פס"ד בתביעה לקביעת היקף עזבון

1. על הפרק תביעה לקביעת היקף עזבון.

רקע עובדתי בתמצית

2. המנוחה, הגב' ------- (להלן – "המנוחה"), הלכה לבית עולמה ביום 16.3.12.
3. המנוחה נפטרה כשהיא אלמנה.
4. התובעת והנתבעים 1-2 הינם אחים, ילדיה של המנוחה. הנתבעים 3-5 הינם ילדיו של בן נוסף של המנוחה, ----- ז"ל, אשר נפטר עובר לפטירת המנוחה.
5. הצדדים מהווים את מלוא יורשיה של המנוחה, בהתאם לצו ירושה אשר ניתן אחר המנוחה ביום 29.1.15 (ת"ע 2619-11-14).

טענות התובעת

6. התובעת טוענת לזכויות בנכס המצוי ברח' ---- בת"א, הידוע כגוש XXXX חלקה XX (להלן – "הנכס"), ובחשבון בנק מס' ----- בסניף --- בנק הפועלים (להלן – "החשבון").
7. לטענת התובעת, פרט לפרקי זמן קצרים ביותר, התגוררה כל חייה בנכס יחד עם המנוחה וזהו ביתה מאז ומתמיד.
8. התובעת טוענת כי כל חייה הוקדשו לטיפול באם, בידיעה ובהסכמה מפורשת של כל הנוגעים בדבר. התובעת טוענת כי בעוד אחיה פנו לבנות לעצמם חיי משפחה ולעשות לביתם, נותרה היא במסירותה המוחלטת לאם והתגוררה עמה כשהיא דואגת לכל ענייני הבית, מגדלת שם את בנה היחיד, מטפלת עבור האם בהשכרת הקומה הראשונה, מנהלת עבורה הליכים וכיו"ב.
9. כן טוענת התובעת כי הייתה שותפה מלאה עם המנוחה לאחזקת הבית ולהשבחתו וכי ההכנסות השוטפות שלה ושל המנוחה, שימשו יחד למחייתן ולרווחת הבית.
10. בהתבסס על האמור, טוענת התובעת כי מעבר לזכויותיה כבעלים, יש לה זכות בלתי הדירה להתגורר בבית כדיירת מוגנת, על פי התחייבות האם המנוחה והסכמה מפורשת של כל הנוגעים בדבר, וזאת עד לאריכות ימיה.
11. כן טוענת התובעת כי חשבון הבנק נפתח על ידה ועל ידי המנוחה יחד, עוד בשנות החמישים. התובעת טוענת כי החשבון נפתח גם עם ---- ז"ל, אולם צירופו של --- ז"ל נעשה מטעמי נוחות בלבד ולראיה, פטירתו בשנות השמונים לא השפיעה על הפעילות בחשבון, שהוסיף להתנהל על ידי התובעת והמנוחה.
12. התובעת טוענת כי שימשה כבעלים בחשבון מהיום הראשון לפתיחתו, הפקידה ומשכה כספים, ניהלה את החשבון, השקיעה כספים ומינפה את הסכום בחשבון לסכום גדול יותר.
13. נוכח האמור, טוענת התובעת כי לאחר פטירת האם, יש להורות שכל הכספים המצויים הינם בבעלותה הבלעדית ולמצער, כי מחצית הכספים המצויים בחשבון שייכים לתובעת וזאת בנוסף לחלקה מכוח ירושת האם.

טענות הנתבעים

14. לטענת הנתבעים, הנכס נבנה על חלקת קרקע אשר רכשו המנוחה ובעלה ז"ל. הנתבעים טוענים כי בשנות התשעים, נרכשו זכויות של אחד השותפים הנוספים בקרקע, והמנוחה רשמה את הזכויות הנוספות שנרכשו על שם ילדיה שהיו אותה עת בחיים - התובעת והנתבעים 1-2 – בחלקים שווים. יחד עם זאת, חרף הרישום של הזכויות הנוספות בנכס ע"ש התובעת והנתבעים 1-2, נותרה המנוחה לבדה בעלת הסמכות לפעול בנכס ולקבל את מלוא ההחלטות לעניין הנכס כל זמן שהייתה בחיים.
15. הנתבעים טוענים כי הנכס מורכב משתי קומות, כאשר לאורך כל השנים הקומה התחתונה הושכרה על ידי המנוחה ודמי השכירות שימשו את המנוחה לפרנס את ילדיה. בקומה השנייה קיימות שתי יחידות מגורים נפרדות, באחת התגוררה המנוחה עם ילדיה והשנייה, דירה בת חדר אחד, הושכרה על ידי המנוחה.
16. לטענת הנתבעים, התובעת חשה בושה גדולה כאשר ילדה את בנה מחוץ לנישואין והמנוחה ניאותה לסייע לתובעת ולאפשר לה להתגורר עם בנה בדירת החדר בקומה השנייה, כברת רשות בלבד. הנתבעים טוענים כי יתר ילדיה של המנוחה – --- ז"ל והנתבעים 1-2, כיבדו את הרשות שנתנה אימם לתובעת להתגורר בדירת החדר כל זמן שהייתה המנוחה בחיים. עם זאת, הנתבעים טוענים כי הרשות אשר נתנה אימם לתובעת להתגורר בדירת החדר, אינה מקנה לה מעמד של דיירת מוגנת.
17. הנתבעים טוענים כי מעולם לא הביעו את הסכמתם לזכויות כלשהן של התובעת בנכס, למעט חלקה בירושת אביהם המנוח והזכויות אשר רשמה המנוחה על שם כל אחד מהאחים בשנות התשעים.
18. הנתבעים טוענים כי מטבע הדברים, נפל הטיפול במנוחה בשנותיה האחרונות על כתפי התובעת והנתבעת 1, שכן רק הן התגוררו בישראל, ואין בטענותיה של התובעת בכל הנוגע לטיפול בנכס ובמנוחה, כדי להקנות לה זכויות קנייניות בנכס.
19. כן טוענים הנתבעים כי התובעת לא השביחה את הנכס, שכן הנכס נבנה על ידי הוריהם המנוחים של הצדדים ובהמשך, במהלך השנים, ביצעה המנוחה הרחבה והשבחה של המבנה על חשבונה.
20. הנתבעים עומדים על כך שהמנוחה והתובעת אומנם התגוררו ביחידות הדיור שבקומה השניה, אולם כל אחת התגוררה ביחידת דיור נפרדת ואין ממש בטענת התובעת לפיה התגוררה יחד עם המנוחה.
21. באשר לחשבון הבנק, טוענים הנתבעים כי מדובר בכספים השייכים לעיזבון, אשר המנוחה התכוונה שיחולקו בין הצדדים שווה בשווה.
22. הנתבעים טוענים כי המנוחה הייתה אישה פשוטה, חסרת השכלה, ללא יכולת קרוא וכתוב, אשר נעזרה בילדיה לצורך התנהלות בסיסית וכל אחד מהם עזר לה על פי יכולתו. הנתבעים טוענים כי התובעת, אשר עבדה בבנק --- שימשה עבור המנוחה "אשת מקצוע" בתחום הכספים והוכנסה על ידי המנוחה כשותפה לחשבון אך ורק על מנת לסייע למנוחה בכל הקשור להתנהלות בחשבון הבנק וניהול כספיה.
23. הנתבעים טוענים כי המנוחה לא צירפה לחשבון הבנק רק את התובעת, אלא גם את בנה המנוח, --- ז"ל, מכוח מעמדו כראש המשפחה לאחר פטירת האב. הנתבעים טוענים כי מעמדו של ---ז"ל בחשבון הבנק היה זהה לזה של התובעת, ולאיש מהם לא הייתה זכות בכספים בחשבון. כך, למשל, טוענים הנתבעים כי --- ז"ל לא ראה למשוך כספים מהחשבון, למרות שהיה רשום כשותף בחשבון, גם כאשר נקלע למצוקה כלכלית קשה עד היותו מחוסר בית ומכאן שברור כי לא סבר שמדובר בכספים שלו.
24. הנתבעים טוענים שכפי שפטירתו של --- ז"ל לא גרעה מיכולתה של המנוחה להתנהל בחשבון, כך גם לו חו"ח הייתה התובעת הולכת לעולמה קודם לפטירת המנוחה, לא היה הדבר משפיע על התנהלות המנוחה בחשבון, שכן מעמד של התובעת בחשבון זהה לזה של ----
25. ז"ל והצירוף של שניהם נעשה מטעמים פורמאליים גרידא.
26. הנתבעים טוענים כי כל הכספים שהופקדו בחשבון הבנק, מקורם בהפקדות של המנוחה, פרט למספר מקרים חריגים: סך של 121,000 ₪ אשר הפקידה התובעת בחשבון בשנת 1993, על מנת לקנות ניירות ערך ובכך לעקוף את האיסור שהוטל על עובדי הבנק לסחור בניירות ערך; קצבת הילדים אותה נהגה התובעת להפקיד לחשבון הבנק של המנוחה, על מנת להסתיר שילדה בן מחוץ לנישואין.
27. הנתבעים טוענים כי פרט להפקדות אלו, הופקדו לחשבון במשך השנים מספר סכומים להם זכאים המנוחה והצדדים כולם כיורשי האב המנוח, כגון כספי פיצויים של האב המנוח, אשר הופקדו במלואם אל חשבון המנוחה. הנתבעים טוענים כי לו היה חשבון הבנק שייך לתובעת, כפי טענתה, ברור כי היו עומדים על כך שחלקם היחסי יופקד באופן ישיר לחשבונותיהם ולא מעניקים אותו לתובעת. הטעם היחיד בגינו לא עמדו על כך שחלקם בכספים יופקד ישירות לחשבונם, הוא כי ידעו שמדובר בחשבון של המנוחה והכספים ממילא יחולקו בין הצדדים לאחר פטירתה.
28. הנתבעים מצביעים על כך שהחשבון לא כולל סעיף של אריכות ימים וטוענים שהדבר נעשה במכוון, שכן המנוחה הניחה שעם מותה לא יהיה עוד צורך בחשבון והכספים יחולקו בין יורשיה. הנתבעים אף טוענים כי בשנת 2006 ביקשה המנוחה לפתוח חשבון בנק חלופי, בו יהיו שותפים כל ילדיה, אולם המהלך לא יצא אל הפועל נוכח סירובה של התובעת עצמה להגיע אל הבנק על מנת לחתום על הטפסים הדרושים לפתיחת החשבון.

דיון והכרעה  

29. להלן אדון בנפרד בטענות הצדדים לעניין הנכס ולעניין חשבון הבנק.

הנכס

30. אין חולק כי התובעת מתגוררת בנכס מזה שנים רבות, מעל שלושה עשורים, על פי רשות שנתנה לה המנוחה ובידיעת הנתבעים.
31. התובעת טוענת, כי העובדה שהנתבעים ידעו על דבר מגוריה בנכס משך עשרות שנים ולא התנגדו, משמעה שאף הם הסכימו לרשות המגורים שניתנה לה.
32. מנגד, טענו הנתבעים בפניי כי חרף העובדה שהצדדים כולם רשומים כבעלים של חלק מהנכס (בעקבות ירושת אביהם המנוח והרישום שביצעה האם המנוחה בשנות ה-90), היה ברור לכל הצדדים שהאם הינה בעלת מלוא הזכויות לפעול בנכס והלכה למעשה עד למותה, הייתה האם המנוחה בעיניי כל הצדדים בבחינת בעלים יחיד של הנכס בפועל.
33. הנתבעים טוענים כי לאור האמור, קיבלו בבחינת מובן מאליו את זכותה של המנוחה בחייה להתיר לתובעת להתגורר בדירת החדר שבקומה השנייה של הנכס וכיבדו את החלטתה; יחד עם זאת, לא ניתן לגזור מכך הסכמה של הנתבעים לכך שהתובעת תתגורר בנכס, אלא אך ורק הסכמה של הנתבעים לכך שהאם רשאית לפעול בנכס כאוות נפשה כל זמן שהיא בחיים.
34. ראה לעניין זה דבריו של הנתבע 2, פרוט' 7.9.16 עמ' 15 ש' 10-17:

ש. ---- בתצהירה אומרת שהיה לכם נוח שהיא גרה בבנין של אמא ביחידה שאמא נתנה לה רשות לגור כי היא  טיפלה באמא. לכן העדפתם שהיא תגור שם וכל אחד הלך וחי את חייו.

ת. לא העדפנו. אנחנו כיבדנו את רצון אמי. ידענו שזה זמני ושבסופו של דבר כשאמי תלך לעולמה נשב נתחשבן ונתחלק שווה בשווה כי זה מה שאמי רצתה. אף פעם אמי לא דיברה בצורה הזאת ומעל כל זה, קנינו אדמה בקיר המשותף ואמי רשמה אותי את אחותי ואת --- שווה בשווה באדמה שהיא צירפה לאדמה בחלקה שלה. זה היה לנו סימן ברור שאמי רוצה שהכל יתחלק שווה בשווה ולא יהיה לאחד מעמד יותר מהשני. יש לי פה דבר שלא אוכל להציגו, קלטות וידיאו שאמי בפירוש אמרה את זה, חלוקה שווה בשווה.

35. וכן ראה דבריה של הנתבעת 1, פרוט' 27.2.17, עמ' 51 ש' 14-20:

ש. זה נכון שמאז ש--- נולד ו--- עברה לגור לשיטתך בדירה ליד, הדירה לא הושכרה?

ת. לשיטתי? אמא שלי שחיה היא ניהלה את הבית ונתנו לה מה שהיא רוצה, כיבדנו אותה. מה זה לשיטתי? אני הייתי מנהלת שמה את העניין?

ש. מאז ש--- נולד, זה נכון שהדירה הקטנה לא הושכרה?

ת. לא הושכרה. שם --- גרה.

ש. 32 שנים מאז שאמא נפטרה?

ת. אמא שלי חיה, מה אני אגיד לה תלכי מפה?

36. התובעת עצמה הודתה בחקירתה, שאין לה הסדר עם הנתבעים לגבי המגורים שלה בנכס. ראה פרוט' 23.2.17 עמ' 36 ש' 7-17:

ש. תאשרי לי ש--- שלחה, עד היום לא שילמת דמי שכירות ראויים בקומה העליונה?

ת. כל החיים שלי התגוררתי עם אמא שלי התגוררנו ביחד.

ש. אבל לא שילמת?

ת. אז לא שילמתי אבל הלכתי לסופר, היה הסדר.

ש. כשאת אומרת היה הסדר את מתכוונת עם אמא שלך?

ת. כן.

ש. אבל לא עם אחותך נכון?

ת. למה אחותי לא פנתה אלי?

ש. יש לך הסדר עם מישהו אחר מבעלי הנכס?

ת. בהתחלה הייתי ביחסים טובים עם אחי, שדיברתי עם אחי היה.. אין הסדר. לא ביקשו ולא היה הסדר.

37. נוכח האמור, לא נוכחתי כי התובעת הרימה את הנטל להוכיח שהנתבעים הסכימו לתת לה הזכות לגור בנכס, אלא כי דובר ברשות מגורים אשר ניתנה לה על ידי המנוחה בחייה, אותה כיבדו הנתבעים כל זמן שהייתה האם המנוחה בחיים.
38. לראיה, לאחר פטירת המנוחה, הודיעו הנתבעים לתובעת כי הם אינם מסכימים להמשך מגוריה בנכס ללא תשלום, וראה לעניין זה מכתבה של הנתבעת 1 אל התובעת מיום 2.2.14 (נספח ג' לכתב ההגנה של הנתבעת 1), בו דורשת הנתבעת 1 מהתובעת שכר ראוי בגין מגוריה בדירה החל מיום פטירת המנוחה.
39. מטעם זה, אף נשללת טענה של התובעת לדיירות מוגנת מכוח סעיף 33(א) לחוק הגנת הדייר (נוסח משולב) תשל"ב - 1972 (להלן – "החוק"). סעיף 33ׁ(א) לחוק קובע:

(א) החזיק אדם בנכס כשהוא בעלו או חוכרו-לדורות, או אחד הבעלים או החוכרים-לדורות, ופקעה זכותו בנכס מחמת  מכירתו בהוצאה לפועל של פסק דין או של משכנתא או בפשיטת רגל או מחמת חלוקת הנכס במשפט חלוקה או בהסדר קרקעות או מחמת חלוקתו על ידי רישום בפנקס הבתים המשותפים... יהיה המחזיק לדייר של בעלו החדש של הנכס, או של החוכר-לדורות החדש".

40. כלומר, סעיף 33 (א) לחוק מורה כי בעל נכס או אחד מבעליו, המחזיק בנכס, וזכותו פוקעת מחמת אחת מהסיבות המנויות בסעיף 33(א), יהפוך לדייר של הבעלים החדש של הנכס. הוראה זאת אינה מתיישבת עם זכות הקניין, שהינה זכות יסוד, ועם הזכויות המוקנות לבעלים של נכס, כקבוע בחוק המקרקעין. לפיכך, ראתה הפסיקה לפרש את הסעיף באופן מצמצם.
41. כך, למשל, הצרה הפסיקה את תחולתו של סעיף 33 לחוק הגנת הדייר, רק לנסיבות בהן ניתנה לשותף חזקה ייחודית כדין - בהסכמת כל השותפים האחרים. ראה ע"א 753/82 פלונית נ' פלוני, פ"ד לז (4) 626, שם נאמרו הדברים ביחס לדירת מגורים של בני זוג, אולם הדברים יפים גם לענייננו:

"חזקה תחשב כדין, רק אם הסכמת בן הזוג היא פוזיטיבית, לאמור, אם ניתן להסיק מן העובדות כוונה של בן הזוג להסכים, וזאת בין אם הובעה הכוונה במפורש ובין אם התנהגותו "מדברת בשפה חד משמעית".

42. ברוח דומה נקבע בתמ"ש 61704-06-13 (מיום 27.2.14) ע"י חברי, סגן הנשיא (בתוארו דאז) כב' השופט נפתלי שילה, שדן בשאלה האם יש להורות על פרוק שיתוף בדירה שירשו צדדים מאמם, והאם נתבע שהתגורר משך כל רוב חייו עם האם בדירה, הינו דייר מוגן. כב' השופט שילה קבע:

"במקרה דנן, לא הוכיח הנתבע שהתובע הסכים כי תוענק לו החזקה ייחודית בנכס. אדרבא, מהמכתב ששלח התובע לנתבע ביום 25.4.10 עולה בברור כי התובע לא הסכים לכך ועמד על זכותו לקבל דמי שימוש ראויים. גם מהעובדה כי התובע הגיש תביעת פינוי בהליך הראשון הדבר עולה במפורש."

43. יתרה מכך: בבג"צ 323/81, המ' 533/81 וילוז'ני נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים, פ"ד לו(2) 733, נקבע כי גם כאשר הסכימו השותפים בתחילה לחזקה הבלעדית, אולם לאחר מכן התעוררה התנגדות, לא תחול דיירות מוגנת על שותף:

"ההלכה הפסוקה, ששותף לא יהיה דייר מוגן לפי החוק, אלא אם החזיק בדירה החזקה ייחודית כדין, דהיינו שהשותף האחר הסכים להחזקתו הבלעדית. כאשר חזקתו הבלעדית בדירה המשותפת היא בניגוד לרצון השותף האחר, בין אם מלכתחילה פלש לדירה שלא בהסכמת שותפו ובין שלכתחילה החזיק בדירה בהסכמת שותפו, אך כעבור זמן התנגד שותפו לחזקתו הבלעדית בה (64/65, ענין משיח, פ"ד כ(1) 126) אין הוא מחזיק בדירה באופן בלעדי כדין ושותף מחזיק כזה לא יהיה לדייר מוגן לפי סעיף 33(א) כאמור."

44. במקרה דנן, התובעת הייתה ברת רשות של אימה המנוחה. עם פטירת האם, נדרשה התובעת להסכמה פוזיטיבית של יתר היורשים להישארותה בדירה. התובעת לא הוכיחה הסכמה פוזיטיבית של יתר היורשים, נהפוך הוא – בפני בית המשפט הוצג מכתבה של הנתבעת 1 בו היא דורשת מהתובעת תשלום ראוי עבור מגוריה מיום פטירת האם המנוחה.
45. יש לציין, כי המחוקק עצמו נותן מענה ספציפי להמשך מגורי בר רשות והפתרון אינו מצוי בחוק הגנת הדייר, אלא בסעיף 115 לחוק הירושה, תשכ"ה-1965, הקובע כדלקמן:

"דירה שהמוריש היה ערב מותו בעלה וגר בה, רשאים בן-זוגו, ילדיו והוריו שהיו גרים בה אותה שעה עם המוריש, להוסיף ולגור בה כשוכרי היורשים שבחלקם נפלה הדירה; דמי השכירות, תקופתה ותנאיה ייקבעו בהסכם בין הנשארים בדירה לבין אותם היורשים, ובאין הסכם ביניהם - על-ידי בית המשפט."

46. דהיינו, המחוקק ראה להגן על זכות ילדי מוריש המתגוררים בדירה במסגרת של שכירות, ולא של דיירות מוגנת. קיומו של סעיף ספציפי באשר לזכות המגורים של ילדיו של מוריש, שולל את הרציונאליות של קיום דיירות מוגנת.
47. משנשללה טענת התובעת לדיירות מוגנת, יש לבחון האם רשות המגורים אשר נתנה האם המנוחה לתובעת, הינה רשות בלתי הדירה המעניקה לתובעת את הזכות להוסיף ולהתגורר בנכס לכל ימי חייה של התובעת ומחייבת גם את יורשיה של האם לאחר פטירתה, או שמא מדובר ברשות ברת ביטול.
48. מעיון בפסיקה הרלוונטית, עולה כי רשות מגורים תוכר כבלתי הדירה, במקרים חריגים, בהם אי הכרה באותה זכות יכול ותביא לחוסר צדק משווע ותותיר את מקבל הרשות במצב בלתי אפשרי, כגון מצבים בהם התקבלה הסכמה מפורשת מהבעלים להתגורר בנכס ובהסתמך על רשות זאת, ביצע המחזיק בניה תוך השקעה כספית ניכרת ובידיעתו של הבעלים (ראה למשל: ע"א 87/62 בדיחי נ' בדיחי פ"ד ט"ז 2901; ע"א 588/81 ציזיק נ' הורוביץ פ"ד מ (1) 321, 325; 7139/99 אלוני נ' ארד פ"ד נ"ח (4) 27). כן ראה לעניין זה רע"א 2701/95 תחסין מוחי אלדין כנעאן ו-11 אח' נ' אחמד עבד אלטיף גזאוי, נג(3) 151 (1999):

"כאשר מתעוררת בפני בית-המשפט טענה בדבר ביטול רישיון במקרקעין, ומתבקש סילוק ידו של בעל הרישיון מהמקרקעין עקב כך, על בית-המשפט לבחון, על-פי נסיבות המקרה, אם יהיה זה מן הצדק לאפשר לבעל המקרקעין לבטל את הרישיון ואם יש מקום להתנות את הביטול בתנאים. לעניין זה יתחשב בית-המשפט, בין היתר, בכוונת הצדדים לרישיון, בתנאי הרישיון, בציפייה שיצר בעל המקרקעין אצל בעל הרישיון, במידת הסתמכותו של זה האחרון על הרישיון שניתן ובנזק שנגרם לו עקב כך:

"הציפיה שיצר בעל המקרקעין אצל פלוני והנזק שסבל פלוני בהסתמך עליה מחייבים לבחון את מערכת היחסים שנוצרה לא רק במשקפיו של הדין הפורמלי, אלא גם על-פי שיקולים של צדק, לאמור, האם יהיה זה צודק לאפשר לבעל המקרקעין להתנער בנסיבות אלה מן הרשות שנתן ולתבוע סילוקו של פלוני מן המקרקעין?" (זלצמן, במאמרה הנ"ל [24], בעמ' 30).

בנסיבות מתאימות, אפשר שבית-המשפט יגיע למסקנה שאין בעל המקרקעין רשאי לבטל את הרישיון שנתן (ראו ע"א 588/81 ציזיק נ' הורביץ [19]). במקרים אחרים אפשר שניתן יהיה להסתפק בתשלום פיצויים לבעל הרישיון, או אף לשלול מבעל הרישיון סעד כלשהו. עמד על כך הנשיא שמגר בע"א 496/82 רוזן נ' סלונים [20]:

"המסקנה, לפיה דורש הצדק את קיום החוזה, צריכה להתבסס על נסיבותיו של כל עניין ועניין, ועל-כן יש לבדוק את העובדות כדי ללמוד ולהסיק מהן, אם אכן זו המסקנה המתבקשת. לא בכל מקרה, בו ניתן רישיון ובעל הנכס מבקש לבטלו, דורש הצדק את המשך קיומו של הרישיון, ויש מקרים בהם ניתן, למשל, להסתפק בתשלום פיצויים, כפי שיש גם מקרים, בהם אין הצדק דורש אפילו את תשלומם של פיצויים כלשהם; אף היפוכו של הדבר הוא הנכון, היינו, יש נסיבות, בהן תשלום פיצויים בעקבות סילוק ידו של בעל הרישיון הוא דווקא שיכול לנגוד את תחושת הצדק" (שם, בעמ' 342)".

49. התובעת טענה בתצהירה כי פעלה להשביח את הנכס ונשאה ב"עול הוצאות השיפוצים והתיקונים" (ראה סעיף 9(ב) לתצהיר ע.ר. של התובעת). הטענה נטענה על דרך הסתם והתובעת לא פירטה אילו שיפוצים או תיקונים נערכו בנכס ומתי, ולא צירפה כל ראיה או אסמכתא לאותם שיפוצים ותיקונים נטענים או לכך שנשאה בעלותם. כאשר נשאלה על כך בחקירה, ענתה כי יש בידה קבלות אבל "זה חבילות מה אני יישב אני צריכה פרויקט שלם לעשות את זה" (פרוט' 27.2.17 עמ' 43 ש' 2-3).
50. הלכה ידועה ומושרשת היא כי בעל דין הנמנע מלהציג ראיה רלוונטית המצויה בהישג ידו ללא הצדק סביר, יפעל הדבר לחובתו (ע"פ 728/84 חרמון נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(3) 617, 625 (1987); ע"פ 437/82 אבו נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(2) 85, 97-98 (1983); רע"פ 6723/05 ג'אבר נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 2008), פסקה 7 לפסק דינה של כבוד השופטת מ' נאור; ע"פ 8994/08 פלוני נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 2009); ע"פ 11331/03 משה קיס (אריק-בר) נ' מדינת ישראל, נט (3) 453 (2004); ע"פ 6056/07 יעלב אלחמידי נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 2009); ת"א (ב"ש) 54095-08-10 חנניה דדון נ' פי.אס.די.אבני חן ויהלומים בע"מ (פורסם בנבו, 2012); ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' סלימה מתתיהו, פ"ד מה(4) 651 (1991)).
51. נוסף על כך, טענת התובעת לפיה השביחה את הנכס הוכחשה בתוקף על ידי הנתבעים, וראה לדוגמא דבריו של הנתבע 2, פרוט' 7.9.16 עמ' 14 ש' 26 – עמ' 15 ש' 3:

ש. בתצהיר של --- טענה שהיתה שותפה בהשבחת המבנה.

ת. היא לא השקיעה שקל אחד. אני השקעתי בהשבחה של הקומה התחתונה, הלווייתי לאמי 5000 דולר שתוכל לשלם לקבלן, השגחתי על הקבלן, הנחתי את כל הצנרת של החשמלאות בדירה התחתונה וכל מה שהיה צריך וגם הבאתי עורכי דין לטפל בפיצויים של נתיבי איילון עיריית תל אביב וחברת חשמל, במחלקות המשפטיות שהיו ובחלק מהם השתתפתי גם.

ש. ז"א ההשבחה נעשתה?

ת. בתקופה שבין ינואר שנת 84' לדצמבר 1989 כשגרתי בארץ.

ש. מפנה אותך לעמ' 209 ו – 210 לתצהירי הנתבעת. האם חל שינוי במבנה מאז עבודות ההשבחה שאתה היית שותף להן בשנות ה 80 ועד התמונות שצולמו וצורפו ומציגה בפניך.

ת. מאז לא היה שום דבר. זה אותו דבר.

52. נוכח האמור, לא הוכח בפניי כי התובעת השקיעה כספים בסכום ניכר לצורך השבחת הנכס.
53. יחד עם זאת, עיון בפסיקה מעלה כי גם אם לא שולמה תמורה עבור רשות המגורים או לצורך השבחת הנכס, אין ללמוד מכך שהרשות ניתנת לביטול בכל מקרה וללא תנאי. על בית המשפט לשקול כל מקרה לגופו על פי נסיבותיו הייחודיות ולבחון האם קיימים שיקולי צדק המחייבים את המשך קיומו של הרישיון או לחילופין, האם יש להתנות את ביטול הרישיון בתנאים. ראה למשל ע"א 515/76 לוי נ' ויימן, פ"ד לא(2) 127:

"גם אם לא שולמה תמורה עבור מתן הרשות להקמת המבנה או עבור זכות המגורים, אין ללמוד מכך שהרשות ניתנת לביטול בכל מקרה ועל אתר. כל רשות ורשות ותנאי ביטולה ואלו תלויים בנסיבות המיוחדות של כל אחת מהן (ע"א 346/62, רכטר נ' מנהל מס עזבון, [7])".

54. בנסיבות המקרה שלפניי, מדובר בתובעת בת 76 שנים, המתגוררת בנכס זה למעלה משלושים שנים. כמו כן, יש להתחשב בכך שאף שהמנוחה נפטרה ביום 16.3.12, המכתב אשר שלחה הנתבעת 1 אל התובעת, בו היא דורשת ממנה דמי שימוש בגין מגוריה בנכס, נשלח רק ביום 2.2.14 – כשנתיים לאחר פטירת המנוחה. הנתבעים לא טענו, וממילא לא הוכיחו, כי פנו לתובעת קודם למועד זה בדרישה לפנות את הדירה או לשלם דמי שימוש ראויים.
55. מכל הטעמים לעיל, אני סבורה כי חרף המסקנה שרישיון המגורים אשר ניתן לתובעת איננו בלתי הדיר, מן הצדק לקבוע שלא ניתן יהיה לסיים אותו על אתר ויש לאפשר לתובעת פרק זמן סביר נוסף של מגורים, על מנת שלא להותיר אותה בזקנתה ללא שהות מספקת למציאת מגורים חלופיים.
56. לאחר ששקלתי את נסיבות העניין, מצאתי להורות כי התובעת תהיה זכאית להתגורר בנכס ללא תשלום דמי שימוש עד ליום 2.2.19, סה"כ חמש שנים מהמועד בו שלחה אליה הנתבעת 1 את המכתב במסגרתו הביעה רצונה לסיים את רישיון המגורים אשר ניתן לתובעת.
57. זכאותה של התובעת להמשיך ולהתגורר בנכס למשך פרק הזמן האמור לעיל, תיוחד אך ורק לדירת החדר המצויה בקומה השנייה של הנכס. זאת, שכן מחומר הראיות אשר הוצג לפניי, עולה כי רשות המגורים אשר נתנה המנוחה לתובעת בנכס התייחסה לדירה זו בלבד, ואבאר.
58. הנתבעת 1 צירפה לכתב ההגנה את החלטתה של עיריית תל אביב מיום 11.1.96 בבקשה לפיצויים בגין ירידת ערך הנכס (נספח ב' לכתב ההגנה). מהחלטה זו ניתן ללמוד כי הוגשה חוו"ד שמאית מטעם הבעלים של הנכס, ובה מתואר המבנה כמכיל שתי דירות מגורים - "דירה אחת בת 2.5 חדרים ומרפסות ודירה שניה, דירת חדר".
59. כאמור, מדובר בחוות דעת שמאית אשר הוגשה אל העיריה על ידי הבעלים של הנכס, כלומר בין היתר על ידי התובעת עצמה.
60. חוות הדעת השמאית, לפיה מדובר בשתי יחידות מופרדות, נתמכת בצילומים של הנכס אשר הגישה הנתבעת1 (עמ' 209 לתצהיר הנתבעת 1).
61. גם התובעת עצמה הודתה בעדותה, כי מדובר בחללי מגורים בעלי כניסות נפרדות, אולם טענה כי למרות זאת, מדובר בדירה אחת. ראה פרוט' 23.2.17, עמ' 34 ש' 5-31:

 ש.         אני רוצה להראות לך תמונות של הבית, בעמוד 209. אני רואה בתמונה 1 דלת ..

ת. אני לא מכחישה שיש פתח הדירה מוגדרת כדירה אחת וזה לא משנה כמה פתחים יש לה.

ש. זו ארנונה אחת, אל את מסכימה איתי שהכניסה יש שתי כניסות נפרדות לדירה אחת ולדירה שניה?

ת. כן.

ש. עכשיו, בכל דירה יש מקלחת ושירותים?

ת. לא. בחדר הקטן שאת מגדירה אותו, אין מטבח, אין אמבטיה יש רק שירותים, אין אוויר לנשימה, אין שמש.

ש. אני רוצה להפנות אותך לעמוד 27 למוצגי הנתבעת. זו חוות דעת השמאי של עיריית תל אביב לצורך חישוב הפיצויים בגין ירידת ערך. בעמוד 27 בסעיף למטה מציין השמאי שעל החלקה קיים בניין מגורים בן 2 קומות.. המכיל "בכל קומה שתי דירות, דירה אחת בת 2.5 חדרים ומרפסים ודירה שנייה דירת חדר". זה מה שכותב שמאי עיריית ת"א ביום 24.01.1996. מה יש לך לומר על זה. זה לא נכון? זה שקר?

ת. קודם כל, הבית נבנה שתי דירות אחת למטה 75, וקומה בב' 75, כל התוספות במשך השנים, אחים שלי עזבו את הבית כל אחד הסתדר בדרכו ואני נשארתי עם אמא שלי. המבנים הלאה מכספי מהבריאות ומהזמן שלי ויש לי גם מסמכים שאני שילמתי חומרי בניין ופועלים וכל מה שהיה כרוך בתשלומים אני שלחתי ולא קבלתי תמורתו כלום.

ש. אני חוזרת על השאלה שלי. אני מפנה אותך למה שכתב השמאי.

ת. אני לא יודעת מה כתב השמאי. שאני לא זוכרת ולא כתבתי.

ש. אני חוזרת על השאלה.

ת. בסדר. אמרתי שהיו פתחים, היו שני פתחים, אבל זה לא משנה הפתחים, משנה שזה היה דירה אחת.

ש. את חתמת על תצהיר נוסף ביום 25.09.2016 זה הוגש לביהמ"ש אחרי העדות של הנתבע 2. אני מפנה אותך לסעיף 1 לתצהיר שלך, את מציינת "שלמעלה מ-30 שנה התגוררת יחד בדירה השמאלית השימוש היה בכל הקומה העליונה.. " את מדברת על דירה בצד שמאל כאילו שיש שתי דירות.

ת. זו דירה אחת.

62. התובעת לא תמכה את גרסתה בראיות ולא הסבירה מדוע, לשיטתה, מדובר בדירה אחת, כאשר מדובר בשתי יחידות נפרדות שלכל אחת מהם דלת כניסה עצמאית עם מפתח משלה. התובעת אף לא הכחישה כי בעבר, הושכרו היחידות שבקומה השנייה למגורים בנפרד (ראה פרוט' 27.2.7 עמ' 42 ש' 17-21).
63. התובעת אמנם הצביעה על כך שעל פי רישומי העירייה, מחושב תשלום הארנונה בגין שתי היחידות במאוחד, אולם לא ניתן ללמוד מכך דבר לגבי אופן חלוקת המגורים בפועל בין שתי היחידות.
64. לעומת זאת, הנתבעים והעדות מטעמם, שתיים מבנותיה של הנתבעת 1, העידו כולם באופן עקבי וקוהרנטי כי האם המנוחה התגוררה בדירה הגדולה יותר, ואילו התובעת התגוררה בדירה הקטנה יותר. ראה עדותו של הנתבע 2 בפרוט' 7.9.17, עמ' 10 ש' 5-11:

ש. כשהגעת לישראל לביקורים, היכן התגוררת?

ת. לפעמים במלון, לפעמים אצל אמי, כי רציתי לראות בדיוק מה מצבה הרפואי. גרתי עמה בחדר.

ש. תמיד כשגרת שם גם ---- היתה?

ת. ---- היתה בדירה נפרדת שלה...יש חדר מדרגות וממול המדרגות יש דלת לדירת אמי, שני חדרים וחצי מפח ואחותי ---- התגוררה בדירה שאמי משכירה בד"כ, באופן זמני, שם יש מטבח, מדובר בחדר קטן.    

65. ובהמשך, עמ' 15 ש' 4-9:

ש. מראה לך את עמוד 209. תאשר שזה צילום הכניסה לחדר המדרגות.

ת. כן. בצד ימינה הדירה של ----. יש מנעול פרטי שאפילו לאמי לא נתנה אותו. לא הרשתה להכנס לחדר.

ש. ובצד שמאל?

ת. זו הדלת של אמי שבה שני חדרים וחצי, מרפסת ומעל כל זה גם גג מגודר שאפשר להשתמש איתו ומטבח.

66. וכן ראה עדותה של הנתבעת 1, פרוט' 27.2.17 עמ' 46 ש' 32 – עמ' 47 ש' 6:

 ש.         את גרה בבית של אמא בין שנת 2003-2006?

ת. נכון.

ש. עד 2002 גרה בדירה ----? עד שאת באה.

ת. היא גרה בדירה שאמא הסכימה לתת לה, בגלל המצב שלה, שהיא ילדה את הבן שלה ושילמה כסף והמשכיר בעל הדירה אמר שהוא לא מוכן שהיא תהיה בדירה אמא ראתה את הקושי שלה והסכימה שהיא תגור איתה בדירה שהייתה שכורה קודם. היא גרה שמה. לעומת זאת, הבן שלה כשהיה בצבא היא ביקשה שיגור אצלי כדי שיהיה קרוב לצבא ומאז הוא גר אצלי עד 2006.

67. ובהמשך, עמ' 48 ש' 1-13:

ש. אני לקחתי דף ריק ואני מבקש ממך, אתם אמרתם שיש שתי דירות בקומה שבה גרה אמא. ?

ת. נכון. עם נוחיות שביקשתי מהעירייה לעשות את הנוחיות עשו לה מרפסת ועשו לה נוחיות.

ש. את רוצה לצייר את או שאני אצייר?

ת. אני לא ציירת.

ש. (מדגים לעדה באמצעות ציור) כמה חדרים היו בדירה?

ת. בדירה של אמא שלי היו 2 חדרים, והול ונוחיות. לעומת זה מה שאמא שלי הרשתה לאחותי לגור זה היה חדר אחד ונוחיות, מטבח וזה היה בדלת מופרדת שאין גישה בכלל לדירה של אמא חוץ מהדלת החיצונית.

ש. מקלחת הייתה בדירה בחדר אחת?

ת. הייתה מקלחת ומקלחת שהיא פיארה אותה. אבל אמא עשתה לה מקלחת.

ש. מאיזו שנה המקלחת?

ת. את זה אני לא זוכרת אבל זה היה בסביבות שהיא נכנסה לגור שמה.

68. הנתבעת 1 אף העידה שבעבר, המנוחה נתנה גם לה רשות להתגורר בדירה יחד עם בעלה ובתה למשך שנה, עד שעברו לדירה אחרת:

ש. בדירה של 2/3 איפה שאת אומרת שאמא הרשתה ל... לגור, שם היו 2 מיטות של ... ושל ...?

ת. גם שלי היה שלי ושל הבת שלי ושל בעלי שלא רצה להמשיך לגור שם. הדירה שהיא גרה בה, שאמא הרשתה לה הייתה גם דירה שלי שחיכיתי לחיסכון של שיכון עובדים עד שיתפנה אמא החזיקה אותי שמה שנה, וגרתי עם הבת שלי ואני ולא התלוננו בעלי פשוט לא רצה לגור שמה.

69. כן ראה לעניין זה עדות הנתבעת 1 בפרוט' 27.2.17 עמ' 50 ש' 8-22; עמ' 51 ש' 5-18. פרוט' 18.5.17 עמ' 53 ש' 17-עמ' 54 ש' 3; עמ' 55 ש' 3-30; עמ' 60 ש' 2-4. עדות העדה הגב' ----, נכדתה של המנוחה, פרוט' 18.5.17 עמ' 65 ש' 31 – עמ' 66 ש' 30).
70. מהמקובץ עולה כי אכן מדובר בשתי יחידות נפרדות, כאשר רשות המגורים אשר נתנה המנוחה לתובעת, יוחדה לדירה הקטנה מבין השתיים, אותה נהגה להשכיר קודם לכן. משכך, כאמור לעיל, תוסיף רשות המגורים להתקיים, ללא תמורה, עד ליום 2.2.19 ביחס ליחידת הדיור הקטנה שבקומה השנייה.
71. לאחר תום התקופה הנקובה, ככל שהצדדים לא יגיעו להסכמות באשר לתשלום שכירות בעבור חלקם של הנתבעים בבעלות, בין אם על דרך של תשלום בפועל, בין אם באמצעות קיזוז מחלקה של התובעת בהשכרת יתר היחידות במבנה או בכל דרך אחרת, יהיה על התובעת לפנות את הנכס.

החשבון

72. החשבון רשום על שם המנוחה, התובעת והאח המנוח ---ז"ל.
73. התובעת טוענת כי בעוד שצירופו של --- ז"ל כשותף בחשבון נעשה מטעמים פורמליים בלבד, נוכח מעמדו כראש המשפחה לאחר פטירת האב, היא עצמה הייתה שותפה מהותית בחשבון והיא זכאית למחצית מהסכומים המצויים בו, בנוסף לחלקה בירושת האם המנוחה.
74. הנתבעים טוענים כי מעמדה של התובעת בחשבון היה שווה למעמדו של --- ז"ל ושניהם צורפו מטעמים פורמליים – ---ז"ל מכוח מעמדו כראש המשפחה והתובעת נוכח הידע המקצועי שצברה במסגרת עבודתה בבנק ועל מנת לסייע למנוחה בניהול החשבון.
75. שאלת הבעלות על חשבון הבנק היא ביסודה שאלה עובדתית הטעונה הוכחה בראיות (ע"א 3906/91 הלפרין נ' הכונס הרשמי בתפקידו כמפרק בנק צפון אמריקה בע"מ (בפירוק) (2009)). זאת, שכן מסמכי הצירוף לחשבון ו/או מסמכי פתיחת החשבון וסעיף אריכות ימים במידה וקיים, אינם ברי תוקף ביחסים בין הצדדים/השותפים לחשבון, אלא ביחסים בין בעלי החשבון לבנק (ע"א 155/73 שרון נ' ליבוב, פ"ד כח (2) 673 וכן ע"א 221/75 שוורץ נ' שוורץ, פ"ד לא (2) 33).
76. במערכת היחסים בין הבנק לשותפים לחשבון, נחתם טופס פתיחת חשבון ו/או טופס הצטרפות לחשבון, בו סעיפים שונים; מנגד, במערכת היחסים בין הצדדים, אין על פי רוב טופס המאפשר לדעת את כוונת הצדדים ביחס לשותפות ביניהם - האם הייתה כוונתם בפתיחת החשבון ו/או הצטרפות אליו שותפות מלאה, או מטעמי נוחות, או מתנה או כל כוונה אחרת, והאם אותה כוונה השתנתה עם הזמן או נשארה בעינה עומדת. ראה דברי פרופ' ריקרדו בן אוליאל בספרו "דיני בנקאות", המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי ע"ש הרי ומיכאל סאקר, בעמ' 176-177:

"ידוע כי תחת הכינוי האחיד "חשבון משותף" קיימים בין השותפים לחשבון סוגים שונים של הסכמים אשר אופיים תלוי במטרות שעליהם להשיג. ראשית, במקרים רבים כוונתם של הצדדים היא להקים קרן משותפת לניהול עסקים או למטרות אחרות; שנית, ייתכן  כי מטרתם של בעלי החשבון היא שאחד מהם, שהוא הבעלים הבלעדי של הכספים, יסמיך את האחר, לנהל את החשבון לטובתו ולנוחיותו של הראשון; שלישית, לעתים קורה שהצדדים רוצים להעניק מתנות זה לזה, בין בחיים והן לאחר מיתה. בנוסף לכך, רצונם של בעלי החשבון עשוי להיות לא רק מורכב יותר, אלא גם דינמי יותר וניתן לשינוי במהלך הזמן. למשל, חשבון שנפתח לטובתו ולנוחיותו של בעל הכספים בלבד, יכול לשמש בעתיד כאמצעי למתן מתנות, אם בעל הכספים יאפשר לשותפו לחשבון למשוך ולהשתמש בכספים המופקדים"

77. בפסיקה קיימת אבחנה לעניין נטל ההוכחה, בין מצבים בהם החשבון נפתח מלכתחילה במשותף, לבין מצבים בהם שותף צורף מאוחר יותר לחשבון פעיל.
78. בחשבון שנפתח מלכתחילה במשותף, חזקה היא שהכספים בחשבון הם בבעלות משותפת אלא אם כן הוכח ההיפך (ע"א 1967/90 גיברשטיין נ' גיברשטיין, פד"י מו (5)661). מכאן, שכאשר מדובר בחשבון שנפתח מראשיתו כחשבון משותף, אין צורך להוכיח את כוונת השיתוף בראיות חיצוניות, אלא הטוען לבעלות מלאה בחשבון - עליו הראיה (ראה בע"מ 6939/15 פלוני נ' פלונים, פ"מ מו(5) 661, פס' 6 לפסק דינו של כב' השופט גולדברג וההפניות שם).
79. לעומת זאת, בחשבון שהשותף הצטרף אליו בשלב מאוחר יותר, דרושה הוכחה קונקלוסיבית בדבר גמירות דעת "הנותן" להענקת מתנה לאלתר לאותו שותף שהתווסף, על מנת שתוכר פעולה כזו כהענקת החלק היחסי של הכספים בחשבון במתנה לשותף השני (ע"א 679/76 סלי נ' שפר, פ"ד לב(2) 785; ת"ע (ת"א) 5280/00 עזבון המנוח טננבוים יונה-דוד ז"ל נ' ארזי חיים (16.12.02).
80. בנסיבות המקרה שלפניי, אין בנמצא ראיה חד משמעית ממנה ניתן ללמוד כיצד נפתח החשבון. על פי הודעת הבנק, החשבון נפתח במקור ביום 30.1.69, אולם בפניה לארכיב, לא אותרו מסמכי החשבון. הבנק ציין כי על פי רישומיו, הבעלים של החשבון הינם המנוחה, ----ז"ל והתובעת (נספח ז'1 לתצהיר עדות ראשית של התובעת).
81. התובעת עומדת על כך שהלכה יחד עם האם המנוחה לפתוח את החשבון, אשר נפתח מראשיתו כחשבון משותף. כאמור לעיל, אין בפני בית המשפט ראיות התומכות בטענה זו.
82. מנגד, הנתבעים טוענים כי התובעת צורפה לחשבון רק מאוחר יותר. הנתבעים מבססת טענה זו על עדותה של הגב' ----, בתה של הנתבעת 1 ובנקאית לשעבר, אשר העידה שעל פי ניסיונה, הבנק מציין במרשמיו את סדר הבעלים בחשבון על פי הסדר הכרונולוגי בו הצטרפו לחשבון. הגב' --- טענה כי מכיוון שאין חולק כי --- ז"ל לא היה בארץ בין השנים 1967-1974, הרי שהמועד המוקדם ביותר בו יכול היה להצטרך לחשבון היה עם שובו לישראל, בשנת 1974; מכיוון שהתובעת רשומה שלישית במרשמי הבנק, מכאן שצירופה לחשבון נעשה לאחר צירופו של ---- ז"ל ולכל המוקדם בשנת 1974.
83. עדותה זו של העדה גב' ----נסמכת על השערות והנחות בלבד והגב' --- הודתה שאין לה ידיעה אישית לגבי האופן בו נפתח החשבון, שכן במועד פתיחת החשבון היא הייתה ילדה בת 6 שנים (פרוט' 18.5.17, עמ' 60 ש' 14 – עמ' 61 ש' 14).
84. משמעות הדברים היא כי לא ניתן לקבוע בוודאות, האם החשבון נפתח כמשותף מראשיתו או האם התובעת צורפה כשותפה לחשבון במועד מאוחר יותר.
85. יחד עם זאת, גם אם אניח לטובת התובעת, כי החשבון נפתח מראשיתו כחשבון משותף, סבורני כי בנסיבות העניין, הרימו הנתבעים את הנטל להוכיח כי לא הייתה למנוחה כוונה ליצור שותפות עם התובעת בכספים המצויים בחשבון ומדובר בכספים שהיו שייכים למנוחה בלבד וכפועל יוצא, לעיזבון המנוחה, כפי שיבואר להלן.
86. נתון חשוב להכרעה הנדרשת, הינו מקור הכספים המופקדים, שכן ההנחה היא שהבעלות המשותפת בכספים נובעת מכך שכל השותפים תרמו לצמיחתם (למעט כאשר מדובר בבני זוג, לגביהן נוסד השיתוף על מסד שונה) (ראה: ה"פ 200687/08 ארנברג נ' שטינוורצל ואח' (22.6.11)).
87. התובעת הפנתה לשש הפקדות אשר ביצעה אל החשבון במהלך שנת 1993, כולן במהלך התקופה מיום 25.10.93 ועד 25.11.93. פרט להפקדות מרוכזות אלו, הפנתה התובעת להפקדה אחת בודדת אשר ביצעה בשנת 1994, הפקדה בודדת משנת 1997 והפקדה בודדת נוספת ואחרונה משנת 2002. זאת ותו לא, בכך הסתכמו הפקדות הכספים של התובעת בחשבון בתקופה של למעלה מארבעים שנים בה היה החשבון פתוח, עד לפטירת המנוחה.
88. התובעת טוענת כי לא הייתה מבצעת את ההפקדות הנ"ל, מחשבונה הפרטי אל החשבון, לו הייתה יודעת שאחותה הנתבעת 1, תבוא שנים לאחר מכן ותטען שכל הכספים בחשבון שייכים למנוחה בלבד (סעיף 25(ב) לתצהיר העדות הראשית של התובעת). ואולם, מעיון בתדפיסי החשבון עולה כי בסמוך לאחר כל הפקדה שביצעה התובעת בשנת 1993, נרכשו בחשבון ניירות ערך (מוצג ת/2); במשך תקופה ישנה פעילות בניירות הערך בחשבון ולאחר מספר שנים, הוצאו ניירות הערך שנרכשו באמצעות הכספים שהופקדו לחשבון בשנת 1993 והועברו לגוף חיצוני (נספח ח' לתצהיר העדה כ.ש). מכאן, שלא נותרו בחשבון כספים שמקורם בהפקדות שביצעה התובעת. כאשר התובעת עומתה בחקירתה עם עובדה זו, שינתה את גרסתה וטענה שדובר בסכומים זעומים. ראה פרוט' 23.2.17 עמ' 30 ש' 30 – עמ' 31 ש' 11:

ש. ראינו שאת הפקדת כסף מקודם, בנספח ת/2, אני רואה שבהמשך ואני מפנה לעמוד 169 למוצגי הנתבעת, יש בדף חשבון ממאי 2002 העברת ניירות ערך. את רואה את זה?

ת. כן. אני הייתי, לא היה לי שום מגבלות להוציא להכניס מה זה משנה?

ש. לאן העברת את הניירות ערך?

ת. לא זוכרת מה עשיתי איתן. הייתה נפילה של הבורסה וכל הניירות לא היו בעלי ערך בכלל. אין ערך משמעותי לזה. היה מדובר בסכומים זעומים. היו עמלות מאוד גבוהות בבנק הפועלים לסכומים כה זעומים, בהשוואה אלי בלאומי שאני לא משלמת עמלות בכלל, בשביל זה לא רציתי שזה יוריד מהכסף.

ש. ז"א שהעברת את זה..

ת. היה שיקול.

ש. אז העברת את זה לחשבון בבנק לאומי?

ת. חלק, חלק מהניירות ערך העברתי וחלק נשאר עד היום.

ש. את העברת את המניות שאנחנו רואים פה בעמוד 69 לבנק לאומי?

ת. העברתי את זה. אני לא יכולה להגיד לך למה העברתי את זה, זה לא היה משמעותי זה היה סכומים קטנים.

89. פרט להפקדות הבודדות כמתואר לעיל, אשר מרביתן שימשו לרכישת ניירות ערך שלאחר מכן הועברו מהחשבון, היו כל ההפקדות השוטפות בחשבון, לכל אורך השנים, של המנוחה בלבד והן כוללות את כל ההכנסות של המנוחה מכל המקורות, לרבות כספי הפנסיה, קצבאות של הביטוח הלאומי, שכר דירה בגין השכרת הנכס וכספי פיצויים שהתקבלו. מנגד, התובעת הודתה כי לאורך כל השנים הפקידה את משכורתה לחשבון אחר על שמה בלבד, לשם אף נכנסו כספי הפיצויים להם היתה זכאית עם סיום עבודתה וכיום קצבאות הזקנה (פרוט' 23.2.17, עמ' 21 ש' 6-33).
90. אומנם, במהלך תקופה קצרה הופקדה בחשבון קצבת הילדים עבור בנה של התובעת, אולם הנתבעים והעדות מטעמם העידו שהתובעת הסתירה מכולם במשך שנים את העובדה שילדה מחוץ לנישואין, דבר אשר נחשב בזמנו לבושה (תצהיר עדות ראשית הנתבעת 1 סעיפים 27.3-27.5; תצהיר העדה ---- סעיף 45; תצהיר הנתבע 2 סעיף 23.
91. בנוסף, במהלך כל השנים לא משכה התובעת כספים מהחשבון, פרט להעברה חד פעמית בסכום של 15,000 ₪ שנעשתה ביום 16.4.09, באמצעות המחאה בנקאית לפקודתה של התובעת. ברור על פניו שככל שהתובעת היתה שותפה שווה בחשבון, כדבריה, לא היה צורך לבצע העברת כספים לטובתה באופן של הוצאת המחאה בנקאית, שכן התובעת היתה יכולה להעביר כספים לחשבונה הפרטי, לו רצתה בכך.
92. על האמור לעיל יש להוסיף את נסיבות חייה של המנוחה והאופן בו נהגה להתנהל עם ילדיה, כפי שהדברים עלו בבירור מעדותיהם הקוהרנטיות של הנתבעים 1-2 והעדים מטעמם. הללו העידו כי המנוחה, אשר נותרה בגיל 37 אלמנה המטופלת בחמישה ילדים, חסרת השכלה ומבלי שהיא יודעת קרוא וכתוב, הסתמכה רבות על ילדיה וכל אחד מהם סייע לה כפי ידיעותיו ויכולתו. הנתבעים העידו כי התובעת, אשר עבדה בבנק, נחשבה על ידי האם כמומחית בתחום הבנקאי וצירופה לחשבון האם המנוחה נעשה על מנת שהתובעת תוכל לפעול בחשבון עבור המנוחה ולנהל את כספיה של המנוחה.
93. ראה לעניין זה סעיפים 3, 6, 10-15, 18-23, 34-35 לתצהיר העדות הראשית של הנתבעת 1; ועדות הנתבעת 1 פרוט' 18.5.17 עמ' 56 ש' 3-19:

ש. זה נכון שאימך ידעה לעקוב אחרי כל הכספים בחשבון?

ת. נכון מאוד.

ש. כשאני אומר "חשבון" הכוונה היא לחשבון המשותף של המנוחה ושל התובעת. זה נכון שאימך ידעה לעקוב אחר הכספים בחשבון.

ת. נכון זה היה חשבון שלה שכירות פנסיה שלה ביטוח לאומי שלה זה היה החשבון שלה בלבד.

ש. היא ידעה גם לא לקחת הלוואות?

ת. היא לא לקחה הלוואות היא לא הייתה צריכה.

ש. היא ידעה גם להיזהר שלא להיכנס לחובות?

ת. נכון מאוד.

ש. ז"א הפעילות הפיננסית שלה הייתה בעצמה?

ת. לא, בעזרת אחותי שעבדה בבנק וידעה מה כן ומה לא.

ש. אבל אמרת בעצמך שהיא לא הייתה צריכה את ----?

ת. היא לקחה אותה בתור שליחה, לאורך כל השנים תמיד ---- הייתה אומרת "אמא הכסף שלך" על ידי, הכסף שלך. כשאני הייתי לוקחת את המסמכים או את כל החשבונות מהבנק שאלך להביא לה את היתרות ישבנו לראות את החשבון אחד על אחד, וכשלא הבנו משהו הייתי קוראת לאחותי בואי ותגידי לי מה העניין הזה, אנחנו מדברים על כל השנים מאז שלאמא שלי היה לה חשבון בבנק.

94. כן ראה לעניין זה סעיפים 8-13, 31, 39 ו-42 לתצהיר העדות הראשית של הנתבע 2; ועדות הנתבע 2, פרוט' 7.9.16 עמ' 10 ש' 16-30:

ש. האם נכון ש--- היתה אמונה על ענין הכספים של אמך?

ת. היתה מיופת כח של אמי. אמי נתנה לאחי הגדול להיות אחראי גם על חשבונה כמיופה כח, לאחותי שהיא בנקאית נתנה לה להיות מיופת כח. אף פעם לא אמרה שהיא בעלת החשבון.

ש. אתה יודע ש--- היתה בעלים בחשבון?

ת. אף פעם לא היתה בעלים בחשבון. מדוע שתהיה בעלים? הכסף ישנו. לי יש כסף בחשבון של אמי. זה מהשכרת הדירות למטה ומהפיצויים שקיבלנו מנתיבי איילון, מהפיצויים שקיבלנו מחברת חשמל ומהפיצויים שקיבלנו מעת"א. היו סכומים גדולים אגב.

ש. יש סתירה מהמסמכים הבנקאיים מוכיחים ש--- היתה הבעלים בחשבון.

ת. יש סתירה. --- אף פעם לא היתה הבעלים בחשבון, היתה מיופת כח והכניסה את השיקים של השכירות לבנק, הוציאה והשקיעה כספים באופן לא ליגאלי בחשבון אמי. בתור עובדת בנק זה לא חוקי שהיא תשקיע בשמה. היא השתמשה בשם ובחשבון אמי כדי להשקיע כספים.

ש. --- היתה אחראית על גביית כספים.

ת. -- היתה יורדת, מקבלת את השיק של השכירות והיתה צריכה להפקיד את זה בבנק.

ש. היא גם שילמה את התשלומים השוטפים: ארנונה חשמל ומים.

ת. אני לא חושב, זה שולם מהחשבון ומהכסף של אמי.

95. ובהמשך, עמ' 12 ש' 29 - עמ' 13 ש' 15:

ש. איך הצהרת בפני בימ"ש שהכספים בחשבון רק של אמך?

ת. אמי פתחה את החשבון לבדה. בעצמה. כשהיתה מקבלת את המשכורת שלה מהעבודה ומהפנסיה ומהביטוח לאומי הצטרכה חשבון בנק.

ש. חוזר על השאלה.

ת. הכסף הוא רק של אמא כי ---- אף פעם לא הכניסה אגורה לחשבון אמי חוץ מאשר את ההשקעות הלא ליגאליות שהשתמשה בחשבון אמי.

ש. --- כן הפקידה כסף לחשבון?

ת. רק בתקופה קצרה בה השקיעה כסף כי לא יכולה היתה להשתמש בשמה. השתמשה בשם אמי. מדובר בתקופה בה הכניסה את הסכומים הגדולים לחשבון וגם אפשר לראות שהוציאה את הכספים חזרה לאחר שקיבלה הנאה מההשקעה.

ש. כלומר, הצהרתך שכל הכספים בחשבון הם של האמא..

ת. ושל אמי ושל אחותי ושל כולנו שווה בשווה.

ש. אתה יודע לומר בוודאות בשים לב לכך שלא ראית את דפי הבנק, שכל הכספים הם רק של אמך?

ת. אמי דיווחה לי כל מה שקורה. לא הצטרכתי לבדוק את אמי. אחותי היתה בנקאית. כולנו סמכנו עליה. לגבי 130 אלף דולר פניתי אליה וכשרציתי לסגור את החשבון היא נתנה לי את הכסף חזרה.

ש. כלומר לא רימתה אותך.

ת. עם הענין של 130 אלף דולר לא רימתה אותי.

96. עוד ראה עדות הגב' ---- פרוט' 18.5.17 עמ' 60 ש' 18-29, עמ' 62 ש' 29-34; סעיף 12 לתצהיר עדות ראשית של העדה ----, בתה של הנתבעת 1 ונכדתה של המנוחה.
97. התובעת עצמה הודתה כי במהלך שנות עבודתה הרבות בבנק לאומי, צברה ידע וניסיון בתחום הבנקאי, לרבות בתחום ניירות ערך והשקעה בריביות גבוהות. התובעת ציינה כי עשתה שימוש בידע זה על מנת להשביח את הכספים בחשבון לפי רצונה של האם המנוחה (סעיפים 22(ג)-(ד) לתצהיר עדות ראשית של התובעת).
98. מצירופן של כל הנסיבות כאמור לעיל, היינו דפוסי ההפקדות והמשיכות בחשבון והאופן בו התנהלו חייה של המנוחה תוך הישענות על ילדיה, עולה כי צירופה של התובעת לחשבון לא היה מתוך כוונה לשתף את התובעת בכספים אלא מטעמי נוחות בלבד.

סיכומו של דבר

99. ניתנת לתובעת זכות מגורים בדירת החדר בקומה השנייה של הנכס, ללא תמורה, מטעמי צדק בלבד, עד ליום 2.2.19.
100. לאחר תום התקופה הנקובה, ככל שהצדדים לא יגיעו להסכמות באשר לתשלום שימוש בעבור חלקם של הנתבעים בנכס, בין אם על דרך של תשלום בפועל, בין אם באמצעות קיזוז מחלקה של התובעת בהשכרת יתר היחידות במבנה ובין אם בכל דרך אחרת, יהיה על התובעת לפנות את הנכס.
101. התביעה ביחס לחשבון נדחית ואני מורה כי לתובעת אין זכות בכספים מכוח רישומה כשותפה בחשבון.
102. לאור התוצאה אליה הגעתי, תישא התובעת בהוצאות הנתבעים 1-2, אשר ניהלו את ההליך, בסך של 15,000 ₪ לכל אחד.
103. המזכירות תודיע ותסגור את התיק.

ניתן היום,  י"ב חשוון תשע"ח, 01 נובמבר 2017, בהעדר הצדדים.