בחוק הבוררות מצויות הוראות רבות הקשורות לדיני ההתיישנות. במאמר זה אקדיש את הדיון לסוגיות שעלו בפסיקה בענייני בוררות וחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958.
בבואנו לבחון את המקרים שמהם עולה שאלת ההתיישנות, עלינו לבחון תחילה את הטעמים העומדים בבסיסה. טעמים אלה נסקרו בפסיקה1:
הראשון, הנימוק הראייתי אשר נעוץ בקושי לשמור משך תקופת זמן ארוכה על ראיות ומסמכים. מבחינה זו, מטרתה של תקופת ההתיישנות היא לתחום את פרק הזמן שבו נדרש אדם לשמור על ראיותיו. שנית, חזקה היא כי שיהוי בהגשת תובענה למשך פרק זמן ארוך דיו, מצביע על הנכונות לוותר על הזכות המהותית. שלישית, הצורך להקנות לנתבע ודאות בדבר זכויותיו וחובותיו, ולהגן על אינטרס ההסתמכות שלו. הימנעות מתביעה משך תקופה ארוכה יוצרת מצג שהנתבע עלול להסתמך עליו ולפעול על פיו, ובכך לשנות את מצבו.
מלבד שלושת הטעמים אשר הוזכרו לעיל, המתמקדים בבעלי הדין בלבד, קיים טעם נוסף לעקרון ההתיישנות אשר נוגע לאינטרס הציבורי. עניינו של טעם זה הוא בכך שזמנם המוגבל של בתי המשפט יוקדש לטיפול בבעיות ההווה תחת עיסוק בעניינים אשר אבד עליהם כלח.
בסעיף 5 לחוק נדון עניין עיכוב הליכים בבית המשפט כאשר קיים הסכם בוררות.2 במקרה שבו נדונה בקשה לעיכוב הליכים שנטענת בה טענת התיישנות נשאלת השאלה מה קודם למה. האם יש לדון תחילה בטענת ההתיישנות שמעלות המבקשות, או לדון תחילה בטענה בעניין הבוררות. מחד גיסא, הקדמת הדיון בטענת ההתיישנות יש בכוחה לגרום לדחיית התובענה ללא היזקקות לטענות בעניין הבוררות. לעומת זאת, הקדמת הדיון בטענת הבוררות יש בכוחה להעביר את כל הסכסוך לפני בורר, לרבות הדיון בטענת ההתיישנות.3
בהקשר זה, עומדות זו מול זו שתי הוראות חוק שהן לכאורה סותרות וקובעות הסדרים מנוגדים. סעיף 2 לחוק ההתיישנות קובע:
"2. טענת התיישנות
תביעה לקיים זכות כל שהיא נתונה להתיישנות, ואם הוגשה תובענה על תביעה שהתיישנה וטען הנתבע טענת התיישנות, לא יזדקק בית המשפט לתובענה, אך אין בהתיישנות בלבד כדי לבטל את הזכות גופה."
לעומת זאת, קובע סעיף 5 לחוק הבוררות, כי:
"5. עיכוב הליכים בבית המשפט
(א) הוגשה תובענה לבית-משפט בסכסוך שהוסכם למסרו לבוררות וביקש בעל-דין שהוא צד להסכם הבוררות לעכב את ההליכים בתובענה, יעכב בית המשפט את ההליכים בין הצדדים להסכם, ובלבד שהמבקש היה מוכן לעשות כל הדרוש לקיום הבוררות ולהמשכה ועדיין הוא מוכן לכך.
(ב) בקשה לעיכוב הליכים יכול שתוגש בכתב הגנה או בדרך אחרת, אך לא יאוחר מהיום שטען המבקש לראשונה לגופו של עניין התובענה.
(ג) בית המשפט רשאי שלא לעכב את ההליכים אם ראה טעם מיוחד שהסכסוך לא יידון בבוררות."
עיון מעמיק בנוסח הסעיפים יגלה כי אין לפנינו סתירה כלל ועיקר. האמור בסעיף 2 לחוק ההתיישנות אינו מהווה מחסום בפני יישומו של סעיף 5 לחוק הבוררות. סעיף 2 לחוק ההתיישנות מונע מבית המשפט "להיזקק" לתובענה בשל התיישנות. בעיכוב הליכים לפי סעיף 5 לחוק הבוררות, אין כל "היזקקות" לתובענה, משום שבית המשפט נמנע מלדון בה לגופה.ו טענת הבוררות אינה טענת הגנה שיש לבחון את סיכוייה. זוהי טענה פרוצדורלית אשר אמורה להביא את הסכסוך לפני פורום אחר מחוץ לכותלי בית המשפט.
הכלל הוא, שבקשת עיכוב יש להגיש בטרם ייעשה כל צעד אחר במשפט. לראיה, אף שעומדת לו האפשרות לבקש עיכוב הליכים בכתב ההגנה, נתבע החפץ לקיים את הבוררות יזדרז ויגיש מיד בקשה לעיכוב הדיון בתובענה, ולא ישהה את בקשתו עד להגשת כתב ההגנה. אם לא יעכב בית המשפט את ההליכים, אזי יתגונן מפני התביעה. מכאן, כי מקום שבית המשפט נעתר לבקשה הרי שאין לדון עוד בטענות ההגנה ובירור התובענה בבית המשפט מעוכב לאלתר. מאחר שטענת ההתיישנות היא טענת הגנה מהותית, ראוי כי תובא אף היא להכרעה לפני הבורר. כשהוחלט למסור את הסכסוך להכרעת הבורר, ממילא מסרו לו הצדדים גם את הסמכות להחליט בטענות ההגנה שניתן לטעון נגד התביעה.4
סעיף 7 לחוק הבוררות עניינו סעד נגד הפקעת זכויות. הסעיף קובע כדלקמן:
"7.(א) נקבע בהסכם בין הצדדים שהתחלת הליכי בוררות או סיומם תוך תקופה פלונית יהיו תנאי מוקדם למימושה של זכות שביניהם ונתגלע סכסוך בין הצדדים, רשאי בית המשפט, אם ראה שמן הצדק לעשות כן, להאריך את התקופה, אף אם עברה, בתנאים שימצא לנכון.
(ב) החליט בית המשפט שסכסוך לא יידון בבוררות, אם לפי סעיף 5 או 6 ואם לפי סעיף 12(ב), בטלה כל תניה בהסכם בין הצדדים שעל פיה יהיו התחלת הליכי בוררות או סיומם תנאי מוקדם למימושה של זכות שביניהם".
בעניין "רמד",5 תבעו המערערות מהמשיבה להיטיב נזקים שנגרמו לחמישה מכלי הרכב שלהן, שבוטחו אצל המשיבה על פי פוליסות ביטוח. המשיבה דחתה את התביעות, ולהצעת המערערות למסור את חילוקי הדעות לבוררות הודיעה המשיבה שאינה רואה צורך לפנות לבוררות. המערערות ביקשו מבית המשפט למנות בורר שיכריע בחילוקי הדעות בין הצדדים. בפוליסה צוין סעיף בוררות שהמשכו "... בהתאם לדרישות סעיף 19 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958, מוצהר ומוסכם בזה כי אם תודיע החברה למבוטח על סירובה להכיר באחריותה ביחס לתביעה כלשהי בתוקף פוליסה זו ואותה התביעה לא תבוא לבוררות במשך 12 חודש מיום מתן ההודעה הזאת בהתאם להוראות המפורטות כאן: אזי ייחשב הדבר כויתור מוחלט לכל המטרות מצד המבוטח על התביעה ולאחר זאת לא יהיה המבוטח רשאי לתבוע או לפנות בגינה או בקשר איתה בוררות או לבית משפט כלשהו".
תניה מסוג זה מכונה תניית Scott v. Avery, והיא בעלת שני מרכיבים: האחד, הסכמה מראש בדבר מסירת כל מחלוקת שתתגלע בין הצדדים להכרעתו של בורר, והשני כי פסק הבוררות, כאמור, הוא תנאי מוקדם למימושה של זכות תביעה כלשהי של המבוטח נגד המבטח. לפעמים מצטרפת תניה נוספת, כפי שהותנה במקרה "רמד", לקיצורה של תקופת ההתיישנות הקבועה בחוק. סעיף 7(ב) נועד למנוע מקרים אלה, שכן התניה עלולה לגרום לעיוות דין אם איחר התובע על לא עוול בכפו. יפים לעניין זה דבריו של השופט שמגר:
"...אין בתניה זאת, כנוסחו של בית משפט זהב (...) כדי להגות את בית המשפט מסמכותו, אלא יש בה כדי לחייב את הקדמתו של הליך בוררות למימושה של כל זכות על פי חוזה הביטוח; עם זאת כפופה החלתה של התניה האמורה לעולם לסמכותו של בית המשפט וראה נא לעניין זה בין היתר את הסעיפים 5(ג) ו-7(ב) לחוק הבוררות, תשכ"ח-1968, וע"א 307/71, הנ"ל".
סעיף 8 לחוק מתייחס למינוי בורר על ידי בית המשפט. בסעיף קטן (א) נקבע שאם נתגלע סכסוך בעניין שהוסכם למוסרו לבוררות ולא נתמנה בורר לפי ההסכם, רשאי בית המשפט, על פי בקשת בעל דין, למנות את הבורר. אולם, לפי סעיף קטן (ב), לא ימנה בית משפט בורר, כאמור בסעיף קטן (א), אלא לאחר שהמבקש נתן לבעל דינו הוראה בכתב ולא נענה תוך שבעה ימים מהיום שנמסרה ההודעה.
שאלה שעלתה בפסיקה היא אם כאשר בית המשפט נתן החלטה להעביר את הבורר מתפקידו לפי סעיף 11 לחוק, ובית המשפט והצדדים לא מינו בורר חדש, מתחיל המירוץ להתיישנות עילת התביעה. בפסיקה הורחבה תחולת סעיף 15 לחוק ההתיישנות,6 כחלק מההכרה בגישה לערכאות כזכות יסוד.
בסעיף 15 לחוק ההתיישנות, נאמר:
"הוגשה תובענה לפני בית משפט, לרבות בית דין דתי, והתובענה נדחתה באופן שלא נבצר מן התובע להגיש תובענה חדשה בשל אותה עילה, לא יבוא במניין תקופת ההתיישנות הזמן שבין הגשת התובענה ובין דחייתה."
האם בגדר "תובענה נדחתה" נכללת גם בוררות שהופסקה עקב העברת בורר מתפקידו או אי מינוי בורר חדש, לאחר שהאחרון חלה או נפטר? בית המשפט קבע כי הדיבור "נדחתה", כפי שהוא מתפרש בתקנות סדר הדין האזרחי, פרשנותו רחבה יותר והוא כולל את כל המקרים שבהם מגיעה התובענה לקיצה מכוח החלטת בית המשפט, כולל בקשה למינוי בורר והחלטה בנוגע לפסלות הבורר.7
בחוק ההתיישנות בהגדרת "בית משפט" נכלל גם בורר. ולכן גם בהליכי בוררות יש להעלות את טענת ההתיישנות, שהינה טענה מהותית, עוד בהליכי קדם הבוררות אם ניתן, או בהזדמנות הראשונה שניתן לטעון בבוררות.
הארכת התקופות לפעולות הבורר הוסדרה בסעיף 19(א) לחוק הבוררות:
"נקבעה בהסכם הבוררות או בחוק זה תקופה למתן פסק הבוררות או לפעולה אחרת, של הבורר, רשאי בית המשפט, על פי בקשה של בעל דין או של הבורר, להאריך את התקופה מדי פעם לתקופה שיקבע, אף אם עברה התקופה הקודמת."
בית המשפט העליון דן בפירושו של סעיף 19(א) לחוק בעניין שרעבי8 וקבע כדלקמן:
"הסמכות להאריך תקופה לפעולות הבורר שבסעיף זה ענינה תקופות שנקבעו בהסכם הבוררות או בחוק הבוררות אך לא תקופה לפעולה שלא נקבעה בהסכם או בחוק אלא על ידי הבורר עצמו. לפיכך אין בסעיף 19 לחוק הבוררות כדי להסמיך את בית המשפט להאריך מועדים שקבע הבורר עצמו כחלק מניהול הבוררות".
הצדדים רשאים בהסכמה להאריך את התקופה למתן הפסק ואף בית המשפט רשאי לעשות כן תוך הפעלת שיקול הדעת רק כאשר התברר לו שלא היה עיכוב בפנייה לבית המשפט וכי הצדדים לא גילו דעתם, בהתנהגותם, שאין להם עוד עניין בהמשך ההתדיינות.9
סעיף 25 קובע כי אם דן בית המשפט בבקשה לביטול או לאישור הפסק ונוכח לדעת כי יש צורך להחזיר את הפסק לבורר, יפסוק הבורר תוך תקופה של שלושה חדשים מיום ההחלטה, אלא אם כן הורה בית המשפט אחרת. בעניין אחד10 עלתה השאלה אם במקרה כזה, מוסמך הבורר להאריך את תקופת מתן פסק הבוררות בשלושה חדשים נוספים. על פי התוספת הראשונה לחוק, רשאי הבורר להאריך פעם אחת את המועד למתן פסק הבוררות והסמכות קיימת גם ללא אישורם של הצדדים להארכה, אלא אם כן התנו על כך במפורש.
על פי סימן ט"ו, על הבורר לתת את פסק הבוררות בתוך שלושה חודשים מהיום שהתחיל לדון בסכסוך או שנדרש להתחיל לדון בו על ידי הודעה בכתב של בעל דין, הכול לפי המוקדם יותר. אולם רשאי הבורר להאריך את התקופה עד לשלושה חודשים נוספים. בסימן י"ט נקבע כי על הבורר לשמור על תיק הבוררות שבע שנים לאחר גמר הבוררות.
סעיף 39 לחוק הבוררות קובע כי ניתן להגיש תביעה בעקבות החלטת הבורר. לדוגמה, בין הצדדים התנהלה בוררות וניתן פסק בוררות. צד אחד לבוררות סבור שעניין שהוא טוען לו כלול בפסק הבוררות והוסדר על ידו, אך מאחר שהפסק קבע רק עקרונות לחישוב הוצאות המבדוק ולא קבע (ואפשר שגם לא יוכל לקבוע) סכומים ספציפיים שיש לשלמם, נותר מרכיב התשלום הספציפי פתוח להכרעה. לכן, לצורך יישומו של פסק הבוררות, נדרש לקבוע את הסכום הספציפי שעל הצד האחר לשלם.11 נשאלת השאלה מתי מתחיל מירוץ ההתיישנות להגשת התביעה. לדעתנו, אין זה תאריך ההסכם ואף לא מתן פסק הדין אלא התאריך שבו הופרה ההתחייבות לקיום אחר פסק הדין, שממנו תימנה תקופת ההתיישנות.
לפסקי הדין המאוזכרים במאמר:
בש"א (שלום-פ"ת) 900/08 סאני אלקטרוניקה בע"מ ואח' נ' אלעזר מליחי אדריכלים בע"מ ואח', (4.9.2008)
בש"א (מחוזי-ת"א) 6643/06 מחצבות צרפתי בע"מ נ' הנסון מוצרי מחצבה ישראל בע"מ, (16.5.2006)
רע"א 751/05 החברה הלאומית לאספקת פחם בע"מ נ' "צים" חברת השיט הישראלית בע"מ, 05(20) 560 (2005)
* הכותב הוא בורר, יוזם ומחבר תיקון מס' 2 לחוק הבוררות, וכן מחבר הספר 'אופק חדש בבוררות- דיני בוררות עם ערכאת ערעור". בנוסף, מנהל ד"ר שמעוני יחד עם פרופ' אהרן נמדר, את מוסד יתרו לבוררות- בית הספר להכשרת בוררים, שבחודש הבא יחל את מחזורו השלישי.
למידע והרשמה לקורס עומק בבוררות - http://www.itroltd.com .
** כל המוצג במאמר זה הינו מידע כללי בלבד ואין בו כדי להוות יעוץ ו/או חוות דעת משפטית כלשהי. המחבר ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.