בית הדין הרבני קבע כי מצבו הרפואי של המנוח, היעדרם של עדים לדברים ושקרים שהתגלו בגרסת האישה לגבי הזוגיות עמו סותמים את הגולל על טענותיה.
דייני בית הדין הרבני בחיפה דחו לאחרונה בקשה להכיר בתוקפם של דברים שאדם גוסס אמר לכאורה לזוגתו כצוואה בעל-פה. האישה טענה כי ארבעה ימים לפני מותו המנוח אמר לה שהוא מצווה לה את זכויות הפנסיה שלו, אך הדיינים קבעו כי לא רק שהאישה לא הוכיחה את כל התנאים שנדרשים להכרה בצוואה בעל-פה, אלא שהיא גם שיקרה כשטענה שהייתה הידועה בציבור של המנוח עד יום מותו.
אב לשניים נפטר בפברואר השנה והותיר אחריו צוואה שחילקה את רכושו, כולל כספי הפנסיה שלו מצה"ל, בין שני ילדיו לבין גרושתו. השלושה הגישו לרשם הירושות בקשה לקיום הצוואה אבל נתקלו בהתנגדות מטעם אישה שטענה כי הייתה הידועה בציבור של המנוח ב-6 השנים האחרונות לחייו.
זו טענה כי המנוח השאיר אמר לה בעל פה ארבעה ימים לפני מותו כי היא זכאית לקבל את כל הזכויות שלו בפנסיה. היא תיעדה את דבריו והפקידה מסמך זכרון דברים אצל רשם הירושות. בנסיבות לה היא טענה כי מדובר בצוואה חוקית שניתנה בעל-פה.
מנגד, ילדי המנוח וגרושתו ביקשו לדחות את בקשת האישה ולאשר את הצוואה הכתובה. ואכן, אב בית הדין הרב יוסף יגודה והדיינים הרב ישראל דב רונזטל והרב סיני לוי קיבלו את בקשתם.
לא לפי ההלכה ולא לפי החוק
הדיינים ציינו כי ההלכה היהודית וחוק הירושה מכירים בכשרותה של צוואה בעל פה המכונה גם "צוואת שכיב מרע" בתנאים מסוימים. תנאי עיקרי בחוק ובהלכה הוא שהצוואה נאמרה על ידי אדם גוסס. תנאי נוסף הוא שהדברים נאמרו בנוכחות שני עדים.
בעוד ההלכה לא רואה בנוכחות שני עדים תנאי מהותי חוק הירושה כן. במקרה הנוכחי לא היו עדים לצוואה מלבד האישה וכבר זו עילה לדחיית בקשתה.
עם זאת, הדיינים ציינו כי הצוואה לא עומדת גם בתנאי ההלכה, שדורשת בנוסף שיוכח כי דברי המנוח נאמרו "בדרך של ציווי" ומתוך "כוונה גמורה להקנות". כלומר, שזה היה רצונו האמיתי והוא לא היה במצב של שיטיון או חוסר יכולת להבין את מעשיו.
מלבד העובדה שהאישה לא הוכיחה שהדברים אכן נאמרו או שנאמרו בצורת ציווי והמנוח אכן התכוון להם ולא, למשל, אמר אותם כדי לרצות אותה, הדיינים ציינו כי מהראיות והעדויות שהביאו היורשים הם לא סבורים שדעתו של המנוח הייתה איתנה באותה עת.
לבסוף הדיינים הביעו פקפוק לגבי טענת האישה כי הייתה הידועה בציבור של המנוח, בפרט כשבשנה האחרונה לחייו הוא חי בביתו ואין שום תיעוד רשמי לכך שהיא התגוררה עמו.
כמו כן הדיינים ציינו כי לפני שהמנוח איבד את יכולת ההבנה שלו הוא שכב בבית החולים שלושה שבועות במצב של הכרה מלאה, כך שהיה לו די זמן לשנות את צוואתו הכתובה לו רצה בכך.
לבסוף הדיינים העירו כי נהוג שלא לחייב בבית הדין צד שהפסיד בהוצאות משפט. אולם במקרה הנוכחי, כשבהחלטה קודמת כבר הובהר לאישה שזכרון הדברים לא עומד בדרישות החוק אך היא בכל זאת התעקשה להמשיך בהתנגדות ואף טענה דברים שאינם אמת, היא חויבה בהוצאות של 3,500 שקל.
הדיינים הורו לפיכך על קיום הצוואה הכתובה שהגישו ילדי המנוח וגרושתו.
עו"ד מיטל כסיף
עוסק/ת ב-
דיני משפחה
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין