בחור שרכש מאחיו את חלקו בדירה בכפר מלחה, נדרש לשלם 276 אלף שקל לרשות מקרקעי ישראל עבור החצר הצמודה לדירה. האיש טען שלרשות אין זכות לדרוש ממנו תשלום, ופנה לבית המשפט כדי שיצהיר עליו כבעלים הבלעדי של השטח. המחוזי קיבל את בקשתו.
בשנת 1977, במסגרת הסדר כולל למתיישבי כפר מלחה, רכש זוג עולים חדשים את הבית בו התגוררו ממינהל מקרקעי ישראל (כיום רשות מקרקעי ישראל – רמ"י), וחתם על הסכם מכר בו התחייבה הרשות למכור לו את הבית, ושטח קרקע הצמוד "שלא יפחת מ- 100 מ"ר", תוך שנקבע כי גודלו ייקבע לאחר השלמת התכנון הסופי באזור ואישורו על ידי הרשויות.
בעיה מול מינהל מקרקעי ישראל?
עורך דין דיני מקרקעין
לאחר פטירת ההורים, ירשו ילדיהם את הנכס, ומכרו את זכויותיהם בו לאחד האחים. בשנת 2012, פנתה הרשות לאותו אח בדרישה שישלם לו 276,047 שקל עבור שטח של 107 מ"ר שנוסף לחצר על פי מדידות שנערכו במקום.
האיש סירב לשלם, ופנה לבית המשפט המחוזי בירושלים בבקשה שייתן פסק דין הצהרתי, לפיו רמ"י אינה רשאית לגבות ממנו כל תשלום עבור השטח. לטענתו, רמ"י איבדה את זכויותיה בנכס מהרגע שנמכר להוריו. הוא ציין כי יש לפרש את הסכם המכר באופן בו ייקבע שהוא הבעלים של מלוא השטח.
לחלופין, הוא טען כי גם אם רמ"י זכאית לתשלום, הרי שזכותו התיישנה שכן הוא אישר את התכנון הסופי כבר בשנת 1996 מבלי לדרוש דבר, ובעצם גרם לו להסתמך על מצב הדברים הקיים כהחליט לרכוש את השטח.
הרשות פירשה את הסכם המכר עם ההורים בצורה שונה מהתובע. לעמדתו, כל שנמכר להורים היה שטח של 130 מ"ר ולא מעבר לכך. לסברתו, ככל שהתובע מעוניין בשטח הנוסף – עליו לשלם על כך.
בנוסף טענה רמ"י כי במידה שהתובע לא מעוניין בשטח, עליו לפעול לעריכת תכנית חלוקה של המקרקעין בין החלק השייך לו ובין החלק השייך לה. רמ"י דחתה את הטענה לפיה זכותה בנכס התיישנה, וסיכמה כי אין לאפשר לתובע לקבל במתנה שטח שלא שילם עליו.
אין מקום להתחשבן
השופט ארנון דראל בחן את הסכם המכר שנחתם עם הורי התובע, והגיע למסקנה שהוא צפה אפשרות של שינוי בשטח המגרש במסגרת הליכי תכנון עתידיים, ולא השאיר מקום לכל התחשבנות עתידית עקב שינוי בגודל השטח, לכאן או לכאן.
לדבריו, פרשנות זו של החוזה מתיישבת היטב עם רצונו של המינהל דאז לפתור את מצוקת מתיישבי מלחה על ידי הענקת הטבות מיוחדות לתושבים מתוך שיקולים ציבורים וערכיים.
השופט גם קיבל את עמדת התובע, לפיה זכותה של רמ"י לקבלת התשלום התיישנה, שכן לכאורה, עילת התביעה נוצרה כבר בשנת 1996, עת אישר המינהל את שטחי המגרשים ומיקומם בהתאם לבנייה בשטח.
לפיכך, נתן השופט נענה לתובע והוציא פסק דין הצהרתי לפיו זכויות הבעלות שלו חלות על כל שטח המגרש והרשות אינה זכאית לגבות כל תשלום עבור השטח שהתווסף אליו במהלך הליכי התכנון.
בנוסף, קבע השופט כי הרשות לא תורשה לחייב את התובע בתשלום עבור רישום הבעלות על המגרש, וחייב אותה בהוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד של התובע בסכום כולל של 35,400 שקל.
- ב"כ המבקש: עו"ד רוני דובר
- ב"כ המשיבה: עו"ד ענבל וילנר
* עו"ד משה ימין עוסק בדיני מקרקעין
** הכותב לא ייצג בתיק.
*** המידע המוצג במאמר זה הנו מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
אתר המשפט הישראלי "פסקדין"
www.psakdin.co.il
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין