אב לשישה אושפז בבית החולים לאחר צנתור. כשהיה במחלקה נפל ושבר את הירך. שלוש שנים לאחר מכן הוא נפטר. בית המשפט קבע שהצוות התרשל בהשגחה עליו
השופטת אורלי מור-אל קיבלה לאחרונה תביעת רשלנות רפואית שהגישו ילדיו של אדם שב-2013 נפל בבית החולים הלל יפה שבבעלות המדינה והפך לסיעודי. השופטת פסקה כי המסמכים הרפואיים מעידים על כך שלפני הנפילה המטופל סבל מדליריום והרבה לקום ממיטתו. במצב זה לדבריה היה צריך לנקוט באמצעים למניעת נפילה כמו הרמת דפנות המיטה, השגחה מוגברת ואף קשירה. המדינה תפצה את המשפחה בכ-170,000 שקל.
התובעים סיפרו שאביהם, יליד 1927, התאשפז בבית החולים בנובמבר 2013 בשל כאבים בחזה. הוא עבר צנתור ולאחר שהתאושש הועבר להמשך מעקב במחלקה פנימית. שם הוא נפל ונגרם לו שבר בירך. בהמשך הוא שוחרר למוסד שיקומי אך לא חזר לעצמו ונותר סיעודי על לפטירתו ב-2016.
התובעים טענו כי בית החולים אחראי לנפילה. בחוות דעת רפואית שהגישו נכתב כי שורת כשלים הביאו לנפילתו של האב. המומחה ציין בעיקר כי המנוח קיבל תרופות שגרמו או החמירו בלבול ממנו סבל וכן כי המשפחה לא גויסה ולא תודרכה להשגיח עליו באופן צמוד.
המדינה טענה מנגד כי נפילות בבתי חולים ובמוסדות הן תופעה שכיחה, כאשר במחקרים נמצא ש- 3%-20% מחולים מאושפזים נופלים לפחות פעם אחת במהלך אשפוזם. היא ציינה כי בעשור האחרון גובשו הנחיות של משרד הבריאות, אך לא ניתן למנוע את הנפילות באופן מוחלט.
מומחה מטעם המדינה ציין כי במציאות הקיימת לא ניתן לשמור על כל מאושפז באופן פרטני ויש צורך בהתגייסות בני המשפחה. עוד לדבריו, מחקרים מצביעים על כך שהרמת דפנות המיטה או קשירת החולה אינם נכונים מבחינה אתית וגורמים לנזק.
המדינה הוסיפה כי המנוח טופל היטב, הועבר בסמוך לחדר האחיות בשל מצבו וקיבל טיפול תרופתי מתאים.
לא נעשה די
השופטת אורלי מור-אל מבית משפט השלום בתל אביב כתבה כי לא נעשה די על מנת למנוע את נפילתו של המנוח. ״הלכה למעשה, ההשתלשלות מלמדת שנפילת המנוח הייתה בבחינת כרוניקה צפויה״, כתבה.
השופטת ציינה כי על פי החומר הרפואי לא יכול להיות ספק שבשעות שקדמו לנפילה המנוח היה שרוי במצב של בלבול חריף, דליריום, שדרש הרגעה תרופתית והשגחה. החולה הסתובב בחדר ונכנס לחדרים הסמוכים וכל פעם הוחזר למיטה. הטיפול התרופתי שקיבל שעה לפני הנפילה לא עזר שכן הוא נמצא על הרצפה בחדר הסמוך לשלו.
לדבריה, אין תיעוד שמצבו של המנוח דווח למשפחה בזמן אמת וכי הם נדרשו להגיע ולסייע. גם אין הפעלת שיקול דעת, האם להגביל פיזית את החולה בין בהרמת דפנות המיטה ובין בקשירה. התגובה היחידה, היא מתן טיפול תרופתי, ככל הנראה מתוך תקווה שהדבר ירגיע את המנוח וימנע את השיטוט בחדרים. תקווה שלמרבה הצער התבדתה.
השופטת סיכמה כי הצוות זיהה סכנת נפילה של המנוח ובתוך כך זוהו דיליריום והתנהגות מסוכנת עד כדי צורך במתן טיפול תרופתי אך לא נעשו פעולות נוספות ובראש ובראשונה עדכון המשפחה וגיוסה לשמירה על המנוח, הרמת דפנות המיטה, או אפילו הגבלה פיזית של המנוח.
בנסיבות אלה חייבה השופטת את הנתבעת לפצות את התובעים ב-166,000 שקל בתוספת החזר הוצאות.
- ב״כ התובעים: עו"ד דוד שרים
- ב״כ הנתבעת: עו"ד אמיר כצנלסון
עו"ד אורי נחמיאס
עוסק/ת ב-
רשלנות רפואית
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין