בני הזוג הסכימו ב-1981 כי חלקו של הבעל בבית המגורים ובשטח החקלאי יעבור בעתיד על שם ילדיהם. האישה עתרה לאכיפת ההסכם אך בית המשפט קבע שהתביעה התיישנה והצדדים זנחו את ההסכם.
השופטת אביבית נחמיאס דחתה לאחרונה תביעה שהגישה אישה ושלושת ילדיה נגד בעלה לשעבר (אבי הילדים). הם תבעו אכיפת הסכם ממון מ-1981 בו הסכים האב להעביר על שם הילדים בעתיד את זכויותיו בבית ובמשק חקלאי של הזוג. השופטת קבעה, בין היתר, שאכיפת ההסכם אחרי עשרות שנים אינה צודקת.
בני הזוג לשעבר, שהם גם בני דודים, נישאו ב-1966 והביאו לעולם שלושה ילדים. האיש והאישה רשומים כבעלי הזכויות בנחלה הכוללת בית מגורים ושטחים חקלאיים באחד המושבים בארץ.
ב-1981 הם התגרשו בבית הדין הרבני בצפת, שאישר הסכם גירושין שנחתם ביניהם. בהסכם קבעו הצדדים כי חלקו של האיש בבית המגורים שנמצא בנחלה יירשם בעתיד ובהסכמה משותפת של שני הצדדים על שם שלושת ילדיהם, וחלקה של האישה יוותר על שמה. עוד הוסכם כי הבעל יהפוך חלקים משטח הנחלה למטעים שאת מחציתם יעביר על שם האישה בתום 4 שנים לטובתה ולטובת מזונות הילדים.
ב-1985 האיש נישא מחדש ונולדו לו ארבעה ילדים נוספים (ב-2005 הוא התגרש מאשתו השנייה). במהלך השנים שחלפו הצדדים לא פעלו על פי ההסכם והזכויות בנחלה עדיין רשומות על שם שני הצדדים.
לטענת האישה, הנתבע דחה את קיום התחייבויותיו להעביר את זכויותיו בנחלה על שם ילדיו, תוך שהוא מנצל את חששה מפניו.
לדבריה, פרק הזמן הסביר לקיום החיובים על פי ההסכם חלף ויש לראות בסרבנותו של הנתבע כסיכול החוזה. האישה עתרה להורות על אכיפת ההסכם באופן שמלוא זכויות הנתבע יעברו על שם ילדיו וכי הוא יעביר לה את מלוא סכומי ההשכרה של המטעים.
הנתבע טען כי התביעה התיישנה לאחר שבמשך שנים לא נעשה כל ניסיון מצד הצדדים להוציא את ההסכם לפועל. הוא הבהיר כי חרף גירושיהם הצדדים המשיכו לקיים תא משפחתי כשלוש שנים נוספות, במהלכן גרו יחד בנחלה.
הוא הדגיש כי הסתמך על ביטול ההסכם והמשיך להשקיע מהונו בנחלה, תוך שהכפיל את שטח הבית והשביח את המשק. עוד לדבריו, התביעה הוגשה בחוסר תום לב רק לאחר שאיפשר לבתו מנישואיו השניים לגור ביחידת המגורים בנחלה במהלך לימודיה. הוא ציין כי המשק הוא מטה לחמו והוא עובד ומשכיר את המטעים. הוא סיכם שההסכם בוטל בהתנהגות והוא חזר בו מכוונתו לתת מתנה לילדיו נוכח התנהגותם המחפירה כלפיו.
חוסר מעש
השופטת אביבית נחמיאס מבית המשפט למשפחה בצפת דחתה את התביעה. היא קבעה שהתביעה התיישנה לאחר שהתובעת לא עשתה דבר למימוש פסק הדין הרבני שאישר את הסכם הממון. גם לגופו של עניין קבעה השופטת כי שתיקת הצדדים, חוסר המעש מצידם והעדר כל פעולה לביצוע החיובים הקבועים בהסכם מעידים על זניחתו וביטולו בהתנהגות. ״שוכנעתי כי הצדדים חזרו להיות ביחד למשך תקופה לאחר גירושיהם וכי שניהם ראו בהסכם הגירושין כבטל ומבוטל״, כתבה.
עוד קבעה השופטת שהאכיפה אינה צודקת בנסיבות העניין לאחר שהנתבע הסתמך על כך שההסכם נזנח. זאת ועוד, ביצועו של ההסכם אינו אפשרי בהעדר יכולת לפצל את הנחלה על פי הסכם המשבצת שבין רמ״י והאגודה השיתופית ובהעדר הסכמתן.
התובעת חויבה בהוצאות בסך 15,000 שקל.
- ב״כ התובעים: עו"ד סמדר ויינברג
- ב״כ הנתבע: עו"ד טוני פרח מטעם הלשכה לסיוע משפטי
עו"ד שירי מלכה
עוסק/ת ב-
דיני משפחה
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.