במשך שנים ארוכות גרה אישה בדירת חדר שהייתה שייכת לאמה. לאחר מות האם דרשו יתר האחים שהיא תשלם להם דמי שכירות או תתפנה. טענת האישה כי יש לה זכות כדיירת מוגנת נדחתה באחרונה.
מאז שנות ה-80 גרה אישה בנכס ששייך לאמה בתל אביב. לאחר מות האם ב-2012 דרשו ממנה יתר האחים לשלם להם דמי שכירות או להתפנות. האישה בתגובה הגישה תביעה נגדם בה טענה שהיא זכאית לגור בנכס עד יום מותה. תביעתה נדחתה באחרונה בבית המשפט למשפחה בתל אביב ונקבע שהרשות שנתנה האם לבתה לגור בנכס אינה מחייבת את האחים.
האם נפטרה במרץ 2012 והותירה בית בן שתי קומות בתל אביב. לפני מותה גרה האם בדירה בקומה השנייה בנכס ואחת מבנותיה גרה בדירת חדר באותה קומה. הקומה הראשונה הושכרה לצדדים שלישיים.
לאחר מות האם דרשו יתר האחים מהאחות לפנות את דירת החדר או להתחיל לשלם להם דמי שכירות. בתגובה, הגישה האחות תביעה נגדם בה טענה שהיא זכאית לגור במקום עד יום מותה.
האחות, בת 76 כיום, סיפרה שגרה עם האם כל חייה וזהו ביתה מאז ומתמיד. לדבריה, כל חייה הוקדשו לטיפול באם, בידיעה ובהסכמה מפורשת של כל האחים. היא ציינה שאחיה בנו לעצמם חיי משפחה ופיתחו קריירה והיא נותרה לטפל באם במסירות ודאגה לכל ענייני הבית תוך שהיא מגדלת במקום את בנה היחיד.
בנוסף לטענתה, היא הייתה שותפה מלאה של האם באחזקת הבית והשקיעה כספים בשיפוצו והרחבתו. בנסיבות אלה לדבריה יש לה זכות בלתי חוזרת לגור בבית כדיירת מוגנת עד סוף חייה.
הנתבעים טענו מנגד כי מדובר בנכס שהיה שייך במלואו לאמם המנוחה. לטענתם, התובעת חשה בושה גדולה כשילדה את בנה מחוץ לנישואין והאם ביקשה לסייע לה ולכן אפשרה לה לגור בדירת החדר. שאר הילדים כיבדו את הרשות שנתנה האם כל זמן שהייתה בחיים. עם זאת, הרשות אינה מקנה לאחות מעמד של דיירת מוגנת.
לטענתם, מעולם לא הסכימו כי יש לתובעת זכויות כלשהן בנכס ואין לעובדה שהיא טיפלה באם בסוף חייה כל רלוונטיות. זאת ועוד, התובעת לא השקיעה כספים במקום וכל השיפוצים נערכו במימון האם.
התייחסות מפורשת בחוק
השופטת איריס ארבל-אסל מבית המשפט למשפחה בתל אביב קבעה שהתובעת אמנם קיבלה רשות מאמה לגור בנכס אך אין הוכחה שהאחים הסכימו להמשך המצב לאחר מות האם. להיפך, ב-2014 שלחו האחים לתובעת מכתב מפורש בו דרשו שתתחיל לשלם דמי שכירות או תתפנה.
השופטת ציינה שלנסיבות המקרה יש התייחסות מפורשת בחוק. על פי חוק הירושה, ילדיו של מוריש שגרו עמו באותה דירה רשאים להוסיף לגור בה בכפוף לתשלום דמי שימוש ליתר היורשים. בנסיבות אלה, דחתה השופטת את טענת התובעת לדיירות מוגנת.
עוד קבעה השופטת שהרשות שנתנה האם לתובעת אינה בלתי חוזרת שכן לא הוכח שהתובעת השקיעה כספים בנכס או שביטול הרשות יביא למצב של חוסר צדק משווע.
עם זאת מאחר שהתובעת מבוגרת וגרה במקום שנים רבות קבעה השופטת שהרשות לא תסתיים באופן מידי ויינתן לה פרק זמן סביר למצוא מגורים חלופיים.
בסיכומו של דבר קבעה השופטת שהתובעת תוכל להמשיך לגור בדירה ללא תשלום עד פברואר 2019 ולאחר מכן יהיה עליה לשלם דמי שכירות או להתפנות.
התובעת חויבה בהוצאות של 30,000 שקל.
- שמות ב״כ הצדדים לא צוינו בפסק הדין
עו"ד אסף לאור
עוסק/ת ב-
דיני משפחה
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין