לפסק הדין אברהימי נ' גלזר ואח'
בני דודים הציעו לקרובם לעבוד עמם ברשת הבגדים שבבעלותם. על אף שלא נדרשה ממנו כל השקעה ולא נחתם חוזה, הניח הקרוב שמדובר בשותפות עסקית. ביהמ"ש דחה את התביעה שהגיש נגד בני דודיו וקבע: שיתוף ברווחים אינו שותפות עסקית.
שני בני דודים הציעו לקרוב משפחתם ולשותפו בעסק טקסטיל לעזוב את העסק ולעבור לעבוד עמם ברשת ביגוד קטנה וותיקה, שמרכזה בפתח תקווה. השניים נענו להצעה והוסכם כי יקבלו את שכרם באחוזים מרווחי העסק. הסכם כתוב בין הצדדים לא נחתם מעולם ושני העובדים החדשים, יש לציין, לא השקיעו מאום ברשת הביגוד עת נענו להצעת בני הדודים.
בשנת 2007 פרש אחד העובדים החדשים מהעסק וקיבל את חלקו ברווחים בסך של 150 אלף שקל. כך נותר רק שותפו לשעבר בעסק יחד עם שני בני הדודים. באותה עת עמד גם חלקו ברווחים על 150 אלף שקל, אולם הוא לא פדה את הסכום.
מערכת היחסים העסקית בין הצדדים הגיעה לקיצה בשנת 2009, עת נשאה רשת הביגוד בהפסדים. בני הדודים הודיעו לקרובם, שעל פי תחשיב שערכו הוא חייב 143,232 שקלים לעסק, שהרי משך כספים כאשר בפועל לא היו רווחים. בעקבות זאת, הוא הגיש נגדם תביעה לבית המשפט המחוזי בתל אביב יפו באמצעות עו"ד יואל רשף.
התובע, שטען כי היה שותף בעסק והוא זכאי לחלקו, ביקש לקבל לידיו את כל ספרי החשבונות ואת פירוט חשבונות הבנק ששימשו את העסק. עוד ביקש למנות רואה חשבון לשם בדיקת הספרים ולקביעת הסכום המגיע לו.
הנתבעים, מצדם, טענו באמצעות עוה"ד אמיר אלטשולר וסטיב גרוס, כי על פי ההסכמות והעבודה בפועל, מעמדו של התובע היה כשל עובד בכיר הזכאי לקבל את שכרו באחוזים מהרווחים. משלא היו רווחים בעת פירוק הרשת - הרי שהוא אינו זכאי לדבר, אולם התיק כולו, לטענתם, צריך להתברר בבית הדין לעבודה.
כל הסימנים מובילים להיעדר שותפות
השופט שאול שוחט ציין בפתח דבריו, כי ההסכמות בין הצדדים היו מעורפלות והתובע לא הצליח להוכיח כי אכן התקיימה שותפות עסקית בין הצדדים, להבדיל משיתוף ברווחים. לבד מן העובדה שהשותף כלל לא נדרש להשקעה כספית בתמורה לאחוזים ברווחים, הרי שגם היעדרו של הסכם חתום כדין בין הצדדים יש בו כדי ללמד על כוונת בני הדודים שלא לשתפו בעסק כולו.
השופט נימק את קביעתו: שותפות בעסק נמדדת במבחנים נוספים מלבד שיתוף ברווחים, ובהם נכונותו של מקבל הרווחים לשאת בהפסדים, לנהל מגעים לספקים, לטפל באשראי שניתן לעסק, לחתום על מאזנים ודוחות לרשויות המס ועוד.
התובע לא לקח חלק בכל אלה: הוא ניהל את אחת החנויות אולם עבד רק בתוכה ובגין עבודתו הונפקו לו תלושי שכר.
תלושי השכר של התובע אמנם עמדו על 5,000 שקל, אך משכורתו המדווחת היתה גבוהה בהרבה וכללה 25% מהרווחים, עד לגובה של כ-20 אלף שקל בחודש.
התובע, לפי עדותו, קיבל את יתרת שכרו במזומן מידיו של אחד מבני הדודים רק אם היו רווחים. על פי עדותו, גם היה לוקח לעצמו מדי שבוע כספים במזומן מקופת העסק, אך גם בכך אין כי היה שותף שווה זכויות.
לאור כל זאת נקבע, כי בין הצדדים כוננו יחסי שיתוף ברווחים ולא מעבר לזה, ועל אף שניכר שהעסק חייב לתובע כספים רבים בגין עבודתו - אותם 150 אלף שקל אותם היה זכאי לקבל וכן תנאים סוציאליים שלא שולמו לו - הרי שמחלוקות אלה אינן בסמכותו של בית משפט השלום ויש לפתור אותן בבית הדין לעבודה.
התביעה נדחתה, כאמור, והתובע ישא בשכ"ט לנתבעים בסך כ-26 אלף שקל.
לפסק הדין אברהימי נ' גלזר ואח'
למדור: דיני תאגידים
אתר המשפט הישראלי פסקדין
www.psakdin.co.il
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.