חברות לתיקון מוצרי חשמל שימשו כקבלני משנה של חברה אחרת, אותה תבעו בטענה שהיא חייבת לה מיליונים עבור תיקונים שביצעה וחלקי חילוף שסיפקה. אלא שהשופטת היתה רחוקה מלהשתכנע.
בית המשפט המחוזי בלוד דחה תביעת ענק שהגישו חברות "שירות מזור" ו"רון טכניקה" במסגרתה תבעו 10 מיליון שקל מחברת "שירות פלוס" ובעליה.
טענות התביעה לא שכענו את השופטת אסתר שטמר, שאף חייבה אותן לשלם לנתבעים הוצאות משפט וכן שכ"ט עו"ד בסך 350,000 שקל, וזאת לנוכח כמות המסמכים "האינסופית" שצורפה לתביעה, ובשל הצורך של הנתבעים להתמודד עם תביעה "שהטענות לגביה אינן ברורות".
התובעות, העוסקות בתיקון שיפוץ ומתן שירותים למוצרי חשמל ביתיים, שימשו כקבלני משנה של הנתבעת במשך למעלה מ-15 שנה. באותן שנים הנתבעת שימשה כאחראית על מערך שירות תיקונים עבור מוצרים של חברת "קרדן סחר" שהיתה באותה עת היבואן הבלעדי של מוצרי "ווירפול" בישראל, ובתקופות מסוימות גם עבור חברת "סקאל". בשנת 2012 קרדן סחר הגישה בקשה לפירוק מרצון.
טענתן המרכזית של התובעות, שיוצגו בהליך על ידי עו"ד אילן לקפיש, היתה כי הנתבעת לא העבירה להן את חלקן בתקבולים שקיבלה מסקאל וקרדן סחר. התובעת טענו כי נתנו ללקוחות קרדן סחר אחריות מורחבת במסגרתה טיפלו במוצרי קרדן סחר וסיפקו חלפים למוצרים. קרדן סחר אמורה היתה לספק את החלפים ללא תשלום.
לטענת התובעות, קרדן סחר חייבה את הנתבעת בגין חלפים, והנתבעת מצדה חייבה את התובעות, אולם כאשר הנתבעת הזדכתה מול קרדן סחר ("איפוס כרטסות"), היא היתה אמורה לזכות במקביל את התובעות בכרטיסיותיהן, מה שלא נעשה.
לעניין זה התובעות טענו, בין היתר, כי החלק המגיע לכל אחת מהן חושב לפי יחסיות מתן השירות בארץ, בחלוקה "דמוגרפית".
הנתבעים, שיוצגו על ידי עו"ד עודד שטרוזמן, טענו כי התובעות לא הוכיחו דבר, לא הראו אלו התקנות או תיקונים ביצעו, עבור מי ובמסגרת איזו אחריות, ולא הציגו חשבוניות שלא שולמו על ידי הנתבעים.
בין היתר, אף נטען כי מנהלי התובעות לא ידעו לענות על שאלות בסיסיות ביחס לקשר בין הצדדים או ביחס לסכומים השונים שדרשו.
ללא ראיות ברורות
ואכן, השופטת שטמר קיבלה את עמדת הנתבעים וציינה כי "אין הסכמים המלמדים על טענות התובעות... אין תיעוד מפורט של פעילות כלכלית שממנה ניתן להסיק על אופן ההתחשבנות; והתובעות לא הראו במסמכים ברורים כיצד חושב הנזק מטעמן".
כך למשל, השופטת הבהירה כי הטענה בדבר הסכמה על הטענה בדבר "חלוקה דמוגרפית" לא הועלתה על הכתב בהסכמים שבין הצדדים, והעיד עליה רק מנהלה של אחת החברות התובעות. "ההסכמים שהוצגו על ידי הנתבעים אינם מלמדים על חלוקה דמוגרפית, ובוודאי לא בשיעור שהתובעות טוענות לו (30% ו-17%)", הוסיפה.
גם בעניין החלפים, השופטת סברה שגרסת התובעות אינה סדורה, וקשה להבין הן טוענות כי שילמו על חלפים או לא. "מכל מקום, בין שטענת התובעות היא לתשלום בגין חלפים שנאלצו לשלם עבורם, בין שטענתן היא לתשלום עבור עלות העבודה – לא הובאה להן ראיות ברורות, וקשה ללמוד מן העדויות מהי העמדה המפורשת של התובעות".
בנוסף להוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 350,000 שקל, התובעות אף חויבו ב-2,500 שקל הוצאות לטובת אוצר המדינה, וזאת כי "לא זו בלבד שהתובעות הכבידו על הנתבעים, הן מצאו לנכון להעמיס על תיק בית המשפט 13 קלסרים משרדיים מלאי מסמכים, ללא שהפנו לאיזה מסמך ספציפי בהם...".
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין