שילם על דירה ולא קיבל אותה – המוכרים יפצו במאות אלפי שקלים

הרוכש, אז סטודנט צעיר למשפטים, שילם 215,000 שקל. המוכרים ועורך הדין שטיפל בעסקה טענו שאין שום קשר לדירה ומדובר בכלל בהלוואה שנתן להם התובע תוך שניצל את מצוקתם. השופט דחה את גרסתם וחייב אותם לשלם לו 405,000 שקל.

בימ"ש השלום באשקלון קיבל את תביעתו של צעיר נגד מי שמכרו לו דירה באשקלון, אותה לא קיבל. בעלת הזכויות בדירה, בנה, ועורך הדין שהיה מעורב בעסקה, ישלמו לו של 380,000 שקל פיצוי, בתוספת הוצאות משפט ושכ"ט.

טענתם העיקרית של הנתבעים היתה שמדובר בהלוואה, אולם השופט עידו כפכפי הגיע למסקנה שמטרת ההתקשרות היתה רכישת דירה, תוך שציין לגבי המוכרים כי "ניסיונם להציג עצמם כרפי שכל, בעלי בעיות נפשיות, שניצלו אותם לא צלח".

ב-2010 העביר התובע למוכרים (הנתבעים 1 ו-2) 215,000 שקל, לאחר חתימה על "הסכם הלוואה". התובע טען שתכלית ההסכם היתה רכישת דירת "עמיגור" מהנתבעת, שתעבור לבעלותו לאחר שהנתבעת תרכוש את הדירה בהתאם לזכאותה מחברת עמיגור (דיור ציבורי), בחלוף תקופת המתנה של 5 שנים.

התובע אף טען שהצדדים פנו לעורך דין (הנתבע 3) שייעץ להגן על כספו של התובע באמצעות רישום משכון על זכויות הנתבעת בסכום של 430,000 שקל (השווי הצפוי של הדירה בחלוף 5 שנים), ערבויות של ילדיה וויתור על זכותם בדירה, וייפוי כוח בלתי חוזר שיאפשר לתובע שימוש בדירה.

לאחר שהתובע שילם הוא קיבל חזקה בדירה ואף שיפץ אותה עם אביו. אולם בשלב מסוים בעת ששהה בחו"ל נמסר לאביו כי חברת עמיגור הבהירה שהיא אוסרת שימוש של התובע בדירה, ובנה של הנתבעת אף החליף את המנעול.

מאז ספטמבר 2010 התובע לא יכול היה לעשות שימוש בדירה. הוא לא נאבק על זכותו והבין שעליו להמתין חמש השנים עת תועבר הדירה לרשותו. אבל השנים חלפו והדירה לא נרשמה על שמו והוא נותר לטענתו בלי הכסף ובלי הדירה. בחלוף 5 שנים, לאחר שפגה המניעה שהטילה עמיגור, הנתבעת מכרה את הדירה לאדם אחר, תמורת 400,000 שקל.

הנתבעים – בעלת הדירה, בנה, ועורך הדין שטיפל בעסקה – טענו שהכספים שהעביר להם התובע ניתנו להם כהלוואה שהם התבקשו להחזיר לתובע תוך 5 שנים בריבית שנתית של 2%, וכי אין שום קשר לדירה. הם ניסו לתאר את התובע כמי שביקש לנצל את מצוקת הנתבעת ולעשות רווח קל באמצעות הלוואה בריבית לא חוקית.

יודעים רק להגיד "הלוואה"

השופט כפכפי הבהיר שגרסת הנתבעים שהתבססה על הסכם ההלוואה, סותרת את יתר הראיות בתיק, ובמיוחד את תמימותו של התובע, שהציג גרסה סדורה ומפורטת שנתמכה בעדות אביו ובמסמכים.

כך למשל, השופט ציין כי "לא ניתן הסבר מניח את הדעת מדוע נחתם ייפוי כוח בלתי חוזר לצורך הסכם הלוואה, מסמך המקובל בעסקאות מכר". גם מנגנון הבטוחות בעסקה תמך בהיותה עסקת מכר, וכן העברת החזקה בדירה לשם שיפוצים.

השופט הוסיף כי "אין זה סביר כי התובע היה מפנה את משאביו המצומצמים למתן הלוואה בריבית לא חוקית לאשה דלת אמצעים הגרה בדיור ציבורי, אותה הכיר באמצעות מתווכים".

בתוך כך הוא מתח ביקורת על הנתבעים שניסו להציג עצמם כמוגבלים קוגנטיבית ונפשית, אך ידעו לחזור על המילה "הלוואה".

בסיכומו של דבר, בעלת הדירה ובנה חויבו לשלם לתובע 350,000 שקל עבור הרווחים ממכירת הדירה, בתוספת 30,000 שקל על עגמת נפש. 172,000 שקל מתוך פיצוי זה ישלם עורך הדין שטיפל בעסקה, בגין התרשלותו כלפיו.

הנתבעים ישלמו לתובע הוצאות משפט, וכן שכ"ט עו"ד בסך 25,000 שקל.

• ב"כ התובע: עו"ד אברהם סטי
• ב"כ הנתבעים 1-2: עו"ד אדוארדו ווסר
• ב"כ הנתבע 3: עו"ד יעקב לחיאני

בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין