בית הדין הרבני הגדול נחרד ממעשים סוטים וחמורים שביצע הבעל לאורך חיי הנישואים. נקבע כי במעשיו הבעל הנחית על הנישואים "מכת מוות" ועליו לשאת בהשלכות הכלכליות
בית הדין הרבני הגדול הכריע לטובת אישה שתבעה להתגרש מבעלה חובב הפורנוגרפיה והנשים, וקבע כי הוא יצטרך לממן 80% מהמשכנתה על הדירה לפי הסכם הממון ביניהם, ובנוסף לשלם כתובה של 52,000 דולר. בפסק הדין נקבע כי אמנם האישה היא זו שהגישה את תביעת הגירושים אבל לא היא זו שהביאה את הנישואים לסיום אלא התנהגותו הסוטה והחמורה של הבעל.
ב-2016 בני הזוג נפרדו בשל התפרצויות זעם של הבעל והתנהגות מינית בעייתית. אחרי כ-4 חודשים הם החליטו לחזור זה לזו אבל חתמו על הסכם ממון, שבמסגרתו נקבע בין היתר שאם הבעל יגיש בקשה לגירושים הוא ישלם את תשלומי המשכנתה שעד אז שולמו על-ידי האישה, ואילו אם האישה תבקש להתגרש הדירה תימכר והם יכסו את המשכנתה בחלקים שווים.
ההסכם נחתם מתוך תקווה שהבעל ישפר את התנהגותו אלא שבפועל המצב רק החמיר והוא בגד בה עם נשים אחרות ויצר קשר עם קטינות. בעקבות זאת, האישה סירבה לקיים איתו יחסים וב-2018 הוא עזב את הבית.
בהמשך הוא הגיש בקשה ליישוב סכסוך וזמן קצר לאחר מכן, בית הדין הודיע שבני הזוג צריכים להתגרש וקבע מועד לסידור הגט. אלא שהבעל סירב להתגרש ולפיכך הגישה האישה תביעת גירושים ואף ביקשה לפסוק לה כתובה ולפרש את ההסכם לטובתה. כלומר, לקבוע שאף שהיא הגישה את תביעת הגירושים, בפועל הבעל גרם לגירושים ולכן הוא צריך לשאת בתשלומי המשכנתה על הדירה.
אלא שבית הדין הרבני האזורי הכריע לרעתה. הוא קבע כי אף שההתנהגות של הבעל הייתה "חמורה, קיצונית ובלתי-נורמלית", בפועל מי שביקש את גירושים היא האישה ולכן לפי ההסכם היא צריכה לחלוק עמו בתשלומי המשכנתה. לגבי הכתובה, הם החליטו על סכום של פשרה של 72,000 שקלים בלבד – פחות מחצי מסכום הכתובה שעמד על 52,000 דולר.
גרם לצער ועינוי נפש
אבל ערעור שהגישה האישה לבית הדין הרבני הגדול התקבל. בפסק דין שכתבו הרב הראשי ונשיא בית הדין דוד ברוך לאו והרב אליעזר איגרא נקבע כי אמנם טכנית האישה היא זו שהגישה את תביעת הגירושים אבל מי שיזם את הגירושים היה בית הדין עצמו, וזאת בשל מעשיו של הבעל שהביאו "מכת מוות על הבית המשותף". על כן, הפרשנות שלפי ההסכם האישה נחשבת כמי שהגישה את בקשת הגירושים לא מתקבלת על הדעת.
לפיכך הם קבעו שהבעל הוא זה שיזם את הגירושים. עם זאת, מאחר שהכוונה בהסכם הייתה שהבעל ימשיך לשלם את המשכנתה בתשלומים ואילו בפועל הדירה עומדת למכירה והוא יכסה את התשלום בבת-אחת, יש לבצע היוון. בהתאם לכך מהחלק שלו בתמורה יכוסו 80% מהמשכנתה ומהחלק של האישה 20%.
יצוין שהרב מיכאל עמוס תמך בתוצאה זו אבל סבר שהדרך להגיע אליה היא באמצעות ביטול התנאי בהסכם, שכן לנוכח מעשי הבעל האישה לא הייתה יכולה לקיים אותו.
באשר לכתובה, שלושת הדיינים סברו שיש לחייב את הבעל בסכום המלא לנוכח מעשיו המעוותים והפוגעניים. הם כתבו כי "כאשר הבעל גורם לאשתו לחיי צער ולעינוי נפש באופן שאין הדעת סובלת כלל, הרי שדינו להיות בכלל אלו שיוציאו וייתנו כתובה".
עו"ד אסף לאור
עוסק/ת ב-
דיני משפחה
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.