ב-2009 גילו בני הזוג שהשטח עליו בנו את ביתם בקדומים אינו מיועד למגורים. השופט אהרן פרקש קיבל את תביעתם וכתב ש"התנהלות המועצה מעלה תמונה עגומה בכל הקשור להקפדה על ניהול תקין".
במאי 2006 חתמו בני זוג עם המועצה המקומית קדומים על חוזה לרכישת מגרש ביישוב תמורת 26,400 שקל.
הם החלו לבנות את ביתם ובמקביל הגישו בקשה לקבלת היתר בניה. שלוש שנים לאחר מכן, הם עדיין לא הצליחו לקבל את ההיתר וחברת החשמל סירבה לחבר אותם לחשמל. כך הם גילו שעל פי תכנית המתאר החלה על האזור ביתם יושב על "שטח ציבורי".
בתביעה שהגישו נגד המועצה ב-2013 טענו בני הזוג כי התשריט שהוצג להם במועד חתימת ההסכם לא תאם את התב"ע המאושרת ו"סימן" את המגרש כמיועד למגורים.
עוד לדבריהם, לפני החתימה על החוזה הבטיחה להם ראשת המועצה דאז, דניאלה וייס, שהמגרש שלהם יהיה "מגרש קצה" ולא ייבנו בתים נוספים דרומית-מערבית לו. ואולם, ב-2008 קיבלה המועצה תכנית המאפשרת בנייה במגרשים סמוכים כדי להתגבר על טעות שעשתה כשמכרה מגרשים ששייכים לפלסטינים. בנסיבות אלה, המגרש שלהם אינו עוד "מגרש קצה" ואיבד מערכו.
התובעים דרשו מהמועצה פיצוי של 3 מיליון שקל על ההפסדים הכספיים והנזקים הנפשיים שגרמה להם. הם ציינו כי המתח הרב בו היו שרויים הוביל לגירושיהם.
המועצה מצדה טענה כי ב-2008 ערכה "תכנית איחוד וחלוקה" שבמסגרתה שונה ייעוד המגרש של התובעים מ"שטח ציבורי" ל"מגורים" וכי התובעים לא השלימו את הדרישות לקבלת היתר בניה והם אחראים למחדל.
עוד לדבריה, לתובעים לא ניתנה כל הבטחה שלטונית שהמגרש יהיה "מגרש קצה" ללא הגבלת זמן, ומעבר לכך, בפועל לא ניבנו בתים נוספים בשטח שמדרום-מערב לביתם.
התובעים השיבו כי המועצה לא הייתה מוסמכת לשנות את ייעוד הקרקע והדבר מצוי בסמכותה הבלעדית של המועצה העליונה.
"אחרי המבול"
נשיא בית המשפט המחוזי בירושלים, השופט אהרן פרקש, ציין כי דניאלה וייס הודתה בעדותה שעל רקע "אינטרס ההתיישבות" היא לא תמיד חיכתה לאישורים של מועצת התוכנית העליונה. כמו כן, היא ידעה שמגרש התובעים יושב על שטח שייעודו ציבורי אך "קיוותה כי בעתיד עניין זה יסתדר".
"מקרים מעין אלו של מכירת מגרש למגורים ומתן היתר לבנייה במקום של שטח ציבורי לא עניינו, בלשון המעטה, את ראש המועצה דאז, שלדבריה לא התעניינה במכוון במצב התכנוני והמשפטי ונהגה בבחינת 'אחרי המבול'", כתב השופט.
עוד קבע השופט כי שינוי ייעוד הקרקע בתכנית החלוקה משנת 2008 נעשה בחוסר סמכות. השופט הסביר כי על פי הוראות החוק הירדני, החלות על האזור, מעורבותה של המועצה המקומית במישור התכנוני "מוגבלת ביותר" והיא אינה מוסמכת לאשר תכניות המנוגדות לייעוד הקרקע שהתוותה המועצה העליונה.
בנוסף קבע השופט כי גם אם ההבטחה שנתנה ראשת המועצה לתובעים אינה בגדר הבטחה שלטונית, התנהלותה הכוללת של המועצה יצרה אצלם ציפייה סבירה לכך שהמגרש שלהם יישאר "מגרש קצה".
בסיכומו של דבר ומאחר שלביתם של התובעים לא הוצא צו הריסה, השופט פסק להם פיצוי של 580,000 שקל על ההפרש שבין שווי ביתם כיום לבין שוויו אם היה ניתן לו היתר בנייה כדין. עם זאת, הוא אפשר למועצה פרק זמן של 12 חודשים להכשיר את הקרקע בטרם תידרש לשלם את הפיצוי.
עוד פסק השופט לכל אחד מהתובעים 75,000 שקל על עגמת נפש.
המועצה חויבה בנוסף בהוצאות ושכ"ט של 760,000 שקל.
- ב"כ התובעים: עו"ד זיו סימון, עו"ד רוית דסקל
- ב"כ הנתבעות: עו"ד ברוך חייקין, עו"ד אמיר גופר
עו"ד יגאל אלון
עוסק/ת ב-
מקרקעין ונדל"ן
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין