פסק דין מעניין של ביהמ"ש לענייני משפחה בתל-אביב, בו השופט בר יוסף הזכיר כי במקרה של "צוואות הדדיות" בין בני זוג, סעיף חוק הירושה שעוסק ב"יורש חליף" אינו חל, לנוכח רצונם של המנוחים להוריש את נכסיהם זה לזו.
בשנת 1996 חתמו בעל ואישה על שתי צוואות זהות בפני אותם עדים. בצוואה שלו ציווה את רכושה לה ולהיפך.
בשנת 2007 הבעל נפטר. לאחר שבשנת 2015 נפטרה גם האישה, התגלעה מחלוקת בין אחותה (התובעת) לבין הבן של בעלה (הנתבע).
הנתבע טען כי ברגע שאביו הלך לעולמו, הרי שהוא היורש החוקי של נכסיו, וזאת לפי סעיף 49 לחוק הירושה, שקובע כי אם זוכה על פי צוואה מת לפני המצווה – המצווה לא קבע אדם אחר שיזכה במקומו – מי שיזכה בירושה הם צאצאיו של אותו זוכה על פי דין.
לעומת זאת, התובעת טענה כי מדובר ב"צוואות הדדיות", שהרי הן נערכו באותו מועד ובלשון אחת. במקרה כזה , לשיטתה, סעיף 49 אינו חל. עמדה זו התבססה על פסק דין מפורסם של בית המשפט העליון (פרשת "לרנר"), שלפיו פרשנותה הנכונה של צוואה הדדית היא שבעיזבון המצווה שנפטר ראשון, זוכה המצווה שנפטר שני (או יורשיו).
לשיטתה של התובעת, ברגע שאביו של הנתבע לא קבע "יורש חליף" במפורש, הרי שהסעיף אינו חל ומדובר במה שנקרא "הסדר שלילי", שלפיו אין יורשים נוספים מלבד אמה.
מנגד, הנתבע טען, כי כאן לא מדובר בצוואות הדדיות אלא בצוואות "רגילות". טענתו התבססה על סעיף בצוואות של שני המנוחים, שלפיו כל אחד מהם רשאי לבטל או לשנות את צוואות בכל עת – כלומר שמרו לעצמם את הזכות לשנות אותן.
שיחת טלפון מפתיעה
לאחר שניתח את המקרה, השופט שמואל בר יוסף פסק לטובת התובעת מאחר שהשתכנע כי אכן מדובר בצוואות הדדיות, ולכן סעיף החוק אינו חל על המקרה, וזאת בהתאם לפסיקת בית המשפט העליון בפרשת לרנר. לעמדתו, פסק דינו של העליון אינו מוגבל רק לצוואות שאינן כוללות סעיף שינוי.
השופט ציטט את קביעתו של נשיא ביהמ"ש העליון (בדימוס") אהרן ברק, באותה פרשה, שקבע כי "הבעל והאישה העדיפו את בן הזוג על פני ילדיהם. מן ההסדר המשותף וההדדי משתמעת כוונתם של בני הזוג להטיב איש עם רעהו אישית, ולא עם יורשיו של בן הזוג כחליפיו. יש להעדיף, אם כן, את רצונם של המנוחה ובעל, כפי שהוא משתמע מהצוואות שערכו, על פני קביעתו הכללית של המחוקק".
בנוסף, השופט קבע בין היתר כי אפילו אם מדובר בצוואות "רגילות", אין לפסוק לטובת הנתבע, שכן צוואת המנוח מורה באופן מוחלט ומפורש להוריש לאשתו (המנוחה) את כל רכושו.
יתרה מכך, השופט אף התרשם כי הנתבע אינו מהימן, לאחר שהתברר כי לפני חתימת הצוואות הוא שוחח עם אביו על האפשרות לשנות את הצוואה באופן שיובטחו זכויותיו כיורש, כך שהמנוח שקל את הדבר, וכנראה בחר שלא לעשות זאת. לנוכח זאת נדחתה טענה חלופית של הנתבע, ולפיה יש לפרש את הצוואה לטובתו בשל הנסיבות שבהן היא נחתמה.
בסיכומו של דבר, נקבע כי התובעת תקבל צו ירושה. הנתבע חויב בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 11,700 שקל.
- שמות ב"כ הצדדים לא צוינו בפסק הדין
עו"ד תמר (פיו) סוטיל
עוסק/ת ב-
דיני משפחה
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין