חברה לייצור שלטי חוצות ייחודיים לא הצליחה להתרומם ושותפיה הסתכסכו. שניים מהם תבעו מהשותף השלישי את כספי ההשקעה שלהם, וזכו באחרונה ברוב הכסף, לאחר שהוכיחו כי שותפם נטל את הכספים לעצמו ולא החזיר.
שותפיו של מיזם כושל לייצור מתקן שילוט חוצות ייחודי בשם "פרפרית", נפגשו בשנת 2012 בבית המשפט, בעקבות תביעה שהגישו שניים מהם בבית משפט השלום באשקלון ובה דרשו החזר של השקעתם הכספית במיזם.
התובעים – אב ובנו – התקשרו באפריל 2007 עם הנתבע, ממציא ה"פרפרית" ומכר של האב, בהסכם להקמת מיזם לפיתוח וייצור המתקן. בשנת 2010, לאחר שהתפוצץ משא ומתן עם חברה פיליפינית שהתעניינה במתקן, התגלע בינם לבין הנתבע סכסוך שהלך והחריף עם הזמן.
התובעים טענו כי בהתאם להסכם השקיעו במיזם 400,000 שקל. לטענתם, ההסכם אפשר לנתבע, שהיה אז בחובות, להשתמש בכסף לצרכים אישיים, ובתנאי שבתוך שנה יחזיר את הכסף לחברה אם במזומן ואם בדמות מתקנים מוכנים. אולם לטענתם, הנתבע נטל את הכסף ולא החזיר אותו בשום צורה, ויותר מזה הוא העלים 35 מתקני פרפרית.
הנתבע מנגד, הציג תמונה שונה של הדברים. הוא טען כי לא הפר את ההסכם שכן נשא בהוצאות החברה לבדו, בסכומים גבוהים בהרבה מסכום ההשקעה של התובעים. באשר למתקנים, הוא טען כי הוא מאחסן אותם אך לא ציין היכן.
בזבזו זמן יקר
השופטת אורית חדד קבעה כי הנתבע הפר את התחייבותו לפי ההסכם, והרחיבה על כך. היא קבעה כי בהסכם התובעים ניאותו לסייע לנתבע להשתמש בכספי ההשקעה, אך הוא לא עמד בתנאי שהציבו לו: כי בתוך שנה ההשקעה תחזור כך או אחרת לחברה.
השופטת קבעה כי טענת הנתבע בדבר השקעותיו לא גובו במסמכים חשבונאיים מתאימים, ולמעשה, האינדיקציה היחידה לכך שהשקיע בחברה נמצאת בהצהרת התובעים עצמם, שהודו כי הנתבע הוציא על החברה משהו כמו 100,000 שקל.
מעבר לזה, סירובו של הנתבע לחשוף היכן מאוחסנים המתקנים מעיד על כך שההשקעה לא הוחזרה לחברה גם באופן הזה.
בהמשך השופטת התעכבה על סוג הסעד המשפטי לו זכאים התובעים לנוכח התנהלות הנתבע. השופטת קבעה כי אף שהנתבע הפר את ההסכם הפרה יסודית, התובעים איבדו את הזכות לביטולו מאחר שלא עמדו במגבלת הזמן של החוק, שקובע שהביטול צריך להיעשות תוך זמן סביר. שנתיים אינן זמן סביר לטעמה של השופטת.
השופטת הוסיפה כי אין זה אומר שלא מגיע לתובעים סעד, אלא שהוא ייפסק ממקור חוקי שונה. במקום לקבל פיצוי על ביטול החוזה הם יקבלו פיצויים על כך שהחוזה לא קוים – "פיצויי קיום", וזאת בהפחתת השקעות הנתבע שהוערכו על דרך האומדן בסכום של 130,000 שקל.
לפני סיום, השופטת התייחסה לטענה שהעלה הנתבע לפיה רק החברה הייתה רשאית לתבוע אותו ועל כן התובעים היו צריכים להגיש בקשה לתביעה נגזרת.
השופטת דחתה את הטענה והסבירה כי זה נכון שהמחדלים שיוחסו לנתבע נוגעים להפסדים שנגרמו לחברה, אך התובעים לא התיימרו לתבוע בשם החברה אלא תבעו פיצוי על הנזק האישי שנגרם להם, וללא שום קשר לנזק שנגרם לחברה.
לבסוף, השופטת הוסיפה כמה מילים נוקבות על התנהלות הצדדים, שעדויותיהם היו מגמתיות והייתה בעיה קשה להאמין להן.
בסופו של דבר הנתבע חויב לשלם לתובעים 270,000 שקל בתוספת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד מופחתים של 14,000 שקל בלבד.
- ב"כ התובעים: עו"ד א.מושונוב
- ב"כ הנתבע: עו"ד דוד קוגן
עו"ד סהר פינטו
עוסק/ת ב-
דיני חברות
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין