יזמית לא ביצעה רישום והסדרת ייעוד – ותפצה רוכשים במאות אלפי שקלים

מעל 20 שנה התעכבה חברה קבלנית ברישום הבית המשותף ובשינוי ייעוד הקרקע למגורים. בית המשפט קבע שהיא לא סיפקה הסבר מניח את הדעת למחדל. עם זאת נקבע שגם לרוכשים אשם תורם למצב.

ב-2010 הגישו 7 בעלי דירות בכרכור תביעה נגד חברת ״יצחק עמר״ שבנתה את הפרויקט בשנות ה-90. הם דרשו פיצוי על הפרת התחייבויותיה לשנות את ייעוד הקרקע למגורים ולרשום את הבתים על שמם. השופט אהרון שדה קיבל את התביעה וחייב את החברה בפיצוי של כ-350,000 שקל, בניכוי אשם תורם בשל חריגות בנייה שביצעו התובעים.  

בכתב התביעה טענו בעלי הדירות כי מאז שרכשו אותן מהחברה בשנים 1992-1993 לא שונה ייעוד הקרקע ממלאכה ותעשיה למגורים והמבנה לא נרשמו כבית משותף, מה שגם לכך שעד היום הדירות לא נרשמו על שמם. לטענתם, במחדלים אלו הפרה הנתבעת את התחייבויותיה בהסכמים.

עם תחילת ההליך ניתן צו לרישום המבנה כבית משותף, הודות להליך שיזמו התובעים. בהמשך, ביולי 2017, אושר גם שינוי הייעוד. בנסיבות אלה התמקד הדיון בשיעור הפיצויים להם זכאים התובעים בשל העיכוב.

הנתבעת טענה להגנתה כי התובעים ידעו כשרכשו את הדירות שייעוד הקרקע הוא לא למגורים ושהסדרת הנושא תיקח זמן. היא הסבירה שזו הייתה הסיבה לכך שהמחיר היה זול והדירות ״נחטפו״ במהירות.

עוד לטענתה, התובעים ביצעו בדירות חריגות בנייה ללא תיאום עמה, מה שהביא לכך שהתוכניות שהגישה לוועדה המחוזית לצורך שינוי הייעוד ב-1994 לא היו רלוונטיות והתיק נסגר.

הנתבעת הוסיפה כי הסבירה לתובעים בעל פה במהלך השנים שהגורם לכל העיכובים הוא חריגות הבנייה שביצעו.

בחירה לא סבירה

ואולם, השופט אהרון שדה מבית משפט השלום בחיפה קיבל את התביעה. הוא כתב כי אין הסבר מדוע הבקשה לשינוי יעוד לא הוגשה בזמן סביר או לא קודמה.

הוא ציין כי מעיון במסמכים ניתן להתרשם שהנתבעת זנחה את הטיפול בבקשה עד שזו נגנזה לחלוטין.

השופט הדגיש כי הבחירה של הנתבעת כיזמית באפשרות להותיר את התובעים ללא הסדרה של בתיהם אינה סבירה, גם אם הם אינם ״טלית שכולה תכלת״.

״מי שהחזיק במלוא המסמכים, הידע והאפשרות המעשית לקדם את שינוי הייעוד הייתה הנתבעת. היא כיזם ביקשה להפיק רווח, מכרה לאנשים בתי מגורים על קרקע לתעשייה ועשתה מעט מדי כדי לשנות את ייעוד הקרקע״ כתב.

לדבריו, ניכר שהנתבעת לא רצתה לשאת בעלויות הכנת תשריטים חדשים שנדרשו לנוכח חריגות הבניה, למרות שהתחייבה לכך בהסכמים.

למסקנה דומה הגיע השופט גם בנוגע לרישום הבית המשותף. הוא קבע שהנתבעת לא סיפקה הסבר סביר מדוע לא דאגה להכנת התוכניות לרישום הבית המשותף והדירות על שם הקונים, ולא הוכח כי עצם חריגות הבניה חסם את האפשרות לרישום.

השופט ציין כי אי רישום הבית המשותף והבעלות העמידו את התובעים במצב לא נוח מול הבנקים שנתנו להם הלוואות ומשכנתאות.

עם זאת קבע השופט שלתובעים אשם תורם שכן מרביתם אישרו שהם ביצעו תוספות, שינויים והרחבות מבלי לקבל אישור מהנתבעת. התנהלות זו גרמה להגדלת העלויות בהן נדרשה הנתבעת לשאת לצורך הסדרת הייעוד והרישום, ותרמה לעיכוב.

בסיכומו של דבר חייב השופט את הנתבעת לפצות את התובעים בסכום כולל של 357,000, שקל בניכוי אשם תורם של 30%.

לטובת התובעים נפסקו הוצאות של 15,000 שקל ושכ״ט עו״ד בסך 60,000 שקל.

• שמות ב״כ הצדדים לא צוינו בפסק הדין

בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין