פס"ד בעניין הגדרת צוואה הדדית ופרשנותה כהסדר חוזי. דחיית ההסדר לפי סעיף 49 לחוק (יישום הלכת לרנר)

כלום יש נפקות לסעיף 49 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 (להלן: החוק), כשעסקינן בצוואות הדדיות שלא נקבע בהן הסדר של יורש חליף?

העובדות

1. הגב' ש.א.א ז"ל (להלן: המנוחה), ... הלכה לבית עולמה והיא אלמנה וחשוכת ילדים. המנוחה הייתה נשואה למר נ.א ז"ל, שנפטר לפניה (להלן: המנוח, וביחד להלן: המנוחים). התובעת היא אחותה של המנוחה (למנוחה ארבעה אחים נוספים, חלקם כבר הלכו לבית עולמם). הנתבע הינו אחד משני ילדים שנולדו למנוח מנישואין ראשונים.
2. ביום 15.7.1996 חתמו המנוחים על צוואות זהות בפני אותם עדים (להלן: הצוואות). בצוואתו של המנוח הוא ציווה את עיזבונו למנוחה ולהיפך. הצוואות כוללות שני סעיפים בלבד, שעיקרם כהאי לישנא:

"

1. כל הצוואות האחרות, שנעשו על ידי...הינן בטלות מבוטלות. כמו כן הנני קובע בפירוש כי אני רשאי בכל עת שארצה לבטל ו/או לשנות צוואתי זו, להוסיף או לגרוע ממנה כרצוני...
2. הנני מצווה כי כל רכושי מכל סוג ומין שהוא (מקרקעין, מיטלטלין...) יהיו (כך במקור – שב"י) לאחר בוא יומי לקניין שלם גמור ומוחלט לאשתי/בעלי..."

3. המנוח הלך לבית עולמו ביום 29.9.2007, וביום 23.11.2008 קוימה צוואתו. המנוחה הלכה לבית עולמה ביום 12.6.2015.
4. משנפטרה המנוחה נחלקו הצדדים בשאלה, האם יש לקבוע, כי על פי סעיף 49 לחוק זוכים בעיזבון ילדי המנוח בנעלי אביהם (כטענת הנתבע), או שמא זוכים יורשי המנוחה על פי דין (כטענת התובעת)?

טענות הצדדים

5. טענות הנתבע (הוא "המוציא מחברו" במקרה דנא) הינן (בתמצית) כלהלן:
   • ילדי המנוח זכאים לרשת את עיזבון המנוחה לנוכח הוראת סעיף 49 לחוק.
   • יש לאבחן את המקרה דנא מהמקרה שנדון בע"מ 4282/03 לרנר נ' פייר (21.6.2005), להלן: פרשת/הלכת לרנר), מכמה טעמים: ראשית, במקרה דנא אין מדובר בצוואות הדדיות שעה שהן כוללת סעיף המאפשר לשנותן. שנית, בפרשת לרנר לא נשמעו ראיות לגבי אומד דעת המנוחים. שלישית, בפרשת לרנר כללו הצוואות הסדר של יורש חליף.
   • לחילופין, הלכת לרנר מוגבלת לנסיבותיה ולא יצרה הלכה חדשה, כעולה מהחלטה שניתנה בבקשה לדיון נוסף. לחילופי חילופין, תיקון מס' 12 לחוק ביטל את הלכת לרנר.
   • אין היגיון וצדק בעמדת התובעת, לפיה מועדפים קרובים "רחוקים" על פני ילדי המנוח. שיטה זו עלולה להוביל לתוצאה אבסורדית, לפיה המדינה יורשת, כאשר אין יורשים על פי דין.
   • עמדת התובעת איננה עולה בקנה אחד עם אומד דעת המנוחים להוריש את עיזבונם לילדי המנוח, בהתאמה להוראת סעיף 49 לחוק.
   • הוכח בראיות כי אומד דעת המנוחה היה להוריש לילדי המנוח את עיזבונה, כפי שמחייבים גם ההיגיון והצדק. המנוחה לא רצתה בשום פנים, כי התובעת תזכה בעיזבונה, אלא חפצה שילדי המנוח יזכו בו. הוכח, כי המנוח הצהיר מפורשות אודות רצונו שילדיו הם שירשו את העיזבון.
6. טענות התובעת הינן (בתמצית) כלהלן:
   • הצוואות הינן הדדיות, שעה שהן נערכו במועד אחד ובלשון אחת.
   • הנתבע הודה בכך בהתנגדות שהגיש למתן צו ירושה, ולכן הוא מושתק/מנוע מלטעון כיום אחרת.
   • נטל השכנוע מוטל על כתפי הנתבע, לרבות לנוכח החלטת בית המשפט בנוגע לסדר הבאת הראיות.
   • כפי שנפסק בפרשת לרנר, במקרה כגון דא אין תחולה לסעיף 49 לחוק. יש לראות במחדל לקבוע יורש חליף משום הסדר שלילי לעניין תחולת הסעיף האמור. הלכה זו יושמה במספר פרשות שנדונו אחריה.
   • פסק הדין בפרשת לרנר ניתן כשנתיים לפני פטירת המנוח, ויש לראות במחדל המנוח לשנות את צוואתו משום הסדר שלילי. הדבר קל וחומר שעה שהוכח, כי הנתבע שוחח עם המנוח אודות צוואתו ולמרות זאת נותרה צוואת המנוח כמות שהיא.

דיון והכרעה

סעיף 49 ופרשת לרנר

7. סעיף 49 לחוק קובע לאמור:

זוכה על פי צוואה שמת לפני המצווה, ולא קבע המצווה אדם אחר שיזכה במקומו - אם בשעת מות המצווה נשארו צאצאים של אותו זוכה, יזכו הם לפי כללי החלוקה שבירושה על פי דין;  בכל מקרה אחר הוראת הצוואה לטובת אותו זוכה מתבטלת.

בסעיף זה המחוקק מייחס למצווה רצון שלא בא לידי ביטוי בצוואתו, לפיו בהיעדר הסדר של יורש חליף (יורש אחר יורש / יורש במקום יורשׂ), יזכו בעיזבון ילדיו של זוכה שמת לפני המצווה (ש. שילה, פירוש לחוק הירושה, כרך א', להלן: שילה, עמ' 421).

8. בפרשת לרנר הוכרע, כי כאשר בצוואות הדדיות עסקינן, אין תחולה לסעיף 49 לחוק. הטעם לכך הינו, שבצוואות הדדיות המצווים יורשים זה את זה, ולכן החלת סעיף 49 לחוק (ירושת ילדי המצווה שנפטר ראשון במקום יורשי המצווה שנפטר שני) מנוגדת לאינטרס ההסתמכות של זה האחרון לרשת. בלשון אחרת, בהיעדר הוראה נוגדת, פרשנותה הנכונה של צוואה הדדית הינה שבעיזבון המצווה שנפטר ראשון זוכה המצווה שנפטר שני (ממילא יורשיו) ולא ניתן לייחס למי מהמצווים כוונה להוריש למאן דהוא אחר. בלשונו של הנשיא ברק בפרשת לרנר:

עריכת הצוואות ההדדיות מלמדת על כוונה נוגדת של בני הזוג. הבעל והאישה העדיפו את בן הזוג על פני ילדיהם. מן ההסדר המשותף וההדדי משתמעת כוונתם של בני הזוג להטיב איש עם רעהו אישית, ולא עם יורשיו של בן הזוג כחליפיו. יש להעדיף, אם כן, את רצונם של המנוחה ובעל, כפי שהוא משתמע מהצוואות שערכו, על פני קביעתו הכללית של המחוקק.   

לנוכח האמור, משנפטר המצווה הראשון יורש את עיזבונו המצווה הנותר בחיים, ושוב אין נפקות להוראה המזכה את המצווה הראשון שהלך לעולמו.       
ממילא לא יכולים ילדיו של המצווה הראשון לרשת את העיזבון בנעליו (פרשת לרנר - סעיף 8 סיפא לפסק דינו של כב' השופט טירקל וסעיף 4 סיפא לפסק דינו של הנישא ברק). הגיונה של ההלכה בואר במקום אחר כלהלן:

ההיגיון העמוד בבסיסה של הלכה זו היא, כי כוונת המצווים הייתה ליצור הדדיות ולקבוע אך ורק מתווה לזכייה בעיזבונם לגבי פטירת הראשון שבהם, רוצה לומר – ביקשו המצווים לקבוע מה יעשה ברכוש כל אחד מהם בעת שילך הראשון שבהם לבית עולמו, ואולם אחר שהלך הראשון לבית עולמו וזכה השני, רשאי השני לעשות ברכושו כאוות נפשו – לצוותו לאחר או לשתוק, ככל ששתק או-אז יחולו דיני הירושה הרגילים (עמ"ש (מרכז) 66014-03-15 י.ס נ' ש.א (14.4.2016), להלן: פרשת יס' ).

נטל השכנוע והראיה

9. לנוכח חזקת כשרותה של צוואה שאין בה פגם צורני, מוטל נטל השכנוע על המתנגד לקיומה (ש. שוחט, פגמים בצוואות, להלן: שוחט, בעמ' 69 ומראי מקום שם). אלא שבמקרה דנא המחלוקת איננה באשר לתוקפה של צוואת המנוחה, אלא לגבי נפקות הוראותיה. לפיכך יש לקבוע את נטל השכנוע לפי דיני הראיות ודיני הירושה.
10. בנדוננו יש לחלק בין שני נושאים: נטל השכנוע לעניין הדדיות הצוואות, ונטל השכנוע לעניין תחולתו של סעיף 49 לחוק.
    אשר לנטל השכנוע לעניין הדדיות הצוואות, הוא מוטל על התובעת לנוכח ההלכה הפסוקה לפיה בעל-דין במשפט אזרחי, הטוען טענה חשובה לעמדתו המשפטית, נושא בנטל השכנוע להוכחת העובדות הנחוצות לביסוס טענתו (עא  2032/06 אמנון האגי נ' עזבון המנוח סלמאן יוסף זיאן (1.2.2009), להלן: פרשת האגי). המסקנה האמורה מתיישבת גם עם דיני הירושה, לנוכח עקרון היסוד בדבר חירות הציווי (סעיף 27 לחוק, בעמ 3539/17 פלונית נ' פלוני (11.6.2017), להלן: פרשת פלוני). חירות זו מטילה על הטוען להדדיות צוואה להוכיח את הנטען, שעה שקבלת הטענה עלולה להגביל את חופש הציווי. עם זאת, ככל שמדובר בצוואות "תאומות" (כדוגמת הצוואות דנא), ניתן לדבר על חזקה, שמקורה בניסיון החיים והשכל הישר, כי מדובר בצוואות הדדיות.
    יפים לכאן הדברים שנאמרו בפרשת יס', לאמור: כיוון שנוסח צוואת האם המנוחה זהה לחלוטין לנוסח צוואת המונח אלא שבצוואתה היא הורישה את כלל עיזבונה למנוח, הרי שלפנינו צוואות הדדיות (פרשת יס', סעיף 22 סיפא לפסק הדין, ע"א 4402/98 מלמד נ' סולומון, פ"ד נג(5) 703, להלן: פרשת מלמד, עמ' 709). לנוכח החזקה האמורה, נטל הראיה (הנטל המשני, נטל ההזמה), כי למרות הדדיות ההוראות לא מדובר בצוואות הדדיות, ירבוץ על כתפי הטוען.
11. אשר להחלת סעיף 49 לחוק, נטל השכנוע מוטל על הנתבע, בהיותו בעל האינטרס לשכנע כי כך ראוי (פרשת האגי). לאותה מסקנה נגיע גם לנוכח דיני הירושה. כפי שיבואר להלן, לשון הצוואה גודר ברובם המכריע של המקרים את אפשרויות פרשנותה (ע"א 1900/96 טלמצ'יו נ' האפוטרופוס הכללי, פ"ד נג(2) 817, להלן: פרשת טלמצ'יו, עמ' 827, פרשת לרנר). לכן, בהיעדר הוראה מפורשת (אפילו משתמעת), כי ילדי המנוח יורשים את עיזבון המנוחה, על הנתבע נטל השכנוע כי כך יש לפרש את צוואת המנוחה.
12. מן המקובץ עולה, כי הנטל להזים את הדדיות הצוואות ונטל השכנוע, כי ראוי להחיל את סעיף 49 לחוק, מוטל על הנתבע.

הדדיות הצוואות

13. הנתבע טוען, כי המקרה דנא שונה מזה שנדון בפרשת לרנר בכך שהצוואות דנא אינן הדדיות. לטעמו של הנתבע מתבקשת מסקנה זו מן האמור בסעיף 1 לצוואות, לפיו שמרו לעצמם המנוחים את הזכות לשנותן (להלן: סעיף שינוי).
14. טענת סף מוצדקת הינה, שהודאת הנתבע בהתנגדות שהגיש, לפיה הצוואות הן הדדיות מונעת ממנו לטעון בסיכומים אחרת. המניעות מקורה באיסור להרחבת חזית שלא על דרך תיקון כתב טענות (עא 546/04 עיריית ירושלים נ' שרותי בריאות כללית (20.8.2009) ).
15. לעיצומם של דברים, יש בטענה דלעיל משום עירוב מין בשאינו מינו – עירוב סיווג הצוואה כהדדית עם אפשרות שנויה ככזו. צוואות הן הדדיות "כאשר ההסדרים שקבע אחד המצווים מבוססים על ההסדרים שקבע המצווה האחר ולא היו נערכים לולא הסדרים אלה" (ברק, פרשנות צוואה עמ' 69 וכן סעיף 2 לפסק דינו של הנשיא ברק בפרשת לרנר, סעיף 8א(א) לחוק). כאשר צוואות (כדוגמת הצוואות דנא) כוללות אותן הוראות באופן הדדי, פשיטא כי נערכו בשל הסתמכות הדדית של המצווים, ולכן חזקה כי מדובר בצוואות הדדיות (פרשת יס', פרשת מלמד). שאלה נפרדת היא, מה נפקותו של סעיף שינוי בהינתן שבצוואות הדדיות עסקינן. התשובה לכך ניתנה בפרשת מלמד – קיומו של סעיף שינוי (בצוואות שנערכו טרם תיקון מס' 12 לחוק) מאפשר שינוי של הצוואה, הגם שהיא הדדית. ואולם, קיומו של סעיף שינוי אינו מאיין את הדדיות הצוואות (פרשת מלמד, סעיף 9 לפסק הדין עמ' 711). הדברים בוארו גם בבעם 10807/03 (אליקום זמיר נ' רות גמליאל (4.2.2007), להלן: פרשת זמיר), לאמור:

ניתן להעלות על הדעת - והכל לגבי צוואות שנערכו לפני התיקון בחוק - שלוש סיטואציות טיפוסיות (ולא בהכרח בלעדיות) של צוואות הדדיות משותפות: האחת הכוללת הוראה דומה לזו שנכללה בפרשת מלמד, ולפיה המורישים משאירים לעצמם זכות לשנות את הצוואה כרצונם לאחר פטירת אחד מהם; השניה - כשהצוואות ההדדיות "שותקות" בשאלה האמורה; השלישית - כשהצוואות ההדדיות, אוסרות על שינוי צוואתו של האחד לאחר מותו של האחר.                                                
(ההדגשות לא במקור).

שמע מניה, סיווג צוואה כהדדית לחוד, ונפקות סעיף שינוי, לחוד.

16. בפסיקה נדונו צוואות הדדיות ככאלה למרות סעיף שינוי (לרבות בפרשת מלמד, וכן בעמש (ת"א) 51823-03-11 (פלונית נ' פלוני (9.4.2013) , להלן: פרשת פלונית). בפרשת פלונית אף נקבע, כי בצוואות שנערכו לפני התיקון "ברירת המחדל" כי רשאי כל אחד מהמצווים לשנות את אשר ציווה, וזאת בין בחיי שני המצווים ובין לאחר פטירתו של אחד מהם. בלשון אחרת, בנוגע לצוואות כגון דא, קיומו של סעיף שינוי איננו אלא חזרה על המצב המשפטי החל ממילא, לפיו דרך המלך הינה החירות לשנות גם צוואה הדדית. ממילא אין בסעיף כזה משום ראיה כי בצוואה "רגילה" עסקינן.
17. הנתבע תומך יתדותיו בדברים שכתב חברי, כב' השופט נפתלי שילה, בתע (ת"א) 550-11-12 א' נ' ז' (12.11.2014). מאותם דברים עולה לכאורה, כי קיומו של סעיף שינוי מעיד שלא מדובר בצוואות הדדיות.
    אין בידי לקבל הנמקה זו, מכמה טעמים: ראשית, מדובר בפסק דין שניתן בבית המשפט לענייני משפחה, שאיננו מחייב או מנחה. שנית, פסק הדין עסק בשאלה, האם מדובר בצוואות הדדיות כמשמעותן בסעיף 8א לחוק, שהינו הסדר סטטוטורי שאינו רלוונטי לצוואות דנא.
    
    שלישית, ככל שדעתו של כב' השופט שילה לגבי צוואות שנעשו טרם כניסתו של תיקון מס' 12 לחוק לתוקפו הינה כנטען על ידי הנתבע (ויש לי ספק בכך), דומה שהיא איננה עולה בקנה אחד עם דברים שנאמרו בפרשת מלמד, בפרשת זמיר ובפרשת פלונית.
18. למעלה מן הצורך אציין, כי גם תיקון מס' 12 לחוק (שלא היה בתוקף בעת חתימת הצוואות, איננו תולה את תוקפה של צוואה הדדית ככזו בהיעדרו של סעיף שינוי. נהפוך הוא, סעיף 8א(ב) לחוק מכיר באפשרות לשנות צוואה הדדית אך מגביל זאת בתנאים ומורה מה תהיינה תוצאות השינוי (ור' פרשת פלונית סעיף 42 לפסק הדין).
19. לנוכח האמור, אין בידי לקבל את הניסיון לאבחן את הלכת ברנר על יסוד הטיעון, כי במקרה דנא מדובר בצוואות "רגילות" ולא הדדיות. אף אין בידי לקבל את טיעונו של הנתבע, כי הלכת לרנר מוגבלת אך ורק לצוואות שאינן כוללות סעיף שינוי. לוז ההלכה שנקבעה בפרשת לרנר (כפי שבואר בפרשת יס'), הינו, כי הגיונה הפנימי של צוואה הדדית (בין שהיא כוללת סעיף שינוי ובין אם לאו) איננה עולה בקנה אחד עם הוראת החלת סעיף 49 לחוק. משכך, לא זו בלבד שסעיף שינוי איננו מעיד כי מדובר בצוואה שאיננה הדדית, אלא שקיומו איננו עילה לאבחון ההלכה.
20. יתירה מזו, גם אילו קבלתי את טיעונו של הנתבע, כי לא מדובר בצוואות הדדיות, לא היה בכך כדי להושיעו. צוואת המנוח מורה, כי את מלוא עיזבונו ("כל רכושי מכל סוג ומין שהוא") יורשת המנוחה והיא בלבד ("לקניין שלם גמור ומוחלט"). אין חולק, כי המנוחה יכולה הייתה לעשות במה שזכתה כבתוך שלה, ולשיטתו של הנתבע, אף להוריש את עיזבונה ללא כל מגבלה.
    משעה שחרויות אלה מהוות, בהיעדר ראיה לסתור, חלק מאומד דעתו של המנוח, שוב לא ניתן לומר שאומד דעתו היה שדווקא ילדיו ירשו את עיזבונו כחליפיו. במילים אחרות, מדובר בהסדר שלילי (השוו לאמור בסעיף 26 בפרשת יס'). כפי שיבואר להלן, ניסיון הנתבע להוכיח, כי נסיבות המקרה משמיעות כוונה שונה מזו העולה מלשון צוואת המנוח, נכשל, ונותר על מכונו ההסדר השלילי האמור.
21. לא למותר לדייק, כי במקרה כגון דא, בו לא נקבע יורש חליף, יש לפעול לפי ברירת המחדל שבחוק הירושה, קרי – בהתאם לכללי הירושה על פי דין. סעיף 49 לחוק איננו ברירת המחדל לגבי צוואות הדדיות, משום שכך נקבע בהלכת לרנר. טיעונו של הנתבע, כי יש להחיל את סעיף 49 לחוק כברירת מחדל, מהווה ניסיון להכניס דרך פישפָּש את מה שכבר הוצא מבעד לדלת הראשית.

אבחון הלכת לרנר מטעמים אחרים

22. הנתבע טוען, כי יש רלוונטיות לכך שבפרשת לרנר היה הסדר של יורש במקום יורש ובנדוננו אין. כאמור, לוז הלכת לרנר הוא, כי ציווי הדדי איננו מתיישב עם ייחוס כוונת הורשה אחרת מכוח סעיף 49 לחוק. ההלכה איננה מוגבלת למקרה בו יש הסדר של יורש חליף, מאחר שהגיונה הפנימי אינו נעוץ בקיומו/היעדרו של הסדר כזה. לראיה, ההלכה יושמה גם פרשת יס' בה לא הייתה הוראה בדבר יורש חליף.
23. מוסיף הנתבע וטוען, כי בפרשת לרנר לא נקבעה הלכה, אלא מדובר בהכרעה המוגבלת לנסיבותיו של אותו מקרה. הנתבע תומך יתדותיו בדברים שנכתבו על ידי כב' השופטת בייניש בדנא 7600/05 (יעקב פייר נ' אולה לרנר (23.11.2005) ). למרות יצירתיות הטיעון, אין בידי לקבלו. דברי כב' השופטת בייניש בדנא 7600/05 נכתבו באספקלריה של קיום עילה לדיון נוסף ואין לייחס להם משמעות מעבר לכך. הפסיקה בפרשת לרנר קבעה הלכה חדשה שעה שנקבעה נורמה כללית בת יישום מעבר לד' אמות המקרה הנדון. כך פורשו הדברים על ידי בתי המשפט המחוזיים (בפרשת יס' ובפרשת פלונית) שפסיקתם מנחה. משעה שלא עלה בידי הנתבע לשכנע, כי יש מקום לגזור בנדוננו דין שונה מזה שנגזר בפרשת לרנר, פשיטא שההלכה מחייבת.
24. טענה אחרונה לעניין נפקותה של הלכת לרנר היא, כי תיקון מס' 12 לחוק ביטל את ההלכה. טענה זו נטענה בעלמא, והיא עומדת בסתירה לעמדתו המהותית של בית המשפט בפרשת יס', שנדונה לאחר התיקון לחוק. יתירה מזו, סעיף 2 לחוק הירושה (תיקון מספר 12), התשס"ה-2005 קובע, כי התיקון לא יפגע בתוקפן של צוואות שנעשו לפניו. לפיכך, חל בנדוננו הדין שהיה תקף קודם לתיקון, לרבות הלכת לרנר.
    מסקנה זו מתחייבת גם מחזקת אי הרטרוספקטיביות של החקיקה (רעא  7028/00 אי.בי.אי ניהול קרנות נאמנות (1978) בע"מ נ' אלסינט בע"מ (14.12.2006) ).

פרשנות הצוואות

25. טענתו החלופית של הנתבע הינה, כי יש מקום להכריע את הדין באופן שונה מן ההכרעה בפרשת לרנר, מאחר שכך יש לפרש את הצוואות, על רקע נסיבות עריכתן. הנתבע מדגיש, כי פרשת לרנר הוכרעה ללא שמיעת ראיות. בטיעון זה יש מידה לא מבוטלת של חזרה על הטענה, שנדחתה לעיל, לפיה הלכת לרנר מוגבלת לנסיבותיה.
26. יתירה מזו, גרסת הנתבע איננה עולה בקנה אחד עם הדין בנוגע לפרשנות צוואות, כמבואר להלן:
    • סעיף 54(א) לחוק קובע, כי מפרשים צוואה לפי אומד דעתו של המצווה כפי שהיא משתמעת מתוך הצוואה, ובמידה שאינה משתמעת מתוכה - כפי שהיא משתמעת מתוך הנסיבות. בפרשת טלמצ'יו אמנם נפסק (בשונה מפסיקה קודמת), כי לשון הצוואה ונסיבות עריכתה, ניצבות על מישור נורמטיבי אחד בדרך להתחקות אחר אומד דעתו של המצווה. ואולם, גם על פי הפסיקה בפרשת טלמצ'יו, לא ניתן לפרש צוואה בהתאם לנסיבותיה כאשר הפרשנות נעדרת נקודת אחיזה בלשון הצוואה. בלשונו של הנשיא ברק:

קיים ועומד העיקרון – שגם הוא נגזר מהרצון לכבד את רצון המת – כי הרצון הקובע הוא זה שמצא ביטויו בלשון הצוואה. אמת, מלאכת הפירוש של צוואה אינה מוגבלת אך ללשון הצוואה, אך לשון הצוואה מגבילה את מלאכת הפירוש...יש למצוא תמיד נקודת אחיזה "ארכימדית" בלשון הצוואה המאפשרת את הגשמת אומד-דעתו של...השופט-הפרשן אינו רשאי להוסיף ללשון הצוואה או לגרוע ממנה. כל כוחה של הפרשנות הוא במתן משמעות לטקסט של הצוואה. גבול הפרשנות הוא גבול הלשון. (שם, עמ' 827).

• הדברים אמורים מקל וחומר לשיטת הסבורים כי אין לפרש צוואה לפי נסיבות עריכתה כאשר הלשון ברורה (כב' השופט הנדל בבעמ 8300/11 פלוני נ' פלוני (2.8.2012), וכב' השופט דנציגר בעא 7631/12 ישראל אמסטר נ' קרן קיימת לישראל (12.8.2015) ).
  אכן, במלאכת פרשנותה של צוואה יש לנהוג זהירות מרבית, על מנת שלא יטשטש הגבול בין פרשנות צוואה לבין שכתובה - לנגד עיני הפרשן צריכה תמיד להיות המודעות לעובדה שהוא פרשן של מסמך ולא יוצר מסמך. לכן, אם בסופו של דבר הראיות החיצוניות אינן עולות בקנה אחד עם הכתוב בצוואה, אין להעדיף את הדברים בעל פה אפילו אם בית המשפט סבור שכך רצה המוריש להנחיל את נכסיו...
  אין לשכוח שמצווה לקיים את דברי המת – דהיינו דברי המת כפי שהם עולים, בראש וראשונה מהצוואה (שילה עמ' 459).
• יתירה מזו, משעה שבצוואות הדדיות עסקינן, מחייב אינטרס ההסתמכות ההדדי לפרשן תוך התחשבות באינטרס זה, בדומה לאופן בו מפורש חוזה (א. ברק, פרשנות במשפט – הצוואה, להלן: ברק פרשנות צוואה, עמ' 73).
  והנה דין הוא, כי ככל שהחוזה ברור מתוכו, מלשונו, פוחת משקלן של הנסיבות, וחזקה על הלשון כי היא משקפת את אומד דעת הצדדים, ולכן מן הראוי ליתן לה משקל מהותי (עא 8763/15  יואל זיו נ' גספא הנדסה בע"מ (4.1.2017), סעיף 31 לפסק הדין, וכן ר' סעיף 25(א) סיפא לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973).
• אומד דעתם של המנוחים להוריש אך ורק איש לרעהו ולא למאן דהוא בנעלי היורש, מתחוור היטב מלשון הצוואות – ממה שכתוב בהן, ולא פחות חשוב, ממה שאינו כתוב בהן. לא למותר לחזור ולציין, כי לשון הצוואות הינה גורפת ובלתי מסויגת (כל רכושי מכל סוג ומין שהוא... לקניין שלם גמור ומוחלט"). לשון זו איננה מותירה מרווח פרשני דרכו יכולות נסיבות חיצוניות להידחק. משמעות הדבר הינה, שאיננו בני חורין לייחס למנוחים כוונות כאלה ואחרות מטעמים נסיבתיים. המצווה לכבד את רצון המת (פרשת פלוני) מחייבת לא לפרוץ את גדרי לשון הצוואה. לכן יש לדחות את גישת הנתבע לייחס למנוחים כוונה שלא בא זכרה בצוואות, לבד מהכוונה המיוחסת לכל מצווה בדין. לפיכך, בהיעדר יורש חליף יש לזכות את היורשים על פי דין. התשובה לטענת הנתבע, כי אדם מוריש לקרובים לו ולטענה כי בהיעדר יורשים על פי דין הייתה יורשת המדינה הינה אחת – חירות הציווי הינה גם החירות שלא לצוות. אילו הלכתי במשעול בו מזמינני הנתבע ללכת הייתי כותב צוואה במקום המנוחים ומגשים את האמרה – Hard Cases Make Bad Law.           
  יפים לכאן דברי הנשיא ברק בפרשת לרנר, לאמור:

אמת הדבר, ייתכן שאילו נשאלו בני הזוג מה ייעשה ברכושם לאחר מותם במקרה שלא ימותו באותו זמן, היו משיבים כי ברצונם להורישו לפלוני או אלמוני. אך לרצון זה לא ניתן ביטוי כלשהו בצוואות...הכלל הוא כי ניתן להגשים באמצעות הצוואה רק אותו אומד דעת הנותן ביטוי לאחת המשמעויות הלשוניות של הצוואה.

לפיכך, אין לפרש את הצוואות לפי נסיבות עריכתן, שעה שאין לפרשנות זו אחיזה בלשונן.

27. למסקנה לפיה אין מקום להורות כי ילדי המנוח יירשו את העיזבון ניתן להגיע לא רק על דרך השלילה, אלא גם על דרך ההוכחה הראייתית-פוזיטיבית, מאחר שנחה דעתי, כי המנוח נתן דעתו לנושא שינוי צוואתו והחליט שלא לשנותה.
    
    במה דברים אמורים?
    • אין חולק, שהנתבע קיבל לידיו העתק של הצוואות כשבועיים בטרם הלך המנוח לבית עולמו (עדות הנתבע, עמ' 13-14, עמ' 15 שו' 9-10, שו' 20-21. עדות רעיית הנתבע עמ' 54 שו' 3-4). עובדה זו, שלא ניתן להפריז בחשיבותה, הוסתרה בתצהירי הנתבע ורעייתו. תחת זאת הנתבע הצהיר אודות שיחת טלפון בינו לבין המנוח (להלן: שיחת הטלפון), כהאי לישנא: "זכור לי שאבי התקשר אלי כשבועיים לפני פטירתו ואמר לי שהוא התייעץ עם עו"ד שאמר לו שהצוואה הזאת כפי שהיא "טובה לכם" ושלא כדאי לשנות אותה. אמר, כי אם ישאיר אותה כמו שהיא עבור ילדיו זה הטוב יותר. אנחנו נירש הכול" (סעיף 18 לתצהיר הנתבע, ור' הצהרה דומה בתצהיר רעיית הנתבע).
    • הדבקם של דברים והשכל הישר מורים, כי החזקת הצוואות בידי הנתבע איננה מנותקת מקיומה של שיחת הטלפון, שהתקיימה לאחר שהצוואות הגיעו לידיו. הדברים קל וחומר, לנוכח הודאת הנתבע, כי בשיחת הטלפון התייחס המנוח לאפשרות של שינוי צוואתו. הדעת נותנת, שהמנוח לא יזם שיחה בנוגע לאפשרות שינוי צוואתו סתם כך, אלא דווקא לנוכח גילוי תוכנן על ידי הנתבע ודברים שהוחלפו בין השניים בנושא זה.
    • הנתבע מסר בעדותו גרסה, לפיה לא שוחח עם המנוח אודות צוואתו. הגרסה איננה מהימנה מעיניי, בהיותה גרסה מתפתחת, הן משלב התצהיר לשלב העדות והן במהלך העדות עצמה. כאמור, הנתבע הסתיר בתצהירו כי החזיק בצוואות. עוד הסתיר הנתבע את עובדה, בה הודה לראשונה בעדות, כי אביו המנוח נתן לו ייפוי כוח שנערך אצל עורך דין (עמ' 30 שו' 19-21). גם לעניין הרקע לשיחת הטלפון התפתחה העדות – בתחילה נמסרה גרסה השוללת לחלוטין החלפת דברים בנוגע לצוואת המנוח להודאה, אך בהמשך הודה הנתבע, כי סיפר למנוח אודות מציאת הצוואות ("כנראה שבאחד הביקורים אמרתי לו שמצאתי את הצוואות איפה שהוא" – עמ' 19 שו' 11, "כנראה אמרתי לו שהצוואות אצלי. זה הגיוני שאמרתי לו כי הרי הוא אמר לי איפה הן נמצאות. כנראה שאמרתי לו מצאתי את הצוואות" – עמ' 21 שו' 8-9). ברי כי על גרסה כגון דא, הנמסרת לשיעורין, מוטל צל כבד ביותר. רעיית הנתבע הודתה (לא לפני שעשתה מאמץ ניכר להתחמק ממתן תשובה חד משמעית, ולמרות לקות זיכרון פתאומית בה נתקפה מיד לאחר ההודאה), כי הנתבע סיפר לה על שיחה שניהל עם אביו המנוח אודות צוואתו (עמ' 62 שו' 6-11).
    • אמור מעתה, הנתבע שוחח עם אביו המנוח אודות צוואתו, וממילא נהיר כי שיחת הטלפון התקיימה בהמשך לאותה שיחה ראשונה. ממילא ברי, כי הצהרת המנוח, לפיה אין צורך לשנות את צוואתו, הינה פועל יוצא של הדברים שנאמרו באותה שיחה ראשונה, קרי – דיון באפשרות שינוי הצוואה.
      מסקנה זו מתחזקת לנוכח הודאת הנתבע בתצהירו, כי קודם לכן כבר הייתה מחלוקת בינו לבין המנוחים בנוגע לכספים שנִָתנו למטרות שונות באופן שלא היה לרוחו של הנתבע. הרקע למתיחות הייתה סברתם של המנוחים, שעמדת הנתבע בנושא נובעת מחרדה לירושתו ("חשבתי שהתרומה היתה מוגזמת וא' וש' חשבו שאני כועס כי פגעו לי בירושה" – סעיף 15 סיפא לתצהיר הנתבע). גם בנושא זה מסר הנתבע עדות מגומגמת ובלתי משכנעת, במהלכה ניסה לגמד את הדברים ואף לשנות גרסה (מטענה עובדתית בדבר הרקע לכעסם של המנוחים, לטענה שמדובר בסברה בלבד, עמ' 11 שו' 8). מכל מקום, קיומה של מחלוקת בין הנתבע למנוחים בנוגע לפעולות כספיות שבצעו, וסברתם כי הנתבע דואג לירושתו, מוכיחים, כי שיח אודות כספים וירושה איננו זר לקשר בין הנתבע למנוחים. מסקנה זו מבססת ביתר שאת את הקביעה, שהנתבע שוחח עם אביו המנוח אודות צוואתו.
    • הנה כי כן, בראייה מפוקחת של העובדות כפי שהוכחו, אין מנוס מן המסקנה, שהנתבע שוחח עם אביו אודות האפשרות לשנות את הצוואה באופן שיובטחו זכויותיו כיורש. שיחת הטלפון מתיישבת היטב עם המסקנה האמורה, והודאת הנתבע כי המנוח אמר שאין צורך בשינוי הצוואה, מוכיח בעליל, שהמנוח שקל את הדבר. יש רגליים איתנות לסברה, שהמנוח לא שקל את הדבר לבדו, אלא נועץ בעורך דין. הדבר נטען על ידי הנתבע עצמו, ומתבקש מן העובדה שהמנוח ערך ייפוי כוח לטובת הנתבע אצל עורך דין באותה תקופה ממש. והנה, למרות שקילת האפשרות לשנות את הצוואה, לא ראה המנוח לשנותה כמלוא הנימה. מסקנה זו מחלישה בצורה משמעותית ביותר את טענת הנתבע, כי צוואות המנוחים נערכו כפי שנערכו לנוכח סברתם שילדי המנוח ירשו את עיזבונם בסופו של יום. לסברה זו אין רמז בצוואות, בעוד המנוח לא ראה לנכון להבהיר זאת הגם ששקל את הדברים. המסקנה האמורה שוללת כל האפשרות לפרש את הצוואות כגרסת הנתבע, שעה שהנסיבות, "ההיגיון" ו"הצדק", התומכים לכאורה באותה פרשנות, אינם שוקלים כנגד החלטת המנוח שלא לשנות או להבהיר את צוואתו.
    • אינני מאמין להצהרת הנתבע, כי המנוח אמר לו שהטעם להחלטה לא לשנות את צוואתו הינה שהצוואה מבטיחה כראוי את זכויות הירושה שלו ושל אחיו. ראשית, מדובר בעדות בעל דין נוגע בדבר. שנית, מדובר בעדות יחידה שאין לה כל סיוע (תצהיר רעיית הנתבע בנדון הינו עדות שמועה מפי הנתבע עצמו, ולכן - כמו גם משום שהשניים בוחשים בקדירה אחת - אין בו משום סיוע). שלישית, הנתבע לא היה מהימן בעיניי, שעה שבחר לחשוף טפח אך להסתיר טפחיים. רביעית, והחשוב מכל - מדובר בגרסה לא הגיונית. המנוח, שהיה לכל הדעות אדם חכם ובעל ידע, לא יכול היה להניח, כי צוואתו מגנה על זכויות הירושה של ילדיו. מקל וחומר שהמנוח לא יכול היה לסבור כי זכויות הירושה של ילדיו נשמרות בצוואתו באופן ראוי עד כי לא נדרשת אפילו הבהרה (כטענת הנתבע).
    • אמור מעתה: הראיות הפוזיטיביות שהונחו לפניי מוכיחות, כי למנוחים לא הייתה כוונה לשנות את צוואותיהם או להבהיר באופן כלשהו כי ילדי המנוח יזכו בעיזבונם.
28. למעלה מן הצורך אעיר, כי התקשיתי למצוא בראיות נסיבתיות שהניח הנתבע משום חיזוק לטענתו, לפיה אומד דעת המנוחים היה, כי ילדי המנוח ירשו את עיזבונם. מכתבו של המנוח מיום 19.8.1992 איננו אומר דבר על ירושה, והדברים החמים שכתבה המנוחה על ילדי המנוח בספרה אינם מעידים על רצון כי ירשו את עיזבונה. תצהירה של הגב' ג.מ, שטיפלה במנוח בחודשי חייו האחרונים, נושא עמו משקל ראייתי משמעותי יותר. הגב' מ' הצהירה שהמנוח סיפר לה "לא פעם על כך שהרכוש שהוא וש' צברו במהלך השנים יעבור אליהם" (לילדי המנוח – שב"י). דא עקא, התברר כי מדובר בגרסה חלקית. בעדותה טענה הגב' מ' לראשונה, כי המנוח דיבר על מסמכים בכתב שמבטיחים את ירושת ילדי המנוח (עמ' 80 שו' 9). מעת שבתצהיר הגב' מ' אין זכר לטענה בדבר מסמכים בכתב הנוגעים לירושת ילדי המנוח, תיתכן אחת משתי אפשרויות: או שמדובר במידע שהוסתר במכוון בתצהיר, או שמדובר בדברים שאינם אמת והושלמו במהלך העדות. כך או כך, התפתחות הגרסה מחלישה אותה מבחינה ראייתית. מכל מקום, גם אם אניח שהמנוח אמר כדברים האלה לגב' מ', מדובר בראיות נסיבתיות שאינן שוקלות כנגד לשון הצוואה וההוכחה שהמנוח שקל את שינוי הצוואה ולא שינה. הוא הדין, בשינויים המחויבים, בכל הנוגע לטענות הנתבע באשר לאומד דעתה הנטען של המנוחה לא להוריש את עיזבונה לתובעת, בשל יחסים עכורים ביניהם. הדבר קל וחומר משמצאתי בנושא זה פנים לכאן ולכאן.

סופו של דבר

29. הנתבע לא הרים את נטל השכנוע, כי יש להחיל דין שונה מזה שנקבע בפרשת לרנר. לפיכך, לסעיף 49 לחוק אין נפקות במקרה דנא, ויש ליתן צו ירושה כעתירת התובעת.
30. אשר על כן, אני נעתר לבקשת התובעת ליתן צו ירושה כעתירתה ודוחה את עתירות הנתבע בת"ע 4920-02-16 ובת"ע 11869-09-16. התובעת תואיל להגיש פסיקתה לחתימה.
31. משעה שנוהל הליך כהלכתו, ולנוכח גרסה חסרה שהניח הנתבע לפני בית המשפט, כמו גם לנוכח שוויו המוערך של העיזבון דנא - היה מקום לחייב את הנתבע בשכר טרחת עורך דין כדבעי. למרות זאת, ולא בלי היסוס, החלטתי לחייב את הנתבע בסכום צנוע, בשים לב לכך שילדי המנוח לא זכו למאומה מעיזבון אביהם. לפיכך, אני מחייב את הנתבע לשלם לתובעת את האגרות ששילמה (ככל ששילמה) במסגרת ההליכים דנא, ובנוסף שכר טרחת עורך דין בסכום של 11,700 ₪.

תואיל המזכירות לסגור את כל התיקים שבכותרת.

ניתן לפרסום ללא פרטים מזהים.

ניתן היום,  כ' תשרי תשע"ח, 10 אוקטובר 2017, בהעדר הצדדים.