הסתיימה למעשה פעילות החברה כאשר לכפיר טענה כי הדבר נבע מכך שדוד הודיע באופן חד צדדי לבנק המזרחי על הפסקת הפעילות בחשבון. כאן יש לציין כי דוד אינו יכול להיבנות לצורך ההתחשבנות מנקודת זמן זו שלאחר 5/11 על חווה"ד שהגיש, שכן זו התייחסה לאיזונים שבין הצדדים בהתעלם מהעובדה שנקבעה בפסק דין זה ולפיה לדוד אין עילת תביעה כנגד כפיר בשל הפסדים ופעילות שעד 5/11. משכך, יש להכריע קודם במחלוקת שבין הצדדים לגבי אופי הפעילות שלאחר 5/11.
12.לטענת דוד, החברה פעלה מחודש 5/11 בעצימות נמוכה, תוך כדי האטה וזאת עד לגמר הפעילות בשלהי 2011. לשיטת כפיר, אופי הפעילות היה פשוט, מתן שירותי יעוץ לחברת ש.ע.ל וחברה קשורה אחרת בתשלום חודשי כאשר החברה שימשה כגורם טכני, להוצאת חשבונית על מנת שכפיר יחשב כקבלן של ש.ע.ל ולא כעובד שלה. כפי שכבר פורט, בסביבות חודש 5/11 בוצעו פעולות שלפיהן החברה סיימה את פעילותה כחברה שעוסקת במתן שירותי אבטחה. הפעילות היחידה שהוכחה באופן שוטף לאחר מכן, הינה מתן שירותי יעוץ לחברת ש.ע.ל. ואפיקי הנגב. מי שנתן את השירות היה כפיר אישית ולא הוכח כי גורם אחר מטעם החברה הוא שפעל בעניין זה. תימוכין לכך ניתנו בעדותו של מר תומר יונה שמטעם חברות ש.ע.ל. ואפיקי נגב, אשר הוא הגורם מטעמן ששכר את שירותי כפיר באמצעות החברה. זאת, לאחר שמחודש 8/11 עת זכה במכרז של המועצה האזורית תמר, היה צריך גורם שינהל עבורו את הפעילות בה זכה. סוכם כי כפיר יעבוד בתמורה לסך של 25,000 ₪ בתוספת מע"מ שישולמו בשני חלקים, 15,000 ₪ בתוספת מע"מ מחברת ש.ע.ל. וסך של 10,000 ₪ בתוספת מע"מ מחברת אפיקי הנגב כאשר מר תומר יונה העיד על כי כפיר ינהל פעילות זו במועצה האזורית תמר ועבור כך שולמו הכספים. דוד לא הוכיח כל פעילות אחרת של החברה מאז 5/11 ולפיכך מעדיף אני את גרסתו של כפיר ולפיה סוכם על שהחברה תסיים פעילותה בסביבות 5/11 כאשר לאחר מכן סוכם על כי כפיר ישתמש בחברה כפלטפורמה שהרי נחשבה כחסרת ערך לאחר 5/11.
13.נוכח מסקנתי האמורה, דוד יכול להיות זכאי לכל היותר למחצית מנכסי החברה כפי שיוכיח במועד 5/11 כמו גם שחייב במחצית מחובות החברה נכון למועד זה. דוד בסע' 29 לתצהירו מתייחס לכך שנכסי החברה שימשו לסילוק חלק מחובות החברה. כך למשל יש להניח כי הכוונה למכירת כלי הנשק של החברה, שנמכרו ביום 16.8.11 תמורת 35,960 ש"ח כולל מע"מ לצד שלישי. דוד טען לתמורה שקיבלה החברה בשל העברת לקוחות לחברה אחרת. כפיר טען כי מדובר בהעברת עובדים שעבדו בכפר רפאל שיהפכו לעובדי ש.ע.ל. ובתמורה ש.ע.ל תיקח על עצמה את זכויותיהם הסוציאליות. דוד לא הצליח להפריך טענה זו ולא הצליח להוכיח כי התקבלו תקבולים בשל העברת פעילות החברה לחברות אחרות. לפיכך, נדחית טענת דוד ולפיה כפיר קיבל לידיו תמורה עבור העברת עובדים או לקוחות לחברה אחרת.
14.דוד בתצהירו התייחס לחובות כלפי בנק לאומי לישראל וכן בנק המזרחי שעמדו על יתרה שלילית דומה כאשר סוכם כי דוד יסלק את החוב בבנק לאומי ואילו כפיר יסלק את החוב לבנק המזרחי. בפועל, כפיר לא פעל כפי שסוכם באופן שביום 20.12.12 נאלץ לשלם סך של 32,000 ₪ לבנק המזרחי במקום כפיר אשר המשיך לפעול בחשבון בנק זה עד לתום מלוא פעילותה של החברה. כפיר אישר את הדברים אולם טען לזכותו לקזז את חובו עבור מה ששילם דוד, בשל הנזק הכבד שנגרם לו ולאור כך שהדבר גרר תגובת שרשרת שהפסיקה את פעילותו באמצעות בנק מזרחי. אני דוחה את טענתו זו של כפיר. כפיר היה מחויב חודשים רבים לפני 12/12 לסלק את החוב לבנק המזרחי אולם הוא זה שהחליט להמשיך להשתמש בחשבון כפלטפורמה לפעילותו. לא הייתה לכפיר הזכות שלא לפרוע את החוב ולכן כאשר דוד שילם במקום כפיר סך של 32,000 ₪ עשה כן בדין. יש להוסיף כי כפיר לא יכול באופן סתמי לטעון לקיזוז ושוכנעתי כי כפיר לא הוכיח את טענת הקיזוז שבפיו. לפיכך, על כפיר לשלם לדוד סך של 32,000 ₪ בתוספת ריבית והפרשי הצמדה מיום 20.12.12 ועד התשלום בפועל.
15.לאור קביעתי אודות כך שהצדדים הסכימו שהחברה תשמש את כפיר כפלטפורמה להמשך פעילותו לאחר 5/11, אני דוחה את טענות דוד לגבי משיכות כספים ופעולות שבוצעו בחשבון לאחר מועד זה.
סיכומם של דברים, מצאתי שיש לדחות את התביעה בעיקרה, למעט מה שנקבע לעיל בסעיף 14 ולפיו על כפיר לשלם לדוד סך של 32,000 ₪ בתוספת ריבית והפרשי הצמדה מיום 20.12.12 ועד התשלום בפועל.
לאור כך שהתביעה בעיקרה נדחתה, ובמכלול הנסיבות, איני רואה מקום לעשות צו להוצאות.
זכות ערעור לביהמ"ש העליון בתוך 45 יום.
ניתן היום, ט"ו סיוון תשע"ז, 09 יוני 2017, בהעדר הצדדים.
