ברוב של 2 נגד 1 קבעו דייני ביה"ד הגדול שעצם נתינת הדירה במתנה לא מחריגה אותה מאיזון המשאבים בגירושים: "לא הגיוני שיוותר על הנכס המשמעותי בחייו"
אישה שקיבלה מבעלה דירה במתנה תיאלץ להתחלק בה במעמד גירושיהם – כך קבע לאחרונה בית הדין הגדול בירושלים. דעת הרוב עליה חתומים הדיינים צבי בן-יעקב ועידו שחר, קבעה כי כוונת הבעל הייתה להקנות את הדירה במתנה אך לא להיפרד ממנה לגמרי באופן שהיא לא תיכלל בחלוקת הרכוש, ויש לכבד אותה. לעומתם קבע דיין המיעוט ציון לוז-אילוז שמדובר במתנה גמורה המוחרגת מאיזון המשאבים.
הצדדים התחתנו בתחילת שנות השמונים כאשר יחסיהם ידעו עליות ומורדות. התנהלות כלכלית מסוימת אותה הסתיר הבעל ואשר הכניסה אותם לחובות עצומים, שברה את הכלים מבחינת האישה וביוני 2011 הם עברו לישון בחדרים נפרדים. שלוש שנים אחר-כך חתמו הצדדים בפני עורך דין על תצהיר וייפוי כוח בלתי חוזר, שלפיו הבעל מעביר את כל זכויותיו בדירה לאשתו במתנה.
באפריל אשתקד, כחלק מהליכי הגירושים, דחה בית הדין האזורי את נימוק האישה לעסקת המתנה – פיצוי על הסבל שחוותה מבעלה. בפסק הדין נכתב שההסבר היותר מתקבל על הדעת למתנה הוא רצון הבעל להבריח את הדירה מנושיו. בית הדין העלה שני נימוקים נוספים לכך שהדירה למעשה שייכת לשניהם: האישה נחשבת ל"מורדת" שלפי ההלכה "מתנותיה חוזרות", ובנוסף הדירה רשומה בטאבו על-שם שניהם.
האישה לא ויתרה והגישה ערעור לבית הדין הגדול, בו חזרה על טענתה כי חלקו של בעלה בדירה ניתן לה כפיצוי וכפיוס על הסבל הרב שעברה במחיצתו בתקופה שקדמה לחתימת עסקת המתנה, ובכלל זה התנהלותו הגרועה שהכניסה אותם לחובות – כך שיש להכיר בה כבעלים הבלעדי על הדירה.
לעומתה טען הבעל שעסקת המתנה רק נועדה להבריח את חלקו בדירה (50%) מהנושים, ולא עמדה מאחוריה כוונת אמת.
אין הסכם ממון
כלל הדיינים קבעו שחרף הרישום בטאבו ובניגוד לקביעת האזורי, הלכה למעשה המתנה תקפה מבחינת משפטית והדירה שייכת לאישה בלבד. המחלוקת ביניהם הייתה בשאלה האם מוצדק לאזן אותה בעת חלוקת הרכוש בגירושים.
דיין המיעוט לוז-אילוז, שדעתו לא התקבלה, השיב על כך בשלילה. לדבריו, אם סעיף 5(א) לחוק יחסי ממון מוציא מחלוקת הרכוש מתנה שקיבל אחד מבני-הזוג במהלך הנישואים "אף שהנותן לא גילה בדעתו" – קל וחומר שיש להחריג מתנה שנתן הבעל "על דעת שהוא לא יקבלנה בחזרה".
לעומתו קבע הדיין בן-יעקב שהדירה תיכלל בחלוקת הרכוש. לדבריו, משמעות העובדה שהצדדים לא חתמו על הסכם ממון שאושר על-ידי ערכאה שיפוטית, הקובע שהדירה שייכת לאישה בלבד, אמנם לא מבטלת את ההליך הקנייני שבוצע, אבל היא כן משאירה את הדירה כנכס בר-איזון.
הדיין שחר, שהסכים לקביעת הדיין בן-יעקב, הוסיף על דבריו כי כשמדובר בנכס משמעותי ועיקרי כמו דירת מגורים "יש אומדנא גמורה שהאיש הנותן מסכים להעביר את זכויותיו בנכס לאישה המקבלת, אך אינו מסכים שהנכס ייצא מכלל איזון המשאבים לעת גירושין".
הדיין הדגיש "שההפרש בין מתנה בין בני זוג בתקופת הנישואין למתנה שמוצאת מאיזון המשאבים הוא תהומי. מתנה לבת הזוג כמו במקרה זה שומרת לאיש את זכות השימוש בנכס בזמן שהוא מתגורר עם אשתו, ומבטיחה לו שבמקרה של פירוד הוא לא יאבד את הנכס העיקרי שלו. מאידך מתנה שמוציאה את הנכס מכלל האיזון, מפסידה לאיש את הנכס המשמעותי שצבר בחייו".
לפיכך נקבע ברוב דעות שהדירה תיכלל בחלוקת הרכוש, והאישה תיאלץ להתחלק בה עם בעלה לשעבר.
- ב"כ האישה: עו"ד זיוה ארנסטי, טו"ר יצחק בן ציון מולה ועו"ד צבי גלר
- ב"כ הבעל: עו"ד ירון רבינוביץ ועו"ד אפרת ראובני
עו"ד לאה קליין אליאב
עוסק/ת ב-
דיני משפחה
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין