פלוני נ' אלמוני

האם יש להצהיר כי אביו המנוח של התובע, היה זכאי למחצית דירה שהייתה רשומה ע"ש אשתו המנוחה?

א.רקע עובדתי

1.המנוח פלוני ז"ל (להלן: "המנוח") נישא למנוחה פלונית ז"ל (להלן: "המנוחה"), ביום 24.7.80. היו אלו נישואין שניים למנוחים.

2.לאחר נישואיהם, המנוח עבר להתגורר בדירת המנוחה (להלן: "הדירה הראשונה"). ביום 4.10.92 מכרה המנוחה את הדירה הראשונה בתמורה לסך של 89,000 דולר.

3.ביום 11.10.92 רכשה המנוחה דירה (להלן: "הדירה") בתמורה לסך של 110,000 דולר.

4.ביום 2.10.02 ערכה המנוחה צוואה שבמסגרתה הורישה את כל רכושה לבנה יחידה מנישואיה הראשונים, אלמוני, שהוא הנתבע בהליך זה (להלן גם: "אלמוני"). בין היתר, קבעה המנוחה בצוואתה (להלן: "צוואת המנוחה"), כי את הדירה יירש אלמוני ואולם, היא העניקה למנוח זכות מגורים בדירה, ללא תמורה, למשך כל ימי חייו.

5.התובע הוא אחד מששת ילדיו של המנוח מנישואיו הראשונים והוא הנהנה היחיד של עיזבונו, על פי צוואת המנוח מיום 28.1.16. בסעיף 1.1 לצוואתו (להלן: "צוואת המנוח"), פירט המנוח בין זכויותיו, גם את מחצית הדירה.

6.המנוח נפטר בדירה ביום 18.8.16 והמנוחה נפטרה ביום 11.6.17 בעת ששהתה מוסד סיעודי. המנוחים חיו יחדיו בדירה, עד כמה חודשים לפני פטירת המנוח. זאת, מאחר שעקב מצבה הרפואי, הועברה המנוחה למוסד סיעודי, כמה חודשים לפני פטירתו של בעלה.

7.צוואות המנוחים קוימו. לפיכך, היורש היחיד של המנוח הוא התובע והיורש היחיד של המנוחה הוא הנתבע.

8.התובע הגיש תובענה לפסק דין הצהרתי שבמסגרתה ביקש שיוצהר, כי המנוח היה זכאי למחצית מהדירה בהתאם לחוק יחסי ממון בין בני זוג תשל"ג – 1973 (להלן: "חוק יחסי ממון"). הנתבע טוען, כי בין המנוחים הייתה הפרדת רכוש מוחלטת והדירה היא רכוש חיצוני שהיה שייך למנוחה בלבד. לכן לשיטתו, לתובע - מכוח ירושת המנוח - אין כל זכות בדירה.

ב.תמצית טענות התובע

1.המנוחים חיו יחדיו למעלה מ – 35 שנים "בהרמוניה מושלמת ובאהבה גדולה". הם ניהלו משק בית משותף, החזיקו חשבון בנק משותף ואף הופיעו יחדיו באירועים וחתונות, היא כרקדנית בטן והוא כזמר.

2.המנוחים היו מבלים יחדיו, הם נסעו יחד לחו"ל כמעט כל שנה, החזיקו רכב משותף וכלכלו את עצמם מעבודתם ולאחר שהפסיקו לעבוד, מקצבאות וחסכונות. המנוח אף העביר ביום 27.1.11 לחשבונם המשותף, סך של 98,000 ₪ שהוא קיבל מקרן הפנסיה שלו.

3.ההחלטה לרשום את הדירה ע"ש המנוחה בלבד, נעשתה ע"י המנוחים במשותף משיקוליהם. ייתכן שהסיבה לכך, נבעה מחוב מזונות עבר שהיה למנוח והוא לא רצה שיהיה רכוש רשום על שמו.

4.המנוח עבד גם בתחום השיפוצים והצביעה והוא פרנס את המנוחה במשך שנים רבות, לאחר שהפסיקה לעבוד כרקדנית.

5.העובדה שהמנוח קבע בצוואתו שהוא מוריש לתובע מחצית מהדירה, מלמדת כי הוא סבר שהדירה משותפת גם לו.

6.מאחר שהמנוחים נישאו בשנת 1980, חל עליהם חוק יחסי ממון והסדר איזון המשאבים. מאחר שהם לא ערכו הסכם ממון, אזי במועד פטירת המנוח, עיזבונו זכאי למחצית ממכלול הרכוש שנצבר בתקופת הנישואין, לרבות הדירה, בהתאם לסעיף 5 לחוק יחסי ממון.

7.הדירה אינה נכס חיצוני. היא נרכשה בעת שהצדדים היו נשואים ולכן המנוח זכאי למחצית משוויה.

ג.תמצית טענות הנתבע

1.בין המנוחים הייתה הפרדה רכושית מלאה. הייתה ביניהם הסכמה כי הדירה שייכת למנוחה בלבד, מאחר שהיא שילמה לבדה את מלוא תמורת הדירה. לצורך רכישת הדירה, מכרה המנוחה את הדירה הראשונה שהייתה רכוש נפרד שלה מלפני נישואיה למנוח ואת התוספת שהיה עליה להוסיף לצורך רכישת הדירה, היא שילמה מכספיה הפרטיים, מחסכונותיה ומכספי ירושה שקיבלה. המנוח לא שילם דבר לצורך רכישת הדירה.

2.המנוח לא היה מעורב כלל ברכישת הדירה. אם הייתה למנוחה כוונה לשתפו בדירה, הדירה הייתה נרשמת על שם שניהם. המנוח ראה את הדירה לראשונה רק כשהם עברו לגור בה, והלין על כך שהדירה נמצאת בקומה חמישית. העובדה שהדירה נרשמה על שמה בלבד, מלמדת כי המנוח ידע והסכים שמדובר ברכוש נפרד השייך רק למנוחה. המנוחה הבהירה למנוח "באופן שאינו משתמע לשני פנים, כי אין ביניהם כל שותפות בנכסים ושאין לו חלק בדירה".

3.מדובר בזוג שנישא בנישואין שניים, בתחילת שנות החמישים לחייהם ורוב תקופת הנישואין לא היה להם חשבון בנק משותף ולמנוח לא היה חשבון בנק משלו. רק בשנים האחרונות לחייה (בשנת 2011), הסכימה המנוחה לשתף את המנוח בחשבונה וזאת עקב חששה כי "מחלת הדמנציה תשתלט עליה". אולם, היא התנתה את צירופו לחשבון, בכך שיעביר לחשבונה את כספי הפנסיה שקיבל.

4."הצדדים לא קיימו חיי שיתוף כלכליים אלא שמרו כל השנים על הפרדה רכושית מלאה ביניהם". בדירה היו תלויות רק תמונות של הנתבע ומשפחתו ולא הייתה תלויה שום תמונה של ילדי המנוח ומשפחתו. הדבר מעיד, כי גם המנוח ידע שאין לו זכויות בדירה.

5.המנוחים היו אנשים פשוטים שלא הכירו את חוק יחסי ממון. הם חשבו שעצם העובדה שהדירה רשומה ע"ש המנוחה בלבד, מבטיחה כי הזכויות שייכות רק לה.

6."לא פעם הלינה המנוחה באוזני הנתבע כי היא מצטערת כי הכירה את המנוח וכי הוא לא עבד מעולם ולא עובד ולא עושה כלום מלבד צפייה בטלוויזיה ואף מהמר והיא זאת אשר מכלכלת את השניים".

7.כל החשבונות בגין הוצאות אחזקת הדירה כגון ארנונה, מים וגז, היו ע"ש המנוחה בלבד. לצדדים היו הזדמנויות רבות להוסיף את שם המנוח כבעלים נוסף בדירה. העובדה שהדבר לא נעשה במשך כל השנים, מלמדת כי שניהם הסכימו שהדירה שייכת למנוחה בלבד. התנהגותם מלמדת על הפרדה רכושית מלאה. כמו כן, "המנוחה תמיד אמרה למנוח כי הדירה שלה ותעבור לבנה".

ד.דיון והכרעה

(א)הסמכות העניינית

1.הנתבע לא טען בכתב הגנתו כי לבית משפט זה אין סמכות עניינית לדון בתובענה וכי הסמכות מוקנית לבית המשפט לענייני משפחה. גם בדיון שהתקיים בבקשה לצו מניעה זמני ואף בדיון קדם המשפט שהתקיים ביום 15.5.18, לא טען הנתבע כי בית משפט זה נעדר סמכות עניינית וכי הסמכות מוקנית לבית המשפט לענייני משפחה.

2.רק לאחר קדם המשפט ולאחר שניתן צו להגשת תצהירי עדות ראשית ונקבעו מועדי ההוכחות, הגיש הנתבע בקשה בה טען לראשונה, כי יש להעביר את התובענה לבית המשפט לענייני משפחה. דחיתי את הבקשה, מאחר שהצדדים אינם בני משפחה כהגדרתם בחוק בית המשפט לענייני משפחה תשנ"ה – 1995 (להלן: "חוק בית המשפט לענייני משפחה"), ומאחר שלא מדובר בסכסוך בקשר לירושה. לצורך שלמות התמונה, אפרט בנושא זה.

3. ברע"א 5267/14 אמיר לוין נ' דליה שיוביץ (5.10.14 – להלן: "פס"ד לוין") דן בית המשפט בשאלה האם גם תובענה הנוגעת להיקפו של עיזבון היא בגדרי סמכותו של בית המשפט לענייני משפחה, לפי סעיף 1(6)(ה) לחוק בית המשפט לענייני משפחה. כב' השופט סולברג קבע כי:

"בגדר תובענה שעילתה סכסוך בקשר לירושה, באה גם תובענה בנושא היקפו של העיזבון הנובע מהירושה, ובלבד שהסכסוך ה"ירושתי" תרם תרומה ממשית ליצירתה של עילת התביעה...עם זאת, ראוי לציין כי זהותם של הצדדים, ובפרט היותם יורשים, צפויה להשפיע במידה ממשית על הערכת מידת תרומתו של אותו סכסוך "ירושתי" להיווצרותה של עילת התביעה... מלאכת הסיווג לקביעת הקשר האמור אינה תמיד פשוטה, ובמצבים מעין אלה נדרש איזון בין השיקולים המתנגשים לשם קביעת סמכות השיפוט".

4.במקרה דנן, הצדדים אינם בני משפחה, אפילו לא רחוקים, ואינם יורשים במשותף בעיזבון. הסכסוך הוא מצומצם ואין לו היבטים משפחתיים נלווים. הסכסוך הוא נקודתי ביותר ועניינו יישום חוק יחסי ממון על דירה שהייתה רשומה ע"ש המנוחה בלבד. שאלה זו כלל לא קשורה לחוק הירושה. היא קשורה לבחינת מערכת היחסים בין המנוחים עצמם ולדין החל עליהם. צוואות שני המנוחים קוימו ואף אחד מהצדדים, לא התנגד לקיום צוואת ההורה של הצד השני.

כפי שקבע כב' השופט הנדל בבע"מ 7468/11 פלוני נ' אלמונית (3.7.12):

"חוק יחסי ממון עניינו השאלה הראשונה של הגדרת היקף העיזבון. חוק הירושה עוסק בסוגיא השנייה שעניינה חלוקת העיזבון".

5.בפס"ד לוין, הצדדים לסכסוך היו יורשי המנוחה ואחת מהטענות המרכזיות, התבססה על סעיף 8 לחוק הירושה תשכ"ה – 1965. שם דובר על סכסוך בעל אופי משפחתי בין אחיינים לדודתם "המחייבת רגישות מיוחדת למרקם העדין של יחסי המשפחה".

6.בעניינינו, קיים נימוק נוסף שבגינה נדחתה הבקשה להעברת התובענה לבית המשפט לענייני משפחה והוא נובע מחוסר תום ליבו של הנתבע ומעיתוי העלאת הטענה. העובדה שהנתבע לא טען זאת בכתב ההגנה ואף לא בשני דיונים שהתקיימו (בבקשה לצו מניעה ובקדם המשפט) והיא הועלתה לראשונה רק לאחר שניתן צו להגשת תצהירי עדות ראשית ונקבעו מועדי הוכחות, ולאחר שהנתבע הבין כנראה לאחר קדם המשפט כי הנטל המוטל עליו אינו נמוך, פועלת לחובתו. מדובר בהתנהלות דיונית שאינה בתם לב ונראה כי היא נעשתה על מנת "למשוך זמן" ולשנות את זהות המותב. גם טענה בדבר חוסר סמכות עניינית, במיוחד שעה שמדובר במקרי שהוא לכל היותר גבולי, יש לטעון בתם לב ולא לאחר שהנתבע ביקש לקבוע את התיק להוכחות ונקבעו מועדי ההוכחות (ראו למשל: ת.א. 9859 (מחוזי חיפה) משכן בנק הפועלים למשכנתאות בע"מ נ' עליזה קקון (6.4.05).

7.כמו כן, כפי שנקבע בבע"מ 164/11 פלונית נ' פלוני (29.4.12):

"בית משפט זה כבר עמד על כך, כי אין שוללים סמכות שיפוט מבית משפט אזרחי כללי אלא על פי הוראה ברורה שאינה משתמעת לשני פנים ... הלכה היא, כי יש לפרש בדווקנות ובצמצום הוראות חוק המסדירות סמכות ייחודית לרשות שיפוטית שמחוץ למערכת בתי המשפט הרגילים, וכי בהינתן שני פירושים אפשריים, יועדף הפירוש המצמצם את הסמכות ולא המרחיב אותה... זאת ועוד, סבורני כי חיובו של מי שאינו נמנה על "הגרעין הקשה" של בני המשפחה להתדיין בבית המשפט למשפחה עלול "לקפחו" לעומת מתדיין בבתי המשפט האזרחיים ולשלול ממנו מספר יתרונות דיוניים וראיתיים העומדים לו בבתי משפט אלה. הגמשת כללי הדיון ודיני הראיות לגיטימית כשמדובר בסכסוכים משפחתיים "אמיתיים" על מנת שלבית המשפט למשפחה יהיו כלים להתמודד עם סוג זה של סכסוכים ולהכריע בהם בדרך התואמת את הבעייתיות המיוחדת להם. אך ככל שפוחתת ה"משפחתיות" המעורבת בסכסוך ראוי לאפשר למתדיינים למצות את זכויותיהם הדיוניות והראייתיות הלגיטימיות במסגרת התדיינות אזרחית "רגילה".

(ב)האם הדירה היא נכס בן איזון בין המנוחים? 

1.אין מחלוקת כי המנוחים לא ערכו הסכם ממון. לפיכך, בהתאם לסעיף 3 לחוק יחסי ממון:

"יראום כמסכימים להסדר איזון המשאבים לפי פרק זה ויראו הסדר זה כמוסכם בהסכם ממון בעל תוקף".

2.סעיף 5 לחוק יחסי ממון קובע כי:

"(א)עם התרת הנישואין או עם פקיעת הנישואין עקב מותו של בן זוג... זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שווים של כלל נכסי בבני הזוג...

(ב)בפקיעת נישואין עקב מותו של בן זוג יבואו, לעניין הזכות לאיזון משאבים, יורשיו במקומו".

3.הנכס היחיד שנותר לבני הזוג המנוחים (לאחר שהחשבון המשותף חולק עוד בחיי המנוחים, בעקבות מינוי אפוטרופוס חיצוני לרכוש המנוחה), הוא הדירה.

4.הדירה נרכשה בתקופת הנישואין ולכן היא לא מהווה נכס שהוחרג מאיזון המשאבים, כמפורט בסעיף 5 הנ"ל.

5.הצדדים גם לא הסכימו בכתב, כי הדירה לא תאוזן ביניהם, כפי שמאפשר סעיף 5(א)(3) לחוק יחסי ממון.

6.הנתבע לא הביא אסמכתאות לכך שהדירה נרכשה מכספי מכירת הדירה הראשונה. אולם, לאור סמיכות הזמנים ומועדי התשלומים של שתי העסקאות, סביר מאוד שאכן רוב מימון הדירה מקורו בכספי תמורת מכירת דירה הראשונה. ברם, הנתבע לא הוכיח כי ההפרש בין הדירות, בסך של 21,000 דולר, שולם מכספיה הנפרדים של המנוחה. הטענה נטענה בעלמא וללא בדל הוכחה. אדרבא, למרות שלבקשת הנתבע, ניתן צו גילוי מסמכים מחשבון הבנק של המנוחים, הנתבע בחר שלא להציג שום דף חשבון והדבר פועל לחובתו.

7.האם העובדה שהדירה נרכשה ברובה מכספים נפרדים של המנוחה, הופכת אותה לרכוש נפרד וחיצוני שלא נכלל באיזון המשאבים? ודוק: לא מדובר בנכס שהיה למנוחה ערב הנישואין או שהיא קיבלה במתנה או בירושה בתקופת הנישואין. לכן, מדובר לכאורה בנכס בר איזון שלא מוחרג לפי סעיף 5 לחוק יחסי ממון.

8.בבג"ץ 5416/09 פלונית נ' פלוני ואח' (10.2.10) דן בית המשפט במקרה שבו בנה"ז נישאו בנישואין שניים והאיש רכש דירות מכספים שהיו לו לפני הנישואין. בהמ"ש קבע כי:

"ניתן היה לומר, כי למצער שתי הדירות נרכשו בתקופת הנישואין, ומכאן כי יש לכללן במסגרת איזון המשאבים. ברם, הדברים אינם פשוטים. נכסים שרוכש אחד מבני הזוג במהלך הנישואין, באמצעות נכסים חיצוניים נותרים – ככלל ובהעדר כוונת שיתוף – בבחינת נכסים חיצוניים שאינם בני איזון".

באותו מקרה, התערב בג"ץ בהחלטת בית הדין הרבני וקבע כי מחצית דירת המגורים מגיעה לאישה. שם כאמור, מדובר היה בנישואין שניים שנמשכו עשר שנים בלבד.

9.במקרה דנן, שעה שמדובר בנכס שנרכש בחיים המשותפים, קובע סעיף 3 לחוק יחסי ממון כי "ייראו הסדר זה כמוסכם בהסכם ממון בעל תוקף". במקרה כזה, נראה כי יש לאמץ את דברי כב' השופט שפירא בע"מ 818/05 פלונית נ' פלוני (7.5.06) ולקבוע כי בן זוג שרכש דירה בתקופת הנישואין אף אם המימון הוא ממקורותיו הפרטיים:

"יוצר מצג כלפי בן זוגו כי יוכל לשכון לבטח בדירה, וזו תהיה רכוש משותף וזאת, משלא נתן סימנים כי בדעתו לשמור על רכושו זה בפקיעת הנישואין. מוסד "הסכם ממון" שיצר המחוקק, נותן מענה לבן הזוג שאכן דעתו הנחרצת היא לא לשתף את בן זוגו בדירה זו".

10.ודוק: הסתייגותו של בית המשפט העליון מדברים אלו בבע"מ 1398/11 אלמונית נ' אלמוני (26.12.12 – להלן: "פס"ד אלמונית"), התייחסה למקרה של דירת מגורים שנרכשה ע"י אחד מבני הזוג לפני הנישואין. שונה הדבר כאשר עסקינן בנכס שנרכש בתקופת הנישואין. ביחס לנכס כזה, על מנת להחריגו מהנכסים בני האיזון, יש צורך לערוך הסכם ממון. במקרה דנן, לא נערך הסכם ממון ולכן הדירה היא בת איזון.

11.אף אם נראה בדירה נכס חיצוני, מאחר שחלק נכבד ממנה נרכש באמצעות מימוש דירה קודמת שהיתה שייכת למנוחה, יש לבחון האם התובע הוכיח כוונת שיתוף ספציפית של המנוח בדירה והוכח "דבר מה נוסף" להוכחת השיתוף בדירה, שהיא כידוע "גולת הכותרת" של הרכוש המשותף.

12.לצורך כך, נבחן את העדויות השונות בכל הנוגע לאופי מערכת היחסים בין המנוחים.

13.אשת התובע הגב' X, העידה כי בין המנוחים הייתה "הרמוניה ואהבה ותמיכה וסבלנות והכלה... הם כיבדו אחד את השני והם עשו ביחד קניות והלכו להופעות ולבילויים ואף פעם לא היה מצב שאחד מהם הלך לבד" (עמ' 7 שורות 19-23).

14.התובע העיד שהמנוחים "חיו כמו זוג יונים" (עמ' 15 שורה 27). לדבריו, מי שפרנס את המנוחה היה המנוח. לטענתו, "היא הייתה מבוגרת ולא עבדה. מי שפרנס זה היה רק אבא שלי. רקדנית בטן בגיל 50 זה כבר לא סחורה. מי שפרנס זה אבא שלי אשר עבד, עבד ועבד... הוא עבד בצבע וגם בנגריה (עמ' 16 שורות 17-20)... אבא שלי טיפל בה כל השנים" (עמ' 21 שורה 9).

15.גם בת זוגו של הנתבע הגב' איילת שטיינר העידה, כי "הייתה ביניהם אהבה" (עמ' 6 שורה 26), הם נסעו לחו"ל יחדיו ובילו במשותף (עמ' 7 שורות 20-21). לדבריה, המנוחה:

"הייתה אישה מאוד חזקה וחכמה והיה ברור מי לובש את המכנסיים בבית" (עמ' 6 שורות 27-28)... הייתה אישה חזקה היה ברור מי מנהל את הבית... כל הבית התנהל עליה. היא הייתה אישה חזקה ודומיננטית. מה שהיא רצתה בבית זה מה שקרה" (עמ' 7 שורות 26-29).

16.הגב' Y, שהייתה חברה של המנוחה שנים רבות והוזמנה לעדות מטעם הנתבע, העידה כי היא חתמה על התצהיר מבלי שקראה אותו (עמ' 13 שורות 29-32 ועמ' 17 שורה 14). לכן, יש לתת לו משקל מועט ביותר, אם בכלל. העדה לא ידעה כלל מה כוונת המילים "הפרדה רכושית" שהיא כתבה בתצהירה (עמ' 17 שורה 12) ולכן יש להתעלם כליל מטענותיה בנושא זה. יחד עם זאת, הגב' Y העידה כי המנוח טיפל במנוחה ואף בישל (עמ' 15 שורות 19-20) וכי:

"הם חיו יחד ממש טוב, כל כך טוב היו זוג יונים" (עמ' 16 שורה 10).

17.מעדותו בת זוגו של הנתבע והעדה מטעמו הגב' Y, עולה כי מערכת היחסים בין המנוחים הייתה מצוינת והם חיו כמו "זוג יונים". לפיכך, יש לתמוה מאוד על טענות הנתבע בתצהירו ובעדותו לפיה המנוחה לא הייתה מרוצה מהמנוח (עמ' 19 שורה 22 עד עמ' 20 שורה 7). הנתבע הודה בסופו של דבר, כי היו למנוחים "יחסים טובים" (עמ' 20 שורה 8). גם הנתבע העיד כי המנוחה הייתה דומיננטית, קיבלה את כל ההחלטות בבית (שם שורות 5-6) והיא "הייתה אישה חזקה" (עמ' 26 שורות 1-2).

18.הנתבע קיבל לבקשתו צווים שהופנו לבנקים, על מנת לבחון את חשבונותיהם של המנוחים. למרות זאת, הנתבע לא הגיש שום דפי חשבון והדבר מלמד כי כנראה דפי החשבון שיקפו התנהלות כספית משותפת של המנוחים ולא יכלו לסייע לטענת הנתבע בדבר הפרדה רכושית (עמ' 22 שורות 7-17 וסעיף 7 לסיכומי התשובה מטעם התובע).

19.הנתבע העיד, כי אמו סברה שהצוואה יחד עם "ההסכם המילולי" שערכה עם המנוח לפיו הדירה רק שלה ותוענק לו רק זכות מגורים לכל ימיו בדירה, מספיקה על מנת "לשמור" שהדירה תישאר בבעלותה בלבד. לדבריו, אמו בקושי ידעה קרוא וכתוב בעברית ולא הייתה בקיאה כלל בחוקים (עמ' 26 שורות 10-18).

20.הנתבע לא הביא עדים נוספים להוכחת טענותיו, למרות שבכתב הגנתו הוא הודיע שיזמן כמה מבני משפחה של התובע כגון אחיו (סעיף 31 וסעיף 83). לטענתו, הוא הבין כי עדים אלו יהיו עוינים (עמ' 28 שורות 15-32 ועמ' 29 שורות 1-2) ולכן לא זימנם לעדות. טענתו כי התובע הטיל אימה על העדים (סעיף 6 וסעיף 9 לסיכומיו), לא הוכחה כלל. הנתבע גם לא הביא כל עדות או ראייה אחרת לסתירת טענת התובע, כי אביו המנוח פרנס את המנוחה שנים רבות, שעה שעבד כצבע וכנגר, לאחר שהמנוחה הפסיקה לעבוד כרקדנית בטן, מחמת גילה.

21.עו"ד פרסי שערך עבור המנוח את צוואתו, העיד כי המנוח אמר לו שהדירה של שניהם וכי "הוא לא ייחס לזה חשיבות והוא טען שזה מה שהם החליטו בזמנו ושהדירה היא של שניהם" (עמ' 9 שורות 21-25).

22.התמונה העולה מהעדויות היא זו: המנוחים חיו "כזוג יונים" - זוג אוהב ותומך. המנוח עבד ופרנס את שניהם שנים רבות, שעה שהמנוחה כבר לא עבדה כרקדנית בטן. המנוחה הייתה הדמות הדומיננטית בבית ועל פיה "יישק דבר". לא הובאה כל ראייה לכך שהמנוח הסכים או הבין כי הדירה שייכת למנוחה בלבד. לא הובאה כל עדות חיצונית לכך שהיה "הסכם מילולי" לפיו הדירה שייכת למנוחה בלבד. עדותו של עו"ד פרסי, לפיו המנוח סבר כי הדירה שייכת גם לו וכי הוא לא ראה חשיבות ברישום, לא נסתרה. העובדה שהמנוחה כתבה בצוואתה כי בנה יירש את הדירה כולה ולמנוח תהיה בה רק זכות מגורים, יכולה ללמד לכל היותר על רצונה שלה. ברם, עובדה זו לא מוכיחה דבר ביחס להסכם שנערך בין הצדדים או על אומד דעתו של המנוח ביחס לדירה.

23.לאור ממצאים עובדתיים אלו, נבחן האם במקרה דנן, אף שעסקינן בנכס שנרכש בתקופת הנישואין שעיקרו מרכוש נפרד, הוכיח התובע כי היתה כוונת שיתוף ספציפי בדירה.

24.בפס"ד אלמונית, פירט כב' השופט עמית מספר פרמטרים שיש להביא בחשבון, על מנת לקבוע האם הוכחה כוונת שיתוף ספציפי. במקרה דנן, מתקיימים חלק מהפרמטרים:

א.הדירה נרכשה לאחר 12 שנות נישואין ובמהלך הנישואין.

ב.המנוחים התגוררו בדירה יחדיו במשך 24 שנים.

ג.הצדדים היו נשואים במשך 36 שנים, עד פטירת המנוח.

ד.הצדדים חיו בהרמוניה, כפי שהעידו אף עדים מטעם הנתבע - "כזוג יונים".

ה.חלק מהדירה (21/110) נרכש מכספים שלא הוכח שהם רכוש נפרד של המנוחה.

25.שעה שמדובר בדירת מגורים שנרכשה בתקופת הנישואין, המנוחים חיו חיים הרמוניים, למנוחים היה חשבון בנק משותף אחד ולא היו חשבונות בנק פרטיים למי מהמנוחים, תקופת הנישואין הייתה ארוכה מאוד, המנוחים חיו יחדיו תקופה משמעותית בדירה והנתבע לא הוכיח כי חלק מהדירה לא נרכש מכספים משותפים, אזי מדובר בנכס שהוכחה לגביו כוונת שיתוף ספציפי.

26.כפי שקבע כב' השופט רובינשטיין בבע"מ 5939/04 פלוני נ' פלונית, פ"ד נט(1) 665:

"רוח העידן, פתיחת הדלתות לגישה שאינה פורמאלית בלבד הנאחזת ברישום הנכס, אלא בוחנת מצבים חברתיים ואישיים למהותם, מרחפת על פני הפסיקה זה שנים באשר לשיתוף הנכסים גם לגבי נכסים שנרכשו לפני הנישואין ובייחוד דירת המגורים... וככל שהייתה שותפות נמשכת בחיי הנישואין ולה ביטויים מסוגים שונים, גם אם לא היו החיים "גן של וורדים" בכל עת ובכל שעה, כן מצדיקה ההגינות כי תגבר ההתייחסות לחזקת השיתוף, ובייחוד על נכס כמו דירת המגורים, קן המשפחה".

27.שיקולי צדק, אף הם תומכים בקבלת התביעה. התובע העיד כי בחלוף שנים ספורות מאז שהמנוחים נישאו, הוא חידש את הקשר עם אביו ובמהלך כל השנים הרבות, הוא היה עמם בקשר רצוף וסייע להם רבות (עמ' 13 שורות 1-2). הוא אף דאג לביצוע התאמת השירותים וחדר האמבטיה בדירה, לצורכי המנוחים (עמ' 12 שורות 2-4 ועמ' 20 שורות 8-30). התובע דאג להביא למנוחים מטפלת ואף טבחית (עמ' 13 שורות 17-19). התובע נהג להסיע את המנוח מידי יום שישי על מנת לבקר את המנוחה, במוסד שבו שהתה בתקופה האחרונה לחייה (עמ' 12 שורות 12-16).

28.גם אשתו של התובע הגב' X העידה, כי היא ראתה את המנוחה כחמותה "לכל דבר ועניין" והיא ומשפחתה היו מבקרים את המנוחים בחגים והמנוחים התארחו אצלם (עמ' 3 שורות 17-19). התובע בפועל התנהג אף כבן למנוחה. לדבריה: "בעלי היה סועד אותה, מתקן להם מה שהיו צריכים לסדר... היה מבקר אותם, מרלין הייתה מתקשרת ... הוא היה לוקח אותם ואם היו צריכים לרכוש דברים הוא היה עושה זאת וזה היה כל השנים" (עמ' 5 שורות 9-11).

29.מאידך, הנתבע התגורר במהלך כל השנים באנגליה והגיע לביקורים בישראל לתקופות קצרות. למעט בשנתיים האחרונות לחייה המנוחה, הנתבע היה בממוצע בארץ פחות מחודשיים כל שנה. בת זוגו של הנתבע, הגב' שטיינר, אישרה בחקירתה כי עד לשנת 2016 היא סייעה למנוחה רק כשבן זוגה היה בארץ (עמ' 5 שורות 15-16) ומעולם לא ביקרה אותם בעצמה. רוב נטל הטיפול במנוחים במשך כל השנים ובמיוחד בשנים האחרונות לחייהם כשמצבם הבריאותי לא היה שפיר, נפל על כתפי התובע.

30.לפיכך, הכרה בזכותו של התובע לקבל מחצית מהדירה כיורש המנוח, מביאה לתוצאה צודקת. המנוח שימש כבן חורג למנוחה והוא זה שהיה עמה ועם אביו בקשר קבוע עשרות שנים, שעה שהנתבע התגורר באנגליה.

31.סיכומו של דבר:

א.אני נעתר לתובענה וקובע כי הדירה היא נכס בן איזון ולפיכך ניתן צו ללשכת רישום המקרקעין לרשום מחצית מהדירה הידועה כגוש XXX חלקה XXX ברח' XXX  ע"ש התובע. התובע ימציא פסיקתא לחתימה.

ב.הנתבע ישלם לתובע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 50,000 ₪.

ג.הערובה שהפקיד התובע לצורך מתן צו המניעה הזמני, תושב לו באמצעות ב"כ.

ניתן היום, כ"א כסלו תשע"ט, 29 נובמבר 2018, בהעדר הצדדים.