פסק דין שעסק באפשרות של הענקת זכויות מסוימות ברכוש לאחר פטירה במסגרת הסכם ממון ולא בצוואה, עורר מחלוקת מעניינת בין שופטי בית המשפט המחוזי.
שופטי ביהמ"ש המחוזי בתל-אביב, שאול שוחט, נפתלי שילה ועינת רביד, הכריעו לאחרונה בערעורים הדדיים במסגרת סכסוך בין שני ילדיו של אדם שהלך לעולמו לבין אלמנתו מנישואיו השניים.
המנוח ואלמנתו הכירו בשנות ה-80 כאשר המנוח כבר היה שותף בבעלות על מגרש בחולון יחד עם אנשים נוספים. לימים נבנה עליו בניין שחולק לאולמות שונים להשכרה. ב-1983 האלמנה רכשה 2/18 חלקים מאחד השותפים.
בשנים 1998 ו-2011 השניים חתמו על הסכמי ממון. בהסכם האחרון נקבע בין השאר כי "אם הבעל ילך לעולמו לפני האישה, כל ההכנסות מדמי שכירות של האולמות יהיו שייכים לאישה בלבד, לרבות היתרה שתיוותר בחשבון המשותף האמור לעיל, אם תוותר. לאחר פטירת האישה... יהיו הבעל או יורשיו זכאים להכנסות הנובעות מכל האולמות למעט אולם האישה, אשר יועבר לבעלות יורשיה".
לאחר פטירת המנוח ב-2014 הוגשו מספר תביעות בין אלמנתו לילדיו. הילדים ביקשו בין היתר לקבוע שלאלמנה אין זכויות בבניין, בטענה שמהסכמי הממון עולה כי היא הסכימה שכל הזכויות בבניין שייכות למנוח בלבד. בנוסף, הם יצאו נגד הטענה שעליהם להעביר לה דמי שכירות.
העץ לילדים, הפירות לאלמנה
עמדת הילדים בנוגע לזכויות הבעלות של האלמנה בבניין נדחתה, לאחר שהוצג הסכם הרכישה שמוכיח כי האלמה רכשה 16.7% מהזכויות בבניין.
בעניין זה השופט שילה הבהיר כי "אי אזכור של רכוש מסוים בהסכם ממון, לא יכול להעלים ולבטל את הזכות. מה גם, שלא נסתרה טענת האלמנה שבהסכמי הממון לא נזכר רכוש נפרד נוסף שהיה לצדדים ובהסכם הממון אוזכר רק רכוש שלגביו הצדדים רצו לקבוע הוראות ספציפיות".
שאלה אחרת שנותרה במחלוקת היתה האם האלמנה זכאית לדמי שכירות משלושת האולמות למשך כל חייה, כפי שנקבע בהסכם הממון האחרון.
השופט שוחט סבר שהאלמנה אינה זכאית לדמי שכירות מהאולמות, שלא שייכים לה, משום שהם נכסים של המנוח שאינם בני איזון. לטעמו, הוראה בהסכם ממון שעוסקת בחלוקת העיזבון מהווה חריגה מעיקרון האיזון וכלליו, ובהיותה "הורשתית" היא יכולה להיעשות רק בצוואה.
לעומת זאת, השופט שילה סבר שהאלמנה זכאית לדמי שכירות, משום שמדובר בסעיף "מעניק" בהסכם ממון, שיש לראות בו חלק מההסדר הרכושי. "כשם שהמנוח יכול היה להבטיח לאלמנה מעין 'מזונות מן העיזבון' למשך כל חייה בדמות תשלום חודשי שעל העיזבון לשלם לאלמנה, הוא יכול היה לקבוע כי דמי השכירות מהאולמות השייכים ליורשיו, ישמשו לכך", קבע.
השופטת רביד הסכימה עם התוצאה שאליה הגיע השופט שילה. דעתה היתה כי למעשה אין כאן הענקה של נכס אלא רק "פירות" שלו, בעוד ש"העץ" ממשיך להיות שייך לילדים (היורשים) בלבד. השופטת הוסיפה כי "הדבר דומה לזכות מגורים לכל החיים, שנתן בן זוג למשנהו בדירת המגורים הרשומה ושייכת לבן הזוג המעניק וזאת בהסכם ממון בלבד ולא בצוואה. הוראה שלטעמי יש מקום לכבדה."
השופטת רביד הוסיפה כי לטעמה, הילדים אף יכולים למכור את האולמות בכל זמן, ובלבד שיבטיחו לאלמנה את הסכום שנקבע בדרך של היוון או בכל דרך אחרת.
לפיכך נקבע ברוב דעות כי האלמנה זכאית לקבל את מלוא שכר הדירה ממועד הגשת התביעה ואילך.
- ב"כ המערערים/המשיבים שכנגד: עו"ד דוד שרם
- ב"כ המשיבה/המערערת שכנגד: עו"ד אברהם סטי
עו"ד יעל זקס מנשרי
עוסק/ת ב-
ירושות וצוואות
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.