דירה בפינוי-בינוי הובטחה לדיירת מוגנת אך לא תעבור ליורשיה

מהפך בבית המשפט המחוזי בעקבות ערעור שהגישו היזמיות לאחר שחויבו לקיים את ההסכם כלפי היורשים. נקבע כי ההסכם כלל לא היה בתוקף כשהדיירת נפטרה כיוון שלא התקיימו התנאים שנקבעו בו

בית המשפט המחוזי בתל-אביב קיבל ערעור שהגישו יזמיות הבנייה "פרויקט לוגאנו יהוד" ו"אאורה ישראל" על פסק דין של בית משפט השלום בעיר, וקבע כי יורשיה של דיירת מוגנת שנפטרה לא זכאים לדירה חדשה ופיצויים של 900 אלף שקל מכוח הסכם פינוי-בינוי שנחתם איתה. בפסק הדין נקבע כי בית משפט השלום הכריע לטובת היורשים על בסיס טענות שלא הופיעו בכתב התביעה – ומדובר בהרחבת חזית אסורה. בנוסף, לגופו של עניין, ההסכם כלל לא היה בתוקף במועד שבו הדיירת נפטרה כיוון שחלק מהתנאים שנקבעו בו לא התקיימו.

המנוחה הייתה דיירת מוגנת בדירה של עמידר ביהוד במתחם שלימים נרכש על ידי לוגאנו. ב-2012 היא חתמה על הסכם שהבטיח לה דירה חדשה בפרויקט פינוי בינוי משותף של לוגאנו ואאורה ופיצויים של 900 אלף שקל אם בתוך 36-48 חודשים 85% מהדיירים יחתמו על הסכם זהה ויתפנו והיזמיות יקבלו היתר בנייה.

ב-2015 הדיירת נפטרה והיזמיות הודיעו ליורשיה שההסכם מבוטל כיוון שהתנאים לא התקיימו. 4 שנים לאחר מכן קיבל בית משפט השלום בתל-אביב תביעה שהגישו היורשים לאכיפת ההסכם כלפיהם לאחר שנקבע בין היתר כי היזמיות עיכבו בחוסר תום לב את קבלת היתר הבנייה כדי לסכל את ההסכם.

אלא שערעור שהגישו היזמיות התקבל לאחרונה על-ידי סגן נשיא בית המשפט המחוזי בתל-אביב שאול שוחט והשופטים נפתלי שילה ועינת רביד.

נפטרה כדיירת מוגנת

השופט נפתלי שילה שכתב את פסק הדין ציין כי הקביעה שהיזמיות סיכלו את התנאי של קבלת ההיתר התבססה על טענה שהיורשים העלו לראשונה בשלב הסיכומים. אלא שבית משפט השלום לא היה רשאי לקבל את הטענה הזו כיוון שמדובר בהרחבת חזית אסורה שפגעה בזכויות הדיוניות של היזמיות, שלא קיבלו הזדמנות להתגונן מפניה.

השופט הסביר כי בכתב התביעה היורשים העלו טענה אחרת לגמרי ולפיה כל התנאים של ההסכם התקיימו ולכן הוא נכנס לתוקף. רק בשלב הסיכומים הם שינו את האסטרטגיה וטענו לפתע שהתנאי של היתר הבנייה לא התקיים באשמת היזמיות. "מדובר בחזית מריבה שונה לגמרי ולא ניתן היה לבסס את פסק הדין על טענות אלו", נכתב.

מעבר לכך השופט מצא שגם לגופו של עניין היזמיות צדקו בטענה שההסכם לא נכנס לתוקף לפני שהמנוחה נפטרה משום שלא כל הדיירים התפנו ולא התקבל היתר בנייה.

בהקשר להיתר הדגיש השופט כי הקביעה שהיזמית עיכבו אותו בחוסר תום לב הייתה שגויה גם אלמלא היה מדובר בהרחבת חזית. זאת, משום שהיורשים לא הוכיחו שהן פעלו ברשלנות או בזדון והטענה שלהן כי העיכוב בהגשת הבקשה להיתר נבע משיקולים כלכליים לגיטימיים לא נסתרה.

בנסיבות אלה, כששניים מתוך שלושת התנאים בהסכם לא התקיימו בטווח הזמן שהוגדר בו, היזמיות היו רשאיות לבטל אותו קבע השופט. המשמעות היא כי המנוחה נפטרה כדיירת מוגנת וללא זכויות חוזיות להוריש, ועל כן היורשים שלה לא זכאים לקבל את הדירה והפיצוי שהובטחו לה בהסכם רק בכפוף להתקיימות התנאים שנקבעו בו.

לפיכך פסק הדין של בית משפט השלום בוטל והיורשים חויבו להחזיר ליזמיות 50,000 שקלים שנפסקו לטובתם כהוצאות, ללא חיוב בהוצאות נוספות.

• ב"כ המערערות:  עו"ד דורון אריאל, עו"ד אלעד בן יורם, עו"ד ליז חדד
• ב"כ המשיבים: אוריאל בן אסולי, עורך דין פינוי בינוי

בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין