בנו מעלית חיצונית – ויפצו את השכנים

ייתכן שמייסדי תל אביב לא לקחו בחשבון שביום מן הימים אנשים ירצו להרחיב את בתיהם או להוסיף להם מעליות. בשבוע שעבר בימ"ש השלום בעיר קיבל תביעה לפיצוי על ירידת ערך בעקבות הוספת מעלית בבניין השכן.

בעלי דירות בבניין בתל-אביב בנו לפני כ-4 שנים פיר מעלית חיצוני בהתאם להיתר בנייה מהוועדה המקומית. לאחר מכן, הם נאלצו להתמודד עם תביעת בעלי דירות בבית סמוך, שהגישו תביעה לפיצויים המבוססת עילת מטרד והפרעה לאור השמש, שבפקודת הנזיקין.  

שני הצדדים העלו טענות רבות ומגוונות. בעיקרו של דבר, התובעים טענו כי הבנייה צמצמה את המרחק בין הבניינים, דבר שהביא לחסימת אוויר ואור לדירותיהם, וכן גורם להם למטרד רעש וריח.

לטענתם, הנתבעים יכלו לבנות מעלית פנימית, אולם בחרו שלא לעשות זאת מכיוון שהדבר היה מקטין את חדר המדרגות ופוגע בערך הדירות שלהם.

מנגד, הנתבעים טענו כי לבניית המעלית אין כל השפעה על חדירת אור או אוויר לדירות התובעים, ואף לא גורמת למטרד כלשהו. הנתבעים הוסיפו כי בנו מעלית חיצונית משום שלא ניתן להקים את המעלית בחדר המדרגות, כפי שהשתכנע מהנדס הוועדה.

טענה נוספת, שתפסה חלק ניכר מהדיון הייתה כי לפי חוק התכנון והבנייה (סעיף 197), הוועדה המקומית לתכנון ובנייה היא המוסמכת לדון בתביעה לפגיעה שנגרמה עקב אישור תכנית בנייה, והדבר מקים "מחסום" בפני תביעה נזיקית בבית משפט.  

בחירה נוחה להם

בפסק דין שניתן לפני כשבוע ימים, דחתה השופטת רחל ערקובי את הטענה לחוסר סמכות, והבהירה כי כשמדובר בבקשה לתוספת בנייה שאושרה במסגרת הליך של "הקלה" (כמו במקרה הזה) לא מדובר ב"תכנית" לפי חוק התכנון והבנייה, ואין מניעה להגיש בעניינה תביעה לפי פקודת הנזיקין.

השופטת קבעה עוד  כי הנתבעים לא הוכיחו שלא ניתן היה לבנות מעלית פנימית בבניין. "למעשה הנתבעים מבקשים לחסות תחת צלו של היתר הבנייה, ואינני מקבלת את עמדתם. לא ייתכן לקבל מצב בו תהא לדיירי הבניין האפשרות לבצע שינויים בבניין מגוריהם, כשהם יבחרו באפשרות אשר אומנם נוחה להם אך פוגעת בדיירים הנמצאים על מקרקעין סמוכים, מבלי שאותם בעלי המקרקעין יזכו לכל פיצוי בגין פגיעה זו", כתבה.

כלומר, השופטת סברה כי מה שפגע בתובעים אינו תוספת הבנייה שאושרה, אלא בחירתם של הנתבעים לבנות בחוץ ועל כן, התובעים בהחלט רשאים לתבוע פיצוי לפי העילה הנזיקית "מטרד ליחיד". לעניין זה השופטת ציינה כי בחירה באופן בנייה נוח יותר לדיירי בניין מסוים, אבל יפגע בדיירים בבניינים גובלים, מהווה חוסר תום לב ואף התעשרות שלא כדין במובן מסוים.

בסיכומו של דבר, השופטת דחתה את הטענה כי התובעים היו יכולים להגיש תביעה במסגרת חוק התכנון והבנייה משתי סיבות: משום שמדובר בבקשה להקלה שאינה חלק מתכנית ואינה נכללת במסגרת הוראות סעיף 197 לחוק, ומאחר ש"לא התכנית היא שגרמה לפגיעה אלא בחירת הנתבעים לבצע בנייה שתחסוך עלויות ונזקים להם תוך החצנתם על התובעים במקרקעין הגובלים".

בסופו של דבר, בהתאם לחוות דעת שמאי-מומחה שקבע כי לתובעים אכן נגרמה ירידת ערך (מזערית אמנם), השופטת חייבה את הנתבעים לשלם להם פיצויים בסך 64,500 שקל, בתוספת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד 12,500 שקל. 

בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין