בית המשפט העליון מתח ביקורת קשה על מחדלה המתמשך של המדינה, שלאורך שנים לא יידעה את ציבור חולי הגזזת שעברו הקרנות בילדותם בדבר הסיכון המוגבר שלהם לחלות בסרטן.
על פי הנתונים בפסק הדין, מ-1948 ועד 1960, כ-20,000 ילדים קיבלו טיפול בהקרנות בשל מחלת הגזזת. עם השנים התברר שההקרנות הגבירו את הסיכון שלהם לחלות במחלות שונות ובהן גידולים סרטניים בקרקפת ובמוח, פגיעה בבלוטת התריס ומחלות נוספות.
לייעוץ לנפגעי גזזת:
עו"ד תביעות גזזת
בספטמבר 1991 הורה שר הבריאות דאז אהוד אולמרט לפעול "למתן הנחיות מתאימות לרופאים בקשר להקרנות רנטגן לנפגעי מחלת הגזזת", והוצא על כך מכתב לרופאים.
גם בשנת 2009, בעקבות ועדה שעסקה בעניין, הפיץ משרד הבריאות חוזר מנכ"ל עם הוראות להעלות את מודעות הרופאים ולפעול לאיתור המטופלים הרלוונטיים, אלא שהעובדות בשטח הוכיחו אחרת.
לפני מספר ימים בית המשפט העליון אמר את דברו בסוגיה הטעונה, במסגרת דיון במספר ערעורים של חולי גזזת שעברו הקרנות בילדותם והגישו תביעות לפיצויים על כך שהמדינה לא יידעה אותם על הסיכון המוגבר ללקות במחלות שונות.
המערערים טענו שמשרד הבריאות הנהיג מדיניות פטרנליסטית שנבעה מקונספציה שגויה, שלפיה אין צורך בבדיקות סקר או בטיפול עד להופעת סימפטומים כלשהם.
לטענתם, המדינה המשיכה שלא ליידע מטופלים, למרות החוזר מ-2009 ואף על פי שב-2010 כבר ניתן פסק דין שהורה לה לעשות זאת.
המדינה טענה, בין היתר, כי הרחבת יתר של חובת היידוע עלולה להטיל עליה נטל בלתי סביר לפרסם לעתים תכופות מידע על שלל מחלות, סיכונים או בדיקות.
בכל מקרה, נטען שהמדינה מילאה את חובתה על ידי "מסעות פרסום" על הסיכונים במהלך שנות ה-80 וה-90.
קופות החולים טענו שאי אפשר לצפות מהן לפעול בניגוד לעמדת המדינה, שלאורך שנים קבעה מדיניות שגויה שלפיה אין ליידע את המטופלים או את הרופאים.
לטענתן, גם החוזר מ-2009 אינו מעשי שכן הוא מפנה את רופאי המשפחה לבצע בירור ברשימות שעד היום המדינה לא העבירה אליהן.
המדינה סיכנה – המדינה אחראית
לפי השופטת אסתר חיות, כפי שרופא חייב לגלות מידע למטופליו, המדינה חייבת ליידע מוקרני גזזת בדבר הסיכון שלהם לחלות במחלות שונות בעקבות ההקרנות, במיוחד כשהיא זו שיצרה את הסיכון.
השופטת קבעה שהמדינה הפרה חובה זו לאורך התקופה שבין 1991 (אז התקבלה במשרד הבריאות החלטה שלא יושמה בדבר המדיניות שיש לנקוט) ועד מועד פרסום החוזר מ-2009, ומכאן שהיא נושאת באחריות כלפי המטופלים.
לעניין הנזק והקשר הסיבתי, השופטת הוסיפה כי ניתן לפסוק פיצויים על אובדן סיכויי החלמה ולעתים גם על פגיעה באוטונומיה בלבד, אך יש לבחון כל מקרה לגופו תוך הימנעות מכפל פיצוי גם לפי החוק לפיצוי נפגעי הגזזת וגם לפי דיני הנזיקין.
מכאן היא ניגשה למקרים הספציפיים שנדונו בערעור. בשלושה מקרים הערעורים נדחו מטעמים שונים, בשלושה נוספים נפסקו למערערים פיצויים בסך 50,000 שקל, ובמקרה נוסף נפסק פיצוי בסך 200,000 שקל.
השופט יצחק עמית והשופטת דפנה ברק-ארז הצטרפו להכרעה. לדעת השופט עמית, לא תמיד חלה על המדינה חובה זהה לזו שחלה על רופא, שבינו לבין מטופל ישנם יחסים מיוחדים של קירבה ואמון.
לעומתו, השופטת ברק-ארז ציינה כי דווקא למדינה יש את המשאבים לצאת בפרסומים כלליים ולכן יש להחמיר איתה.
לטעמה, המדינה לא פעלה מתוך גישה פטרנליסית אלא חששה מתגובה נזעמת של הציבור. השופטת הוסיפה שניתן להבין מי שלא מעוניין לבשר בשורות איוב, אך אי אפשר להסכים לכך.
* עו"ד אברי רב-הון עוסק בתביעות גזזת
** הכותב לא ייצג בתיק.
*** המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
אתר המשפט הישראלי "פסקדין"
www.psakdin.co.il
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.