16 שנים לאחר שהתגרשו, קבע בית המשפט למשפחה בירושלים כי על האישה לשלם לגבר דמי שימוש ראויים בדירה ואולם, בגין התנהלותו במרוצת השנים, האישה תתחיל לשלם רק מיום הגשת התביעה הנוכחית.
ב-1999 בני זוג עם בית במושב ו-5 ילדים, החליטו להתגרש אחרי 30 שנות נישואים. הבעל עזב את הבית והאישה המשיכה לגור בו לבדה, עד היום.
בפסק הגירושין שניתן בספטמבר 2001 בידי בית הדין הרבני, נפסק שהבית יחולק שווה בשווה בין הצדדים וכי התשלומים שנותרו למשכנתא – ישולמו על ידי האיש. ערעורו על החלטה זו התקבל על ידי ביה"ד הרבני הגדול, שהחזיר את הדיון לבית הדין האזורי בכדי שיכריע בשאלת ערך הבית. אך בית הדין לא סיים את מלאכתו, ולא הכריע בשאלה.
לאחר 5 שנים של התעלמות בית הדין, הגבר הגיש את תביעתו הראשונה ל"דמי שימוש ראויים" בבית המשפט למשפחה– מעין שכירות תמורת המגורים בבית – אך התביעה הסתיימה בהסכמת הצדדים למכור את הבית, ללא אזכור לתשלום דמי שימוש ראויים.
כ-7 שנים לאחר מכן ומשלא הצליחו למכור את הבית, הגיש הגבר תביעה נוספת לדמי שימוש אך היא נמחקה מחוסר מעש, כלומר, הוא לא הגיש לנתבעת את כתב התביעה במשך 7 חודשים מפתיחת ההליך.
תביעתו השלישית והאחרונה הוגשה לפני כשנה, בה הוא ביקש מגרושתו בשלישית, לשלם לו דמי שימוש ראויים בסך 340 אלף שקל, עבור כל השנים שהתגוררה בבית שחציו שייך לו. בתביעתו טען שהיא סירבה למכור את הבית ואף "תקעה" את ניסיונות המכירה דרך כונס הנכסים.
הנתבעת הכחישה את הדברים וטענה כי התובע הוא שסיכל את הניסיונות למכור את הבית ולסיים את העניינים ביניהם בהזדמנויות רבות, בין היתר, כשסירב לקנות את חלקה או למכור לה את שלו. היא אף טענה שהוא עזב את הבית מרצונו החופשי, ובכך ויתר, לשיטתה, על דמי השימוש.
התובע השיב לדברי הנתבעת שלא עזב את הדירה בהסכמה, אלא משום שהיא הפכה את חייו ל"בלתי נסבלים". הוא טען כי לפי פסיקת בתי המשפט, על מנת שהוויתור על דמי השימוש יהיה קונקרטי, צריך שהוא יהיה מפורש.
ויתור בהתנהגות
אולם השופט פליקס גורודצקי לא התרשם מטענות התובע והזכיר כי "המוציא מחברו – עליו הראיה". השופט סבר שהתובע לא הוכיח את טענותיו לפיהן האישה חייבה אותו, בהתנהלותה ה"בלתי נסבלת" לעזוב את הבית ולא פירט מה כללה התנהלותה זו.
השופט לא הסתפק בדברים אלו והוסיף שניתן ללמוד מהתנהלות התובע לאורך השנים כי דווקא הוא זה שוויתר על דמי השימוש, פעם אחר פעם: תביעתו הראשונה הסתיימה בהסכם שלא כלל תשלום דמי שימוש אלא רק את התחייבות הצדדים למכור את הבית, ובפעם השנייה התנהלותו הביאה למחיקת התביעה. השופט הביא דוגמאות נוספות מהן למד על ויתורו של התובע על דמי השימוש והדגיש כי מנגד, הוא לא הוכיח שהאישה מנעה או עיכבה את פירוק השיתוף בדירה.
על אף הקביעה בפסיקה כי על הוויתור להיות מפורש, השופט קבע שהתנהגות התובע לאורך השנים – מעידה על וויתורו, ללא צורך באזכור מפורש על כך. עם זאת, השופט קבע כי "בתביעה זו התובע 'הצביע ברגליים' שהוא עומד על זכויותיו לקבלת דמי שימוש ראויים", וזיכה אותו בסעד זה, אך רק מיום הגשת התביעה הנוכחית ועד למכירת הבית, ולא כפי שתבע – מיום עזיבתו את הבית.
לאור תוצאות פסק הדין, לא ניתן צו להוצאות.
עו"ד חגית אפרתי
עוסק/ת ב-
דיני משפחה
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין