אישה שנפטרה הורישה את דירתה לבנה. בעלה (בנישואים שניים) שהתגורר בדירה נפטר גם הוא, והוריש את מחצית הדירה לבנו, אף שלא היתה רשומה על שמו. בבית המשפט בנו של המנוח זכה בחצי מהדירה, לאחר שהוכיח "כוונת שיתוף".
בית המשפט המחוזי בתל-אביב הכריע בסכסוך של שני בנים של בני זוג שנפטרו. השופט נפתלי שילה קיבל את תביעתו של בנו של המנוח וקבע כי הוא זכאי למחצית מדירה שהיתה רשומה רק על שם המנוחה.
המנוחים נישאו ב-1980, לשניהם היו אלה נישואים שניים. ב-1992 המנוחה רכשה את הדירה בבת ים בה התגוררו, אותה ציוותה לבנה בצוואה מ-2002.
המנוח נפטר ב-2016 ואילו המנוחה נפטרה ב-2017. המנוח הוריש את כל עזבונו על פי צוואה לאחד מבניו, בה פירט גם את מחצית הדירה. אותו בן הגיש תביעה נגד בנה של המנוחה, בה ביקש שבית המשפט יצהיר שהוא זכאי חצי מהדירה, בהתאם לחוק יחסי ממון בין בני זוג.
התובע טען כי המנוחים חיו במשך למעלה מ-35 שנה בהרמוניה מושלמת, ניהלו משק בית משותף וחשבון בנק משותף, ואף שיתפו זה את זה בקצבאות ובחסכונות.
עוד הוא טען, בין היתר, כי העובדה שהמנוח קבע בצוואתו שהוא מוריש לתובע מחצית מהדירה, מלמדת כי הוא סבר שהדירה משותפת גם לו, וכי מאחר שהם לא ערכו הסכם ממון, הדירה אינה מהווה נכס חיצוני, ולכן המנוח זכאי למחצית משוויה.
מנגד, הנתבע טען בין היתר כי בין המנוחים היתה הפרדת רכוש מוחלטת, והדירה היא נכס חיצוני שהיה שייך לאמו בלבד, בהסכמה של השניים, והיא אף זו ששילמה עליה לבדה מכספים שלה – מדירה קודמת שמכרה. לטענתו, המנוח לא היה מעורב כלל ברכישת הדירה, והעובדה שהיא לא נרשמה על שמו מלמדת שידע והסכים שמדובר ברכוש נפרד.
לכן, לשיטתו, מכח ירושת המנוח אין לתובע כל זכות בדירה.
"זוג יונים"
השופט שילה הזכיר שלפי חוק יחסי ממון, דירה נרכשה במהלך הנישואין, מהווה חלק מהרכוש המשותף. "לא מדובר בנכס שהיה למנוחה ערב הנישואין או שהיא קיבלה במתנה או בירושה בתקופת הנישואין... ביחס לנכס כזה, על מנת להחריגו מהנכסים בני האיזון, יש צורך לערוך הסכם ממון. במקרה דנן, לא נערך הסכם ממון ולכן הדירה היא בת איזון", כתב.
בהמשך השופט ציין כי הנתבע לא הביא אסמכתאות לכך שאמו היא ששילמה על הדירה, ואף אם נראה בדירה נכס חיצוני, התובע הוכיח "כוונת שיתוף ספציפית" – כלומר שהמנוחה התכוונה לשתף את בעלה בדירה.
קביעה זו נבעה ממספר עדויות של בני משפחה, כולל אשתו של הנתבע, שתיארו את המנוחים כ"זוג יונים" אוהב ותוך, כאשר במשך שנים רבות המנוח פרנס את שניהם ולא ראה חשיבות ברישום המקרקעין, וככל הנראה סבר שהדירה שייכת גם לו. בהקשר זה השופט התחשב גם במשך הנישואין, וכן בכך שהשניים חיו יחד בדירה, ואף לא הפרידו חשבונות בנק.
בנוסף, השופט סבר כי "הכרה בזכותו של התובע לקבל מחצית מהדירה כיורש המנוח, מביאה לתוצאה צודקת. המנוח שימש כבן חורג למנוחה והוא זה שהיה עמה ועם אביו בקשר קבוע עשרות שנים, שעה שהנתבע התגורר באנגליה".
בסיכומו של דבר נקבע כי מחצית מהדירה תירשם על שמו של התובע. הנתבע חויב בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 50,000 שקל.
· ב"כ התובע: עו"ד ירון פרסי
· ב"כ הנתבע: עו"ד איל רמתי
עו"ד זיוה עירון
עוסק/ת ב-
ירושות וצוואות
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין