המנוח רכש את הדירה לפני הנישואים. האלמנה טענה שזהו נכס משותף ולו משום שגרה בה 27 שנים וסייעה במימון שיפוץ. שתי ערכאות קבעו שהיא לא הציגה ראיות חזקות מספיק כדי להוכיח שיתוף
קשיש שנפטר ב-2016 ציווה את רכושו לאחיינית של אשתו הראשונה אבל אשתו השנייה טענה שחצי מהזכויות בדירה שקיבלה האחיינית מהמנוח שייכות לה. אלא שתביעה שהגישה נגדה נדחתה בבית המשפט למשפחה וכך גם ערעור שהגישה לבית המשפט המחוזי בנצרת. בפסק הדין שניתן לאחרונה קבע השופט אשר קולה כי מגורים ממושכים בדירה שנרכשה לפני הנישואים לא מוכיחים כשלעצמם שותפות בזכויות. גם במקרה כזה, ובפרט כשמדובר בנישואים שניים, יש צורך בחיזוק ראייתי שמעיד על כוונה לחלוק בנכס.
למנוח לא היו ילדים מנשותיו ואת האחיינית של אשתו הראשונה גידל עד שהייתה בת 14 וראה בה כבתו. את הצוואה הוא ערך ב-2001, בזמן שכבר היה נשוי לאשתו השנייה שנים ארוכות (הם התחתנו ב-1989). הוא נפטר כ-14 שנים לאחר מכן, בגיל 77, ואלמנתו פתחה בהליכים משפטיים נגד האחיינית שזכתה בכול רכושו לפי הצוואה.
בפסק דין שניתן בבית המשפט למשפחה בתחילת השנה נדחו טענות שונות שהעלתה נגד תוקף הצוואה וכן טענה נוספת שלפיה בעלה המנוח לא היה רשאי לצוות את כל הדירה משום שחצי מהזכויות שייכות לה.
בהקשר הזה נקבע כי מדובר בדירה שנרכשה לפני הנישואים והייתה רשומה על שמו של המנוח, כך שלא מדובר בנכס משותף לפי חוק יחסי ממון. אף לא הוכחה כוונת שיתוף בנכס שמאפשרת לחוק מהוראות החוק. זאת, כיוון שהאלמנה לא הוכיחה שהשקיעה בדירה כספים או תרמה להשבחה שלה במשך חיי הנישואים. יותר מזה, אף שהייתה מודעת לקיומה של הצוואה 3 חודשים אחרי שנערכה היא לא דרשה מבעלה לרשום אותה כבעלת חצי מהזכויות.
בערעור שהגישה לבית המשפט המחוזי חזרה האלמנה על הטענה שסייעה לשפץ את הדירה ולתחזק אותה מכספים שלה. עוד היא טענה כי במקרה של דירת מגורים – הנכס המשמעותי ביותר בחיי זוגיות – מקלים על הדרישה הראייתית להוכחת כוונת שיתוף ודי בכך שגרה עם המנוח בדירה במשך 27 שנים.
להסדיר את הדברים מראש
אבל השופטים אשר קולה, עירית הוד ורננה גלפז-מוקדי דחו את הערעור. השופט קולה, שכתב את פסק הדין, קבע שאין מקום להתערב בממצאים עובדתיים שאליהם הגיע בית המשפט למשפחה לאחר שמיעת עדויות ובחינה מעמיקה של הראיות. בין ממצאים אלו הם העובדה שהמערערת ידעה על הצוואה 14 שנים לפני שבעלה נפטר ולמרות זאת לא דרשה להירשם כבעלת זכויות בנכס, והיעדר כל הוכחה לכך שהשקיעה בשיפוץ.
השופט הבהיר עוד כי מגורים ממושכים בדירה שנחשבת לנכס חיצוני לפי חוק יחסי ממון לא יוצרים כשלעצמם שיתוף. גם כשמדובר בדירת מגורים נדרש חיזוק ראייתי נוסף שיוכיח כוונת שיתוף בנכס הספציפי, כמו הבטחה קונקרטית או השקעה כספית, בפרט כשמדובר בנישואים שניים.
השופט הוסיף כהערה כי גם אם נדמה שהמערערת קופחה בכך שנאלצה לפנות דירה שבה גרה עם המנוח במשך שנים ארוכות – אין אפשרות חוקית לפסוק לה פיצוי. התרופה היחידה לפיכך למצב כזה היא למנוע אותו מראש באמצעות הסדרה הסכמית עם הנישואים.
המערערת חויבה לשלם לאחיינית שכר טרחת עורך דין של 10,000 שקל.
לפסק הדין בתיק עמ"ש 17386-03-20
עו"ד ראובן גוברין
עוסק/ת ב-
ירושות וצוואות
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין