בעלי הדירה טענו כי הבן פלש לדירה שלא כחוק אך מנגד טען הבן כי לאורך כל השנים גר בדירת הוריו לסירוגין כך שיש להכיר בו כדייר מוגן. בית המשפט קבע כי הוא לא עמד בתנאים הנדרשים.
בית משפט השלום בחדרה קיבל לאחרונה תביעת פינוי מדירה בקרית מוצקין תוך חיוב הדייר בדמי שימוש של 12 אלף שקל. השופטת קרן אניספלד קבעה כי הדייר לא הוכיח שעמד בתנאי החוק להכרה כדייר מוגן, ובכלל זה כי גר בדירה חצי שנה לפני מות אביו – הדייר המוגן המקורי – ולא הייתה לו דירה אחרת באותה תקופה.
הוריו של הנתבע גרו בדירה כדיירים מוגנים מ-1974, וגידלו בה אותו ואת אחיו. ב-2007 האב הלך לעולמו והאם המשיכה לגור בה עד שנפטרה ב-2016. מאז הנתבע מתגורר בה לבדו, למורת רוחם של הבעלים.
בתביעה שהגישו לפינויו טענו בעלי הדירה כי הנתבע עזב אותה, כשנישא והקים משפחה, וחזר אליה כמה חודשים לפני פטירת אמו כדי להפוך לדייר מוגן בחוסר תום לב.
מלבד צו סילוק הם ביקשו מבית המשפט לפסוק להם גם דמי שימוש ראויים של 12,000 שקל על 3 חודשים שבהם הנתבע גר בדירה כפולש.
מנגד הנתבע טען כי הוא מה שנקרא "דייר נגזר" שנכנס בנעלי הוריו לאחר מותם.
לטענתו, הוא אמנם עזב את הדירה בעקבות נישואיו אבל חזר אליה ב-2005. החל מתקופה זו הוא גר לסירוגין עם הוריו ועם רעייתו דאז (היום גרושתו), תחילה לצורכי עבודה ולאחר מכן כדי לסעוד את אביו.
ב-2013 הוא עבר לטענתו סופית ואף שינה את כתובתו. עוד טען הנתבע כי נכון להיום אין לו דירה משל עצמו.
גרסה עמומה
השופטת אניספלד הבהירה כי רק אבי הנתבע היה דייר מוגן באופן רשמי כיוון שהוא החתום על החוזה מול הבעלים. אמו של הנתבע הפכה להיות "דיירת נגזרת" לאחר פטירתו והסטאטוס שהנתבע טוען לו למעשה הוא של "דייר נדחה" – שנכנס בנעליה.
כדי להוכיח דיירות נדחית, קבעה השופטת, צריך לעמוד במספר תנאים: זיקה משפחתית לדייר המקורי, מגורים במשך 6 חודשים רצופים עד לפטירתו וגם בתקופת הביניים שעד לפטירת האם (הדיירת הנגזרת) והיעדר בעלות בדירה אחרת בזמן מות ההורים.
לשיטת השופטת הנתבע כשל בכך, בעיקר לנוכח גרסתו הבעייתית והפתלתלה לגבי הרגלי המגורים שלו. "הנתבע כשל אפוא במתן גרסה אחת, סדורה ועקבית בעניינים שגולל בתצהירו. מדובר בפגם שיורד לשורשו של עניין", כתבה.
מכל מקום, אחת הראיות החזקות ששוללת לחלוטין את גרסת הנתבע לגבי המגורים בדירה היא בקשה שהגישה אמו לבית המשפט ב-2012 בניסיון למכור את זכויותיה לדייר אחר, בה ציינה כי ילדיה עזבו את הבית. כלומר, האם שללה "שחור-על-גבי-לבן" כי הנתבע גר עמה.
מלבד זאת, השופטת ציינה כי הנתבע לא עמד בתנאי נוסף, שכן במועד פטירת אביו הייתה לו דירה אחרת – הדירה שלו ושל אשתו.
כל הדברים האמורים, קבעה השופטת, מאששים את טענת התובעים כי הנתבע עבר להתגורר בדירה זמן קצר לפני פטירת אמו, בכוונת מכוון להפוך לדייר מוגן.
מכאן שאין לנתבע שום זכות להמשיך לגור בדירה ועליו להתפנות באופן מיידי. השופטת אף חייבה אותו בדמי השימוש הראויים שביקשו התובעים ובהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד של כ-16,500 שקל.
עו"ד יוסף משעל
עוסק/ת ב-
מקרקעין ונדל"ן
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין