"ניצלו את טוב לבי": התקבלה תביעת אישה לפנות את בתה וחתנה מביתה

לאחר שמשפחת בתה התרחבה לתשע נפשות החליטה האם כי צפוף מדי בבית ועליהם לצאת. טענת הבת ובעלה כי השיפוצים שביצעו מקנים להם זכויות בנכס – נדחתה

בית משפט השלום בנתניה קיבל לאחרונה תביעה לפינוי מושכר שהגישה אישה נגד בתה וחתנה. האם סיפרה כי אישרה לנתבעים בסמוך לחתונתם לגור בביתה, אלא שאחרי התרחבות משפחתם וקבלת יחס בריוני ואלים מצד חתנה – כל שהיא מבקשת כעת הוא לגור לבד בביתה בשלווה. השופטת מרי יפעתי נעתרה לבקשתה, תוך שדחתה את טענת בתה וחתנה לפיה מוקנות להם זכויות קנייניות בנכס לנוכח שיפוצים שערכו.

תחילת הפרשה ב-2007, אז נישאו הנתבעים זה לזו ועברו להתגורר במרתף ביתה של האם בבאר יעקב. לטענת האם, כבר אחרי שנולדו לבתה ולחתנה ארבעה ילדים היא ביקשה מהם לחפש מקום מגורים אחר בשל הצפיפות והרצון לפרטיות. בסופו של דבר הוסכם שהם יעברו ליחידת הדיור הממוקמת בחצר, תוך פינוי שוכרים ששילמו לאם 4,000 שקל בחודש, ויגורו שם לתקופה של שנתיים.

אלא שלטענת האם, גם אחרי שהתקופה חלפה נותרה משפחת בתה – המונה כיום תשע נפשות – לגור ביחידת הדיור. בנסיבות אלה פנתה האם הכעוסה והמיואשת לרב המקומי שמצדו הציע כי הצדדים יתנהלו כאילו לא היו קרובי משפחה: באמצעות חוזה שכירות ותשלום דמי שכירות, שבסופו תתפנה המשפחה מהיחידה.

ואולם, חרף תום תקופת השכירות ודרישת הפינוי מצד האם, סירבו הנתבעים לארוז חפצים ולצאת. משכלו כל הקיצין מבחינתה – הגישה האם את התביעה לבית המשפט.

לטענתה, בתה וחתנה ניצלו את טוב לבה כשביקשו שוב ושוב לדחות את מועד הפינוי. עוד טענה בעלת הנכס (68) כי הנתבעים הפרו את הסכמי השכירות ולא שילמו את דמי השכירות. לדברי האם היא סובלת מהתנהגות בריונית מצדו של חתנה, המלווה באלימות מילולית פיזית, כאשר כל רצונה הוא בסך הכול לחיות את חייה בשלווה בביתה עם בתה הנוספת שסובלת מעיוורון.

מנגד, הבת ובעלה טענו שהשקעתם הכספית בהשבחת יחידת הדיור מקנה להם זכויות קנייניות בה.

הבת עו"ד, ההסכמים ברורים

ואולם, השופטת יפעתי דחתה את עמדתם. "ככל ויש בפי הנתבעים טענות הנוגעות להשקעות שבוצעו או טענות הנוגעות לעיזבון, עומדת להם האפשרות לפנות בתביעה לערכאה המתאימה. אין בטענות אלו, שאף לא בוססו ולו באופן המינימלי הנדרש, כדי לקבוע כי לתובעת לא עומדת עילת פינוי כנגד הנתבעים ולאפשר את מגורי הנתבעים בנכס בבעלות התובעת בניגוד לרצונה", כתבה.   

בהקשר לכך ציינה השופטת כי הבת הינה עורכת דין, וחזקה עליה כי קראה והבינה את הסכמי השכירות הברורים והמפורשים. אלה קבעו, בין היתר, שהאם רשאית לדרוש את פינוי המושכר עוד לפני מועד הפינוי הרשמי ושהנתבעים לא יוכלו להישמע בטענה לגבי החזר שיפוצים.

השופטת אף דחתה את גרסת הבת לפיה הוחתמה על ההסכמים בחוסר תום לב תוך ניצול האמון שלה שכן רצון אמה היה שתתגורר בנכס עד שארית חייה. השופטת תהתה אם אכן זה היה רצון האם, מדוע הצדדים לא חתמו על שכירות ארוכה אלא הסכימו מעת לעת לשכירות של שנה בלבד? היא קבעה שעדות הבת הייתה לא אמינה, בלשון המעטה.

לפיכך הורתה השופטת שהנתבעים יפנו את יחידת הדיור תוך שלושה חודשים, ויישאו בשכ"ט עו"ד התובעת בסך 6,000 שקל ובהוצאות המשפט שלה.

• שמות באי כוח הצדדים לא צוינו בפסק הדין

בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין