בתחילת הדרך ביקשה התנועה הציונית להחיל סמכות אוטונומית למוסדות התנועה הציונית באמצעות חוזי החכירה. האוטונומיה של מוסדות אלו נשמרה גם אחרי קום המדינה והיא חלה עד היום בחסות בג"ץ
תכלית חוזה ההתיישבות בין רשות מקרקעי ישראל (רמ"י) לבין האגודה להתיישבות/המתיישב היא מימוש האידיאולוגיה של התנועה הציונית לפיה העם היהודי גואל את מקרקעי ישראל כעם היהודי, ומוסר את הקרקע למתיישבים היהודים, לצורך הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, על פי חזונו של הרצל והתנועה הציונית.
כבר בקונגרס הציוני הראשון (1897) הוחלט להקים מוסדות לצורך הקמת המדינה היהודית, ביניהם הקמת הקרן הקיימת לישראל (קק"ל). האישור להקמת הקק"ל התקבל בקונגרס הציוני החמישי (1901) על פי עיקרון שלפיו לעם היהודי בעלות לצמיתות על קרקעות הקרן. ב-1907 עוגן העיקרון ב"תקנות קק"ל" לפיהן מוגבלת החכרת המקרקעין למתיישבים יהודיים בלבד.
בכפוף לעיקרון ולתקנות כאמור גייס קק"ל ממון מיהודים ורכש קרקעות בארץ ישראל לצורך התיישבות קבע של יהודים בלבד.
מסירת הקרקע למתיישבים היהודים נעשתה בדרך של חוזה חכירה בין הקק"ל לבין המתיישבים היהודים או הגוף הארגוני המייצג אותם.
מדינה יהודית תחת שלטון זר
החוזה התכוון לתת מענה הולם לאינטרסים של כל הגורמים הקשורים בהתיישבות. התורמים היהודים, המוסדות הציוניים, ארגוני ההתיישבות והמתיישב. הכל לצורך הקמת מדינה יהודית בסביבה של שלטון זר, האימפריה הבריטית, ונוכח השאיפות הלאומיות של ערביי ארץ ישראל.
משכך נקבעו בחוזה הוראות המקנות למוסדות המיישבים היהודיים אוטונומיה שלטונית במקרקעין שנמסרו למתיישבים. המשמעות המעשית: הקמת מדינה בתוך מדינה – מדינה יהודית בארץ ישראל תחת שליטת האימפריה הבריטית.
החוזה יצר סינתזה בין השקפת העולם הסוציאליסטית הדוגלת בחלוקה שוויונית של אמצעי הייצור (צדק חלוקתי), לבין עקרונות ההתיישבות בארץ ישראל על פי משפט התורה.
נקבע בו כי זכות החכירה שמורה למתיישבים יהודים בלבד, ניתן להוריש את הזכות ליורש יהודי בלבד, וכן נקבע אורח חיים יהודי בישוב (איסור עבודה בשבתות וחגי ישראל), ועוד.
בהיבט החברתי-כלכלי נקבע עיקרון שלפיו תוגבל זכותו של מתיישב לנחלה אחת בלבד, וזאת על מנת למנוע השתלטות בעלי הון על המקרקעין. על מנת למנוע אובדן כושר ייצור נאסר על פיצול הנחלה.
אין כבר צורך
הקמת המדינה היהודית בשנת 1948 ביטל את הצורך לאוטונומיה שלטונית של המוסדות הציוניים, לנוכח השלטון המרכזי של המדינה, מה שבא לידי ביטוי בחקיקה ראשית המתייחסת ישירות להתיישבות ומטמיעה חלק מעקרונות ההתיישבות הציונית.
חוק המועמדים להתיישבות חקלאית, תשי"ג-1953. הגדיר את המוסדות המיישבים ואת זכויותיו וחובותיו של המתיישב בישוב חקלאי מאורגן. מאוחר יותר הוסף גם החוק ההתיישבות החקלאית (סייגים לשימוש בקרקע חקלאית ובמים),תשכ"ז-1967 שקבע הוראות המגבילות את השימוש המותר במקרקעין.
בשנת 1960 הוקמה על פי חוק מועצת מקרקעי ישראל, לצורך קביעת המדיניות בניהול מקרקעי ישראל, וכן מנהל מקרקעי ישראל (להלן: "המנהל"), הגוף הניהולי על פי החלטות המועצה.
בשנת 1961 נמסרו אדמות הקק"ל לניהול המנהל בכפוף לאמנה שלפיה ניהול אדמות הקק"ל יהיה"בכפיפות לתזכיר ולתקנות ההתאגדות של הקרן הקימת לישראל".
הנה שעל אף הקמתה של המדינה היהודית על פי חזון הרצל והתנועה הציונית, נשמר העיקרון לפיו מדיניות ניהול מקרקעי ישראל המהווים יותר מ- 90% מכלל מקרקעי המדינה, איננה מדיניות הנקבעת על ידי המדינה, אלא נקבעת על פי החלטות של מועצת חברים, נציגי משרדי הממשלה ונציגי הקק"ל, מועצה אוטונומית בקבלת החלטותיה.
בג"ץ פלדשטיין
בבג"ץ 8615/14 אמיר פלדשטיין נ' מועצת מקרקעי ישראל ואח' נדונה השאלה למי מסורה הסמכות לקבוע מהו שימוש חקלאי במקרקעין, למדינה על פי דיני התכנון והבניה, או למועצת מקרקעי ישראל באמצעות שליטה קניינית במקרקעין.
החלטת מועצת מקרקע ישראל מס' 1316 שעניינה שימושים נלווים לפעילות החקלאית בנחלה במושבי עובדים ובכפרים שיתופיים מגדירה ומפרטת רשימת שימושים לא חקלאיים המוגדרים כ"שימושים נלווים", שניתן לעשות במקרקעי הנחלה, בכפוף לאישור מוסדות התכנון והבניה.
משכך, גם אם שימוש המוגדר כשימוש נלווה לפי החלטה 1316, איננו "שימוש לא חקלאי" על פי דיני התכנון והבניה, המבקש ומוסדות התכנון יהיו אנוסים להתייחס לשימוש הנלווה כאל שימוש שאינו חקלאי, שאם לא כן לא יאשר המנהל את השימוש ה"לא חקלאי" במקרקעי הנחלה.
בג"ץ פסק כי הגדרת שימוש חקלאי היא בסמכות המועצה לקביעת מדיניות קרקעית תוך שהוא מטמיע את החלטה 1316 לתוך דיני התכנון והבניה.
סמכות מועצת מקרקעי ישראל, מועצת חברים ממונים, לקבוע את המדיניות במקרקעי ישראל בהיבט הקנייני, מקנה לה מעמד של רשות חקיקה אוטונומית, באופן שמחייב את המחזיקים במקרקעי ישראל לפעול על פי החלטות אלו באמצעות אכיפה בדרך של תביעה אזרחית לאכיפת חוזה ההתיישבות, ואף בפועל אונסות את רשויות המדינה לפעול על פיהן משל היו דבר חקיקה לכלל מקרקעי המדינה, כל זאת באמצעות בג"ץ.
* עו״ד עמיר דרורי עוסק בנחלות ומושבים
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין