אחרי שנפרדו סופית, האישה ביקשה לקיים את ההסכם הראשון. הבעל את השני. גם בית המשפט למשפחה וגם בית המשפט המחוזי קבעו ששני ההסכמים תקפים – כל אחד ביחס לתקופתו
בני זוג ערכו ב-1999 הסכם ממון והתגרשו. לאחר מכן, הם חזרו לחיות יחד וכשנפרדו סופית ב-2010 ערכו הסכם חדש. את הראשון הם אישרו בבית הדין הרבני, את השני לא. איזה מהם תקף? זו השאלה שבית המשפט המחוזי בתל-אביב נדרש להכריע בה במסגרת ערעור שהגיש הבעל אחרי שבית המשפט למשפחה קבע ששני ההסכמים תקפים – כל אחד ביחס לתקופה הרלוונטית לגביו.
בהסכם הראשון – אותו ביקשה האישה לקיים – נקבע שתקבל חצי מזכויות הפנסיה שצבר בעלה עד לגירושים ותעביר אותן לשני הילדים שלהם. בהסכם השני – אותו ביקש הבעל לקיים – נקבע כי בני הזוג מוותרים על הזכויות הפנסיוניות האחד של השנייה וכי הבעל יקבל 40% משווי הדירה של אשתו משום שהשקיע בשיפוץ יקר. לפי הערכת שמאי, חלקה של האישה בזכויות הפנסיוניות נמוך משווי ההשקעות של הבעל. לפיכך, נקבע בבית המשפט למשפחה שהאישה תוכל לקזז את חלקה בפנסיה ממה שתשלם לבעל.
אלא שבעקבות ערעור שהגיש הבעל התוצאה השתנתה. בפסק הדין של המחוזי, שנכתב על ידי השופט ניצן סילמן בהסכמת השופטים סארי ג'יוסי ורבקה איזנברג, נקבע כי בית המשפט למשפחה צדק כשקבע כי שני ההסכמים תקפים. עם זאת, נפסק כי האישה לא תוכל לקזז את כל חלקה בפנסיה כיוון שהעניקה את הזכויות לילדים. מאחר שהבן שלה ויתר על חלקו ואילו הבת לא – היא תוכל לקזז רק את החלק של הבן. כלומר, רבע מכספי הפנסיה.
אין הצדקה לבטל
השופט סילמן הסביר שאין הצדקה לבטל את ההסכם הראשון גם מטעמי מדיניות כללית וגם בנסיבות המקרה הספציפיות. ברמה הכללית, ציין השופט כי לא ייתכן שהסכם ממון מאושר יבוטל בהסכם שלא אושר, במיוחד כשיש לכך השפעה על צדדים נוספים – הילדים.
באשר למקרה הקונקרטי, נקבע כי האישה סירבה לשתף פעולה ולאשר את ההסכם השני בבית המשפט, אף שזה היה אחד התנאים שנכתבו בו. כלומר, היא לא הייתה החלטית לגביו ובטח שלא הסכימה לבטל את ההסכם הראשון.
עוד הוסיף השופט כי ההסכם השני הרע את מצבה ביחס לחוק וביחס להסכם הראשון. בהסכם הראשון היא קיבלה למעשה את הזכויות שהיו מגיעות לה ממילא לפי החוק. בהסכם השני היא ויתרה עליהן לחלוטין ואף התחייבה לשלם לבעלה עבור השיפוץ – שיפוץ שמומן בכספי הפנסיה שחלקם היו שייכים לה.
"יוצא כי כאשר נערך תחשיב לפיו השקיע המערער מחצית מעלות הדירה, למעשה השקעתו נמוכה יותר, שכן חלק מהשקעה זו כולל כספים להם זכאית המשיבה", כתב.
עוד הדגיש השופט כי חלק הארי של כספי הפנסיה הוא עבור השנים 2010 ואילך, וכי מדברי בתם של הצדדים אפשר היה להבין שהיא מתכוונת להשאיר את חלקה אצלו. כלומר, בסופו של דבר המערער יישאר עם רוב רובם של הכספים.
משכך נקבע בסיכומו של דבר כי הבעל זכאי לקבל 40% משווי הדירה של אשתו כפי שסוכם בהסכם השני, אבל האישה כן זכאית לחלקה בזכויות הפנסיוניות בהתאם להסכם הראשון. עם זאת, מאחר שהתחייבה להעביר את הזכויות לילדים והבת שלה לא ויתרה על החלק שלה, היא תוכל לקזז מהתשלום לבעלה רק את החלק שהייתה אמורה להעביר לבן.
לא נפסקו הוצאות.
עו"ד קארין ברגינסקי
עוסק/ת ב-
דיני משפחה
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין