בני הזוג התגרשו בשנה שעברה. תביעת הבעל נדחתה באחרונה בבית הדין הרבני בנתניה לאחר שנקבע שהסכם הממון נוסח באופן אמורפי ולא מחייב.
ביוני 2016 התגרשו בני זוג בבית הדין הרבני בנתניה. לשניהם היו אלה נישואים שניים. המשבר ביניהם פרץ כשהבעל החל לחשוד שהאישה מנהלת קשרים עם גברים אחרים.
לאחר הגירושין הגיש הבעל תביעה בבית הדין בה דרש מאשתו לשעבר כספים שלטענתו הייתה אמורה להפקיד בחשבון המשותף.
הבעל, שיוצג על ידי עו"ד הילה פרנקל, סיפר שהסכם הממון עליו חתמו הצדדים לפני הנישואים כלל סעיף בו הם התחייבו לנהל חשבון משותף ולהפקיד אליו כספים שאיתם ינהלו את משק הבית.
לדבריו, לאחר חתימת ההסכם הם סיכמו בעל פה שבכל חודש הוא יפקיד 5,500 שקל והאישה תפקיד 5,000 שקל. אך בעוד שהוא מילא את התחייבותו לאורך השנים היא לא הפקידה כספים באופן רציף אלא מידי פעם. כעת עם הפרידה הוא דורש את הסכום שלא הופקד (כ-100,000 שקל) בדיעבד.
בנוסף דרש הבעל דמי שימוש על התקופה בה האישה גרה בדירה לבדה וכן פטור מתשלום הכתובה על רקע בגידת האישה והקטטות והמריבות שהיו מנת חלקו.
האישה, שיוצגה על ידי עו"ד שמואל גרוס, טענה מנגד שהצהרת הכוונות בהסכם אינה מחייבת ובכל מקרה גם אם נוצרה התחייבות, הבעל בהתנהגותו לאורך השנים ויתר עליה. היא הבהירה שהבעל לא התעניין כלל מה נעשה בחשבון ומעולם לא פנה אליה בדרישה להפקיד כספים ומכך היא הבינה שהמצב מקובל עליו.
עוד לדבריה, טענות הבעל כי ניהלה קשרים מחוץ לנישואין אינן נכונות ואין כל עילה לפטור אותו מתשלום הכתובה. בנוסף, הוא עזב את הבית מיוזמתו כשיכול היה להמשיך לגור בו ולכן אין מקום לחייבה בדמי שימוש.
הבעל השיב כי שתיקתו נבעה מרצונו להראות לאישה כמה גדולה אהבתו אליה ואמונו בה אך מעולם לא התכוון לוותר על הפקדה שווה של כספים לחשבון.
ניצלה את המנדט
הרב אריה אוריאל פתח ואמר שבסעיף הרלוונטי בהסכם הצדדים נקטו בלשון של "ניהול משותף" תוך הסכמה לקבוע את הסכום שיופקד מעת לעת. לדבריו, מהתנהגות הבעל לאורך השנים עולה שהוא הותיר את ניהול החשבון בידי האישה ולא ניסה להגיע עמה להסכמות בנושא הפקדת הכספים.
מעבר לכך, הכוונה לניהול משותף שאותה ביטאו הצדדים בהסכם לא התגבשה לכדי התחייבות קניינית של ממש. לדברי הדיין, המשמעות המעשית של ויתור הבעל על הפקדה שווה של כספים היא שהאישה הייתה חופשית לעשות כהבנתה. בנסיבות אלה, האישה מימשה כדין את ה"מנדט" שקיבלה לנהל את החשבון כרצונה – לעיתים להפקיד כספים ולעיתים לא ולכן יש לדחות את תביעת הבעל לתשלום הסכומים בדיעבד.
גם התביעה לדמי שימוש נדחתה. הדיין הבהיר שלא הוכח שעזיבת הבעל הייתה מוצדקת ולחששות שהעלה בעניין נאמנות אשתו לא הונח בסיס עובדתי.
"לצערנו, בחברה הכללית קיימת 'נורמה' של דיבורים ושיחות שאינם ראויות בין גברים לנשים, ואף ביקורים חברתיים וכדומה, אולם אין זה נכלל בגדר 'דבר מכוער' הנצרך כדי לחייב בגט", כתב.
תביעת הבעל לפטור מהכתובה נדחתה גם היא בהיעדר עילה.
הדיין הרב אברהם מייזלס הצטרף לתוצאה מנימוקים שונים. אב בית הדין הרב שלמה שפירא סבר בדעת מיעוט שיש לקבל את תביעת הבעל לתשלום הסכומים שלא הופקדו.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין